בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרובב בכתמי זיעה ושמן שיזוף ודמעות

תאוות מיפוי אפשרית רק אם יש לה מרכז. מה המרכז של יגאל שוורץ? באין "נרטיב אחד" במרכז מצוי רק המבקר והאגו שלו

תגובות

מה שרואים מכאן, מאת יגאל שוורץ, הוצאת דביר, 2005, 460 עמודים

ספרו של יגאל שוורץ מסתיר מאחורי כותרת המשנה "סוגיות בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה" את הקושי המרכזי שלו: קלישות. יש בו כמה מאמרים שאין ביניהם חוט מחבר, ולא קורפוס תיאורטי, לבד מהז'רגון הפוסט-סטרוקטורליסטי. נראה גם כאילו שמו החוזר של היישוב נווה שלום, שבו נחתמו המאמרים, אמור לכסות על חולשת הדיון בציונות. מכל מקום, יש רק הסבר אחד לחשיבות העצמית שבה חתום כמעט כל מאמר פעמיים: כתיבתו הראשונה (בירושלים) וחתימתו (בנווה שלום). נווה שלום היא מעין חותמת כשרות נוספת. קל לדון על "ציונות אצל הרצל", אבל כאשר כותבים מאמר על עמוס עוז ועל "סיפור אהבה וחושך", ועל הקשריו המקומיים, כביכול, ואין מלה אחת על ציונות של שנות האלפיים, מתבררת החשיבות של החתימה "נווה שלום". קל מדי לכתוב שהגותו של הרצל לא זכתה להגשמה מלאה, ורק חלקה ה"רע" הוגשם, בעוד שחלקה ה"טוב" לא הוגשם. זה יפה מאוד בשביל מאמר ב"מעריב", אבל בשביל ספר אקדמי זה עניין קצת מביך.

הקלישות אינה עולה רק ממה שאין בספר, אלא מפסקאות כמו זו: "העמדה... העולה מכל סיפוריו של ברדיצ'בסקי, היא תוצאה של הנחה הגותית אחת, והיא שעולמו הנפשי של האדם בכלל, ועולמו הנפשי של האדם היהודי בן הזמן בפרט, מתקיים על שיווי משקל מתוח, רב עוצמה, ועם זה עדין ורופף, בין צרכים/רצונות/דחפים סותרים שאי אפשר להכריע ביניהם עולמית". מה פירוש "עולמית" במשפט הזה? אבל הקהות הלשונית אינה ולא כלום לעומת העובדה שאפשר לכתוב את המשפט הזה - מרכז הטיעון, לא שוליו - על כל סופר במאה העשרים, ולכן אין שום סיבה לכתוב אותו בנפיחות כזאת, כי הרי "שיווי משקל מתוח, רב עוצמה, ועם זה עדין ורופף, בין צרכים/רצונות/דחפים סותרים שאי אפשר להכריע ביניהם" יכול להיאמר על כל יצירת ספרות. ומה זה "עולמו הנפשי של האדם בכלל, ועולמו הנפשי של האדם היהודי בן הזמן בפרט"? מהו עולמו הנפשי של האדם בכלל, ועל הרקע הזה מהו עולמו הנפשי של היהודי בפרט?

תוכן המאמרים נע בין מה שמקובל לראות כגיניאלוגיה של הספרות העברית, כלומר קו ישר ממאפו עד עמוס עוז, ביחד עם שילוב של שמות מהביקורת הפוסט-סטרוקטורליסטית, ש"צעירים" בשיח של "ספרות עברית" השתלבו בו, בעזרת זריקת שמות מ"התיאוריות החדשניות".

מה שמזיק לשוורץ ולספרו אינו האופן שבו הוא זורק את השמות, וגם לא האופן שבו הוא באמת פוסח על הדיונים התיאורטיים, שהוא מזכיר בקלילות בעזרת הערות שוליים, הערות שאין בהן דבר זולת שמו של הספר המוזכר. מה שדופק את הדיון הוא האופן ששוורץ מנסה לבלוע את הטקסטים התיאורטיים הפוסט-סטרוקטורליסטיים - כולם מפרקי כוח, כולם ביקורתיים באופן שבו הכוח ניכר בכל קלישותו, באופן ששום אמת אינה נשארת על מכונה - ושהוא, יגאל שוורץ, אינו יכול להרפות לרגע מתאוות הכוח הזאת. כיצד באה לידי ביטוי תאוות כוח של חוקר ספרות? בתאוות מיפוי. אבל תאוות מיפוי, ואת זה כבר למדנו מהפוסט סטרוקטורליסטים, אפשרית רק אם יש לה מרכז. מה המרכז של שוורץ? באין "נרטיב אחד" במרכז מצוי רק המבקר עצמו, האגו שלו, ולא שום דבר אחר. ומזה יש בספר ביקורת כזה - למכביר. הנה כך מצהיר שוורץ על עצמו בגוף שלישי:

"אין מדובר כאן במקבץ מקרי. זו אסופת מחקרים שנבחרו מתוך קבוצה גדולה של חיבורים שכתבתי וטרם כינסתי בספר ואשר הקו המחבר ביניהם הוא הניסיון לכתוב פרקים בהיסטוריה בעידן 'לא היסטורי'. זה מסע של חוקר תרבות, הנע מן ההווה אל העבר ומן העבר אל ההווה, מתעכב בצמתים מרכזיים וגם בתחנות נידחות במסלול ההתפתחות של הספרות העברית החדשה, מתבונן בהם מנקודות מוצא מתודולוגיות שונות המתבקשות, לדעתו, מאופיין המסוים". כשקראתי את המשפט הזה, חשבתי שהוא מצחיק ואחר כך קראתי אותו שוב והפסקתי לצחוק. אין כאן טקסט מקרי. מה בא במקום ההיסטוריה? עידן לא היסטורי? לא. במקום ההיסטוריה יש לנו "מסע פרטי". והמסע הפרטי, הפלא ופלא, כולל בדיוק את מה ש"ספרות עברית" חווה כמסע קולקטיווי. האני הוא האנחנו הוא האני. זו כל תורת האגו.

כל זה לא שווה הערת שוליים, אלמלא היה מדובר בטקסט של "מלומד", שידו בכל מקום, הנוגע בספרות: הוראה, מחקר, קידום, הדרה, עריכה ספרותית בהוצאות ספרים, הנהגת "כתיבה יוצרת", וגם באינצסט המולך על הספרות העברית בין הקאנון ל"ביקורת". כאן, במקום שמתעטף המלומד באהבה עצמית של "אני" ו"ההיסטוריה" והעידן "הלא היסטורי", בהתרגשות הזאת מה"יש", והשימוש בתיאוריות שעיקרן הוא המתח בין ה"אין" ל"יש", כאן נפתחת הדרך אל הפרק המביך בספר הזה - הפרק על עמוס עוז. חנופה היא מלה חלשה לתיאור הפרק הזה. שיאו של הספר הוא הפרק על הרב-מכר של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך".

כאשר שוורץ כותב על הפיכתו של הספר ל"רב מכר היסטרי" (כלשונו), הוא מתרגש מהמושג "רב מכר", כאילו לא חצינו את המאה העשרים, עם הסלידה המודרניסטית מהנרקיסיזם הגלום בכוח של ה"פופולרי". הוא מנפח את העובדה הפשוטה הזאת: "את האירוע ההתקבלותי הזה, שהוא תוצר של מפגש נדיר בין כמה מערכות: הספרותית-תרבותית, הכלכלית, הפוליטית וכיו"ב, אפשר להגדיר כצומת מרכזי ב'חיים הספרותיים'. ככזה הוא מזמין עיון מחקרי מקיף ורב מישורי, החייב להתייחס לכל סוגי 'קהילות הקוראים' של הספר". שימו לב לצבע העז: מפגש נדיר, כמובן, "מערכות" שיש לבדוק - חובקות עולם, המחקר "רב מישורי". וכו'. אבל אין שום מחקר רב מישורי ושום דיון במערכות, ושום ניסיון להבין את גניחת ההתפעלות מ"עצמנו" ב"אהבה וחושך". מה שיש בספר של שוורץ הוא דיון במכתבי הערצה שקיבל עמוס עוז והגיעו לידיו של שוורץ. המכתבים, צריך לומר, משתווים ברמת הסכרין שלהם לרומאן עצמו: "מר עוז היקר, קניתי את ספרך לפני כחודש וחצי והנחתי אותו בצד לקראת חופשת הקיץ שלי... והנה לפני יומיים סיימתי אותו. במשך שבוע ימים לא הנחתי אותו מידי - במטוס ובבריכה ובמיטה ובלובי עד שנהיה מקומט ומרפט ומרובב בכתמי זיעה ושמן שיזוף ודמעות".

המכתב הוא רק אחד משורה שלמה של מכתבים. ובכל זאת, שוורץ כל כך עסוק בהתלהבות, עד שאינו מסוגל לראות את ההקשר התרבותי הממשי של המכתב הזה. אילו התאמץ, היה מצליח לומר משהו על המעמד הבינוני שלנו, הזקוק לאוטוביוגרפיה לאומית, אפילו בלובי של המלון בחוץ לארץ, ליד הים, בעת התפוררות המדומיין המשותף. מה ששוורץ מעניק לנו כסיוע להבנת העוצמה של המכתב הזה על שמן השיזוף הוא קטע קישור: "התיאור מזכיר, כמדומני", הוא מהסס, "את היחס לספרים שעליו ממליץ מאיר ויזלטיר בשיר 'קח'". כמדומני? אצטט מן השיר ולו רק כדי להציל משהו מכבודו:

קח שירים ואל תקרא

עשה אלימות בספר הזה:

ירק עליו, מעך אותו,

זרוק אותו לים

לראות אם הוא יודע לשחות

את השורות הללו, הפותחות את הספר המהולל של ויזלטיר, מביא שוורץ עצמו (כהערה בסוף הספר) כדי שנראה כמה הן מזכירות לו את המכתב מהלובי. תוכלו לשוב עכשיו אל מכתבה של הנופשת המתרגשת בעניין החושך והאהבה ושמן השיזוף והספר. "במשך שבוע ימים לא הנחתי אותו מידי - במטוס ובבריכה ובמיטה ובלובי עד שנהיה מקומט ומרפט ומרובב בכתמי זיעה ושמן שיזוף ודמעות". ככה מלמדים ספרות עברית.



יגאל שוורץ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו