בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יהודי-ערבי פרה-פוסט-ציוני

בספרו של ראובן שניר מתגלה הגות יהודית-ערבית שהתגבשה בראשית המאה העשרים בהקשר קהילתי יהודי-מזרחי, בהקשר ערבי ובהקשר קולוניאליסטי

תגובות

ערביות, יהדות, ציונות - מאבק זהויות ביצירתם של יהודי עיראק, מאת ראובן שניר, הוצאת מכון בן-צבי, ירושלים תשס"ה, 666 עמודים, 2005

כל תנועה לאומית צומחת מבקשת את גבולותיה, הן הפנימיים והן החיצוניים. אחת ההגדרות שבהן ניסה סאטע אל-חצרי, מהאידיאולוגים הראשיים של הלאומיות הערבית המודרנית בעיראק במחצית הראשונה של המאה העשרים, להגדיר את העם או את האומה הערבית מופיעה בכותרת: "כל אדם המדבר ערבית הוא ערבי".

אם היה צורך בהגדרה הזאת מתברר שלא היתה מובנת מאליה, וזהות לאומית אכן לרוב אינה מובנת מאליה בשלבי התגבשותה של תנועה לאומית. בהגדירו כך את הערביות ביקש אל-חצרי לקבוע כי הלא-מוסלמים החיים (והיוצרים) במסגרת התרבות הערבית הם ערבים. אין ספק שהגדרה רחבה כל כך, השמה דגש על אלמנט אחד בזהות, יכולה להביא לאבסורד: האם סטודנט יפני הלומד ספרות ערבית הוא ערבי מתוקף שליטתו בשפה גם אם לא ביקר מעולם במזרח התיכון?

אבל השאלות האמיתיות אינן נמצאות על גבול האבסורד, אלא הן קרובות אלינו כל כך עד שפעמים רבות איננו עוסקים בהן: האם היו היהודים בארצות ערב ערבים? האם סבי וסבתי אשר נולדו בבגדאד ודיברו ערבית כשפת אמם היו ערבים? האם הערביות היא חלק מזהותם של המזרחים בישראל, אשר רובם כבר לא מדברים ערבית, ועל כן אינם ערבים על פי הגדרתו של אל-חצרי? ומה דברים אלו אומרים על זהותה של מדינת ישראל?

בשנים האחרונות מורגשת תחייה של הדיון בשאלות אלו, הן מצד מחייבי התפישה היהודית-הערבית והן מצד השוללים אותה בחריפות. בין המחזיקים בתפישה היהודית-ערבית בולט מקומם של היהודים ילידי עיראק וצאצאיהם. די אם נזכיר את ששון סומך, שאמר בראיונות לאחר צאת ספרו "בגדאד, אתמול" (2004), כי הוא "היהודי-ערבי האחרון"; את התבטאויותיו הרבות בנושא של הסופר שמעון בלס (ומאמריו של חנן חבר עליו); את ההתייחסויות למותם של שני הסופרים היהודים האחרונים כותבי הערבית, יצחק בר-משה וסמיר נקאש; את צמיחתו של כתב העת "הכיוון מזרח"; את ספרה של אלה שוחט "זיכרונות אסורים" (2001); את ספרו של יהודה שנהב "היהודים-הערבים" (2003); את ספרו של סמי שלום-שטרית "המאבק המזרחי בישראל" (2004) וכן את קובצי שיריו, וביניהם האסופה "שירים באשדודית" (2003); את קובץ המאמרים "חזות מזרחית" (2005), והקובץ "מזרחים בישראל" (2002) שקדם לו; את הספר "התרת הקסם מן המזרח" (2005) היוצא בימים אלו; את ספר השירים "שוברת קיר" (2005) של ויקי שירן שיצא לאחר מותה, ואת מאמריה של חביבה פדיה.

התעוררות מאוחרת זאת של זהות יהודית-ערבית במרחק של דור או שניים מן ההגירה ניתנת להסברים סוציולוגיים רבים: זה זמן ארוך נפסלה הערביות כנחותה ופרימיטיווית בישראל, והמזרחי התבקש להדחיק את הסממנים הערביים בזהותו. רק כאשר מספיק מזרחיים קנו להם עמדות בכירות בעולם הרוח הישראלי יכלו הם להביע את דעתם ללא חשש. בדור הראשון שלאחר משבר ההגירה עסקו רוב המזרחיים בשרידה כלכלית של עצמם וילדיהם, ולא יכלו להתפנות לוויכוח אידיאולוגי על זהותם. באופן פרדוקסלי ואולי גם טראגי, רק כאשר הם נעשו מספיק "ישראלים", יכלו המזרחיים לנסח את עמדותיהם.

אבל הרושם המתקבל לעתים הוא כי נעשה ניסיון מלאכותי מצד קבוצה מזרחית אקדמית אליטיסטית, כמו הקשת הדמוקרטית המזרחית או הקבוצה הקשורה למכון ון-ליר, להמציא זהות יהודית-ערבית שלא היתה קיימת מעולם, מתוך מניעים פוליטיים רדיקליים, אשר אינם קשורים בעברם היהודי או הערבי של היהודים בעולם הערבי לפני הגירתם לישראל, אלא מתחברים עם הדיון הפוסט-ציוני הרווח כיום. נדמה כי לפנינו וריאציה על הזהות האפרו-אמריקאית בארצות הברית, התכתבות עם הגותם של אדוארד סעיד, הומי ק' באבא, פרנץ פאנון ושאר הוגי הפוסט-קולוניאליזם.

ספרו החדש של ראובן שניר דן במאבק הזהויות ביצירתם הספרותית של יהודי עיראק, וכתוב בשפה ברורה הרבה יותר מזאת של רוב הוגי ה"פוסט". שניר מביא עדויות מן המקום העלום הזה בהיסטוריה שלנו, לפני הציונות ולפני ההגירה לישראל, ומספר בין השאר את סיפור צמיחתו של חזון התרבות הערבית בקהילה היהודית בעיראק במחצית הראשונה של המאה העשרים, או את סיפור צמיחתה של הקבוצה האינטלקטואלית היהודית החילונית בעיקרה אשר ביקשה להביא להשתלבות יהודית מלאה בתרבות הערבית, וגם, אם כי במידה פחות דומיננטית, להשתלבות בלאומיות הערבית והעיראקית. נוסף לכך מביא שניר את ההקשר העיראקי הלא-יהודי להתפתחויות אלו, כמו למשל תפישותיו של סאטע אל-חצרי.

ההיסטוריה יכולה לשמש גורם מדכא, כאשר היא כופה על האדם התבוננות מסוימת על המציאות ועל עצמו, אשר לכאורה אין לו אפשרות לחמוק ממנה. היא יכולה להיות גם גורם משחרר, כאשר היא לוקחת את האדם אל אותם צמתים היסטוריים שבהם פתוחות גם האפשרויות ש"נעלמו" ושנראות עתה בלתי אפשרויות, ולא רק האפשרות ש"ניצחה". מול הצמתים הללו אפשר לשאול מתי ולמה הפכו אפשרויות מסוימות, למשל הזהות היהודית-הערבית, בלתי אפשריות? מי גרם לכך ואיך? והאם עדיין אנחנו כבולים לאותה היסטוריה או מסוגלים לשנות אותה?

מי מאתנו הישראלים, ובתוכם גם הישראלים ממוצא עיראקי, ידענו כי היה משורר ועיתונאי יהודי-עיראקי ושמו אנוואר שאול, אשר נשאר בעיראק בזמן העלייה ההמונית של שנות החמישים והמשיך ליצור בה בערבית, נאמן לחזון התרבות הערבית, ואשר היגר לישראל רק בסוף ימיו, בראשית שנות השבעים. שאול, כעורך עיתון "אל-מצבאח" (המנורה) בשנות העשרים בבגדאד נהג לחתום על מאמריו ושיריו בשם אבן אל-סמואל, כלומר בנו-ממשיכו של אל-סמואל אבן עאדיאא' (שמואל בן עדיה), המשורר היהודי-הערבי בן תקופת הג'אהליה הטרום-איסלאמית. הספר רצוף דמויות מרתקות מההיסטוריה היהודית-העיראקית, אשר נעלמו מן הזיכרון במעבר לישראל, והוא כולל אוצרות של תרגומים מן השירה הערבית של יהודים עיראקיים, וכן של כמה סיפורים קצרים (כולל סיפור מעניין של סמי מיכאל מ-1955, שנכתב במקורו בערבית).

פני ההיסטוריה השתנו כמובן עם הקמת מדינת ישראל. ושניר מתייחס לכך ומקדיש חלק נכבד מספרו להמשכיות של הכתיבה בערבית על ידי סופרים יהודים-עיראקים עם ההגעה לארץ, והקשר שנוצר ביניהם לבין כותבים פלשתינאים. כן הוא מתייחס למעבר של רוב הכותבים בהדרגה לעברית, שבה התרחש מאבק הזהויות המודגש בכותרת ספרו, בין הערביות, היהדות והציונות. בערבית, כפי שהוא ביקש להראות, לפחות שתי הזהויות הראשונות לא נתפשו סותרות זו את זו לפני הקמת מדינת ישראל.

מתוך ספרו של שניר, אם כן, מתגלה הגות יהודית-ערבית אשר לא צמחה בהשפעת אופנות פוסט-מודרניות מאוניברסיטת ברקלי בארצות הברית בסוף המאה העשרים, אלא התגבשה בראשית המאה העשרים בהקשר קהילתי יהודי-מזרחי, בהקשר ערבי ובהקשר קולוניאליסטי ואנטי-קולוניאליסטי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו