בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שוברים את הכלים

2תגובות

פורסם לראשונה ב-2005

ב-13 במאי 1992 הצילה בלה פרוינד את חייו של עדנן אלאפנדי, תושב מחנה הפליטים דהיישה, שדקר שני נערים יהודים בירושלים ופצע אותם קל. היא סוככה עליו בגופה, ובכך מנעה מההמון שהתקהל סביבו לעשות בו שפטים. אחר כך הסבירה, שריחמה על הצעיר הפלשתינאי וביקשה למנוע רצח.

גישתה היתה חריגה בהשוואה ליחסו השכיח של הציבור היהודי לפלשתינאים, מבצעי פיגועים: התגובה הספונטנית היא שאיפה לנקום בהם בו במקום. השלטון, לעומת זאת, ייצג עד כה את התפישה הנורמטיווית, האוסרת על מעשי לינץ' ומפצירה בהמון הזועם להבליג ולהסגיר את הרוצחים לידי המשטרה (היוצא מן הכלל היה ראש הממשלה יצחק שמיר, שתהה פעם בקול, מדוע המחבלים יוצאים חיים מהזירה שבה ביצעו, או ניסו לבצע, את זממם).

התקופה הקרובה היא שעת מבחן ליכולתה של הדמוקרטיה הישראלית לשמור על כללי המשחק שאיפשרו עד כה את יכולתה לתפקד. בימים האחרונים התגלו סימנים, המעידים כי היא מתחילה לשבור את הכלים: המגזר הערבי עושה דין לעצמו, הממשלה מפעילה מעצרים מינהליים, ומתנגדי ההתנתקות מפירים את החוק ומצהירים על כוונתם לסכל בכוח את החלטות הממשלה והכנסת.

בניגוד לבלה פרוינד, לא נמצא בשפרעם אדם אחד שישכב על הרוצח הכפות, עדן נתן זדה, וימנע בכך את הלינץ' שביצעו בו תושבים נסערים. בניגוד לעמדה המקובלת על מנהיגי המדינה, שיש למצות את הדין עם עבריינים, כמה חברי כנסת ערבים קראו להימנע מחקירת הנסיבות שבהן חוסל הרוצח היהודי.

בניגוד לתגובה המובנת מאליה של ראש ממשלה ושרים, השואפת להרגיע את הרוחות במדינה בעקבות פיגועים, השמיעו חברי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל קולות הסתה, שיש בהם פוטנציאל של התססה וליבוי האש ("השלטון ידע על כוונת הרצח ולא עשה דבר למנוע זאת; אנחנו נמצאים בסכנה קיומית - נגן על עצמנו ועל קיומנו הקולקטיווי; נעלה את מצבנו בכל פורום בינלאומי").

הגדיל לעשות השייח ראאד סלאח, שקרא למוסלמים להתייצב על הר הבית בתשעה באב דווקא, היום שבו ייאספו ליד הכותל רבבות יהודים כדי להתאבל על החורבן, כפי שמצווה אמונתם הדתית, ואף יתוגברו באלפי מפגינים נגד הנסיגה מרצועת עזה. מצבור התגובות האלה מצד ראשי המגזר הערבי מקרב אותם אל סף מסוכן של שבירת כלים.

כך קורה גם במערכות השלטון: שר הביטחון, שאול מופז, הזדרז להוציא צווי מעצר מינהלי נגד שלושה פעילים בימין הקיצוני והצהיר על כוונתו להוסיף להשתמש בהליך הזה. שרים אחרים גיבו את המהלך.

זו גישה מדאיגה, שגם בה יש משום שבירת כלים. מעצר מינהלי הוא מכשיר שלטוני מגושם ובעייתי, המתקיים בישראל מכוחן של תקנות לשעת חירום מתקופת המנדט. זהו אמצעי, המפקיע את זכותו של האזרח ליהנות מכך, שרשות עצמאית, שאינה תלויה בשלטון, תשפוט את עילת מעצרו. הוא מפקיד בידי שר הביטחון סמכות רחבה לשלול את חירותו של אדם.

הנוהל הזה מנוגד למגילות זכויות האדם, לעקרונות הדמוקרטיה ולנהגים המקובלים במדינות מפותחות (בארצות הברית הוגדר בעבר מצב חירום, המתיר שימוש במעצרים מינהליים, כמצב של פלישה, הכרזת מלחמה, או מרידה מבית בסיוע צבא האויב). הניסיון בישראל מוכיח, שמעצרים מינהליים הופעלו בעבר (נגד פלשתינאים) לא רק משום שנשקפה סכנה ממשית מהעצורים, אלא גם מטעמים של ענישה, הרתעה ונוחות של השלטון.

הנסיגה קורעת את החברה הישראלית ומעוררת בתוכה סערת רגשות ויצרים תוקפניים. לא ניתן להגיע להסכמה לגופה של המחלוקת, אך חיוני לשמור על כללי המשחק שבמסגרתם מתקבלת ההכרעה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו