בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בדידותה של "החבורה הספרותית" בתוך הישראליות

סוסי הדיו

תגובות

רועי חן. סדרת ספ
הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים, 204 עמ', 76 שקלים

"הסיפור שלי התרחש בירושלים.אבל לא בירושלים שלכם, אלא בירושלים של מעלה.אבל לא בירושלים של מעלה ששייכת לאלוהים ולמלאכים. הו, לא...הסיפור שלי התרחש בירושלים של מעלה ששייכת לי ולרוחות.

אדם (מתוך דף יחיד וראשון ביומן אישי)"

המוטו, הציטוט המקובל של ההשראה לספר, הלקוח בדרך כלל ממקור אחר ולא מתוך טקסט של מחבר הספר, לקוח ב"סוסי הדיו" מתוך הסיפור שרועי חן כותב בעצמו. ההשראה לסיפור והסיפור מעורבבים זה בזה מן הרגע הראשון ומעוררים את השאלות: מי הדובר, מי מספר את הסיפור ואם קיימת זהות בין תהליך כתיבת הספר שעבר הסופר לסיפור המסופר בספר עצמו. הספר, מבקשת הפסקה הראשונה לרמוז לנו, עוסק בכתיבה ובתהליך ההתפתחות שעל היוצר לעבור כדי ליצור, מתוך עצמו, דבר מה שלא היה קודם.

תהליך זה מובא דרך סיפורו של אדם, המתייתם מאמו החולה לאחר שנים של טיפול בה, ונפלט אל עולם שמחוץ לשגרה שהכיר והשכונה שבה גדל. אדם, תמים וטהור, כמעט עוברי בהתפתחותו הנפשית והתנסויותיו החברתיות, פוגש ברגע צאתו לעולם חבורה של סופרים צעירים ממוצא רוסי המתגוררים בירושלים בקומונה ספרותית ומקדישים את כל כוחותיהם לכתיבה. הם מאמצים אותו והוא עובר באמצעותם מסע התפתחות ולידה מחדש שאמור להופכו בסופו של דבר למשורר.

"'המרכבה עדיין כאן', לחשתי. 'כמובן. איך חשבת שנחזור הביתה?', אמר רפאל ופתח את הדלת השחורה בעלת הידית המהודרת וריפוד הארגמן של המושבים הרכים והזמין אותי פנימה. 'אתם רוחות?' שאלתי. 'אל תדבר שטויות. אנחנו בסך הכל משוררים", אמר רפאל. 'כן. אנחנו מרכיבים מרכבות ממלים', הוסיף יונה. 'ואם במרכבה יישב לפחות משורר אמיתי אחד - היא תעוף', אמרה עלמה" (עמ' 88-87).

יונה, רפאל, דוד, עלמה ותמרה, חברי הקומונה של עולי רוסיה שאדם מצורף אליה, אינם מגדירים את עצמם כרוחות. הם אמנם בוראים באמצעות מלים את המציאות שבה הם חיים, אך זו מציאות ממשית מאוד עם חוקים וחובות ומעשים משלה. עבורם הרוחות הן דווקא אלה החיים מחוצה לה, מחוברים לקרקע בכבלים ואינם מסוגלים לראות את העולם המורכב והמופלא של העיסוק במלים, ולהשתתף בו. משמעות קיומם של חברי הקבוצה, הקשרים המחברים אותם לישראל וזה לזה, מותנית לחלוטין ביכולתם ליצור. בתהליך כניסתו של אדם לחבורה, עליו ללמוד לחשוב, לראות ולהרגיש מחדש. רק כך יוכל, לפי החבורה, להפוך מצל חסר ממשות לאדם כותב.

החבורה שאליה מגיע אדם אינה רק כור מצרף שבו עליו לבנות עצמו מחדש כמשורר. החבורה מזמנת אותו אליה. היא מייחלת לבואו של משורר אמיתי שיצליח לחדור אליה ולהפיח בה רוח חיים. היא מבקשת ליצור אותו מחדש ובה בעת להיווצר מחדש על ידו. בעולמה הספרותי הסגור של החבורה, המוזה הזקנה מתה והיא מבקשת להשיב אותה לחיים בעזרת כוח חדש - חדש מעצם הצטרפותו לחבורה, אך גם ישן משום שעליו לקבל על עצמו את חוקיה ושפתה כדי לחולל בה שינוי.

נקודה זו של המפגש בין אדם לקבוצה, העיסוק בזרות ובשייכות ובמאבק הכוחות על יצירת השינוי, הוא בעיני העיסוק המרתק ביותר בספר. לא שאלת היצירה, מקורותיה והקשר בין היוצר לבין העולם והקהל, אלא דווקא השאלה הפרובינציאלית כביכול, האם אדם זר יכול להתקבל? ואם כן, האם יוכל גם לשמור על עצמו? ומיהן הרוחות שהספר מדבר עליהן? האם הן הרוחות של מי שגווע כי אינו יכול להשתנות או שמא הן אותם אנשים חסרי ממשות והשפעה, זרים לחלוטין וחריגים בחברה הישראלית שבה הם חיים?

"מעניין להביט ברחוב ראשי מתוך סמטה. הוא אפוף ריחות מגוונים ורעשים אין קץ, אך הסמטה מסננת אותם בעזרת רשת האלמוניות שלה. תמיד יש איזשהו מעבר-חצייה שאפשר להתבונן בו ובאנשים החוצים אותו וחולפים במהירות הבזק בשדה-הראייה, מצד אחד של הסמטה אל צדה האחר" (עמ' 97).

חן פותח בספר פתח להתבוננות ולעיסוק בשאלות החשובות האלה; הוא מצליח לעשות זאת מכמה זוויות. הזווית של אדם, הישראלי המצורף לחבורה "הרוסית" וצריך לעבור בעצמו את תהליך ההשתלבות בה, הזווית של החבורה המתבוננת בריחוק על המציאות הישראלית, והזווית של הקורא המתבונן בהתרחשות מלמעלה, כחוקר במעבדה, ובודק מהם תוצרי המפגש ולאן יוביל.

הגעתו של אדם לקבוצה נושאת מעין הבטחה לפירוק והרכבה מחדש של המוכר והמובן מאליו והפיכתו לדבר-מה מורכב ועשיר יותר. המסתכל מן הסמטה עשוי לגלות לעוברים במעבר החצייה משהו חדש על עצמם שלא יכלו לדעת או לראות בלעדיו. אך עצם העמידה מהצד והראייה השונה אינה מבטיחה את השינוי המיוחל. לא די לעמוד בסמטה. הראייה הופכת למשמעותית רק אם יש דרך להגיע מן הסמטה לרחוב הראשי, אם יש דבר המקשר בין ההתרחשות בשוליים להתרחשות המרכזית.

החבורה הספרותית אינה מצליחה להתקדם מן הסמטה. החוויה העולה ממעבדתו של חן היא קודם כל חוויה של בדידות. בדידותם של אנשי החבורה המרגישים כי כל מגע עם החברה הישראלית מלווה בחוסר הבנה, לעג ואף שנאה, בדידותן של כל אחת מהדמויות ה"ישראליות" המוצגות בסיפור וכישלונן ליצור קשר, ובדידותו של אדם, שהיה יכול אולי לחבר בין שתי החברות אך מגלה כי הדיאלוג עם החבורה הספרותית אינו אפשרי. חן מצליח להימלט מהמלכודת המוכרת של האשמת מישהו בניכור ובבידוד. לא יומרתה התרבותית של החבורה הספרותית "הרוסית" ולא אטימותה של החברה הישראלית לתרבות הן הסיבות לנתק. במעבדתו מצליח חן לזקק גורם אחר. הוא מצביע על היעדר ההורים כגורם המרכזי באי-יכולת ליצור דיאלוג.

שני סוגי הורות מוצגים בספר, שמשניהם מנסות הדמויות לברוח - ההורות החולה, המזניחה והמתעלמת, ולמולה ההורות האוהבת והמגוננת המבקשת ליצור לילד עולם אוטופי, שבו יוכל לחיות בלי להתמודד עם המציאות. על המרחב בין ההורה הנוטש להורה הכולא-מגונן נעות הדמויות של הספר. מעמד הבריחה מן ההורים מעניק להן את השחרור שמאפשר התרוממות מעל המציאות ויצירה, אך גם לוקח מהן את היכולת ללמוד זו מזו, להתפתח יחד, לשנות, ולהשתנות בסופו של דבר בעצמן.

הסיפור מסתיים במוות, בעמדה פסימית לגבי היכולת ליצור קשר ולייצר מציאות אלטרנטיבית שתצליח להכיל בתוכה את שתי הקבוצות. הניתוק מועצם עד כדי כך שהתקשורת הבין-אישית נעשית אלימה מאוד וחסרת מלים, עד שלא ניתן להבין ולשמוע מה הדוברים מנסים לומר. במעבדה של חן, הניסוי ליצור מפגש חיובי נכשל. זו מסקנה מוזרה קצת, שכן דווקא חן עצמו, בבחירתו לכתוב ספר על המפגש הזה, פותח פתח לאפשרות ליצור דבר מה אחר משותף. דווקא הוא משמש, כביכול, דוגמה להצלחתו של תהליך כזה.

אני תוהה האם הבחירה להציג את כישלונו של הניסוי אינה ניסיון להקל במשהו על מורכבותה של המציאות. אולי יש משהו הרבה יותר רומנטי ודרמטי בדיבור על כישלון מאשר על כך ששאלת השתלבותם של העולים החדשים בארץ, שאלת כניסתו של הזר לקבוצה, עדיין נשארת פתוחה.

נעמה גרשי היא מסטרנטית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב



רועי חן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו