בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ברכת היופי, שאינה אלא ברכת המוות"

תומאס מאן עסק בהומוסקסואליות ובארוטיקה גברית ברבים מכתביו, אבל התשוקה נשארה על הנייר. תערוכה במוזיאון ההומו-לסבי בברלין בוחנת את דרכי הביטוי והדיכוי של התאווה ההומואית ביצירותיו ובחייו

תגובות

1. גרמני טוב

"יצירה רוחנית בעלת שיעור-קומה, שיש בה כדי להשפיע השפעה מיידית עמוקה על סביבותיה, אי אפשר לה בלי איזו קירבה סמויה, ואפילו תואם מלא, בין גורלו האישי של מחוללה ובין גורל בני-דורו בכללותם", כתב תומאס מאן ב"מוות בוונציה". נדמה כי הדברים הללו, שנכתבו עוד לפני שחלפו מחצית שנותיו של מאן, משקפים גם את מכלול פועלו של מחברם.

דרכיהם של מאן האדם ומאן האמן הצטלבו פעמים רבות: ב"בית בודנברוק", רומאן הביכורים שלו מ-1900, שפורסם בהיותו בן 25, הוא עיצב, כדבריו, "נתח של היסטוריה נפשית של הבורגנות הגרמנית" בתיאורים ריאליסטיים של שקיעת משפחתו ושל בני עירו, ליבק; ב"הר הקסמים" מ-1924 השתמש בדמויות שפגשה אשתו בבית מרפא לחולי שחפת בדאבוס כדי להאיר את בלבולה של הרוח באירופה שלפני מלחמת העולם הראשונה; בארבעת ספרי "יוסף ואחיו", שפורסמו בשנים 1933-1943, הקים לתחייה את הסיפור התנ"כי כדי "להעמיד אתגר לאנטישמיות הנאצית ולאשר את אהדתי הישנה לעם היהודי", בעוד הוא עצמו - כמו גיבורו - גולה ממולדתו; ב"דוקטור פאוסטוס" מ-1947, שכתיבתו החלה בזמן מלחמת העולם השנייה, עיבד את האגדה העתיקה על הברית בין האמן לשטן ואת מחזהו של גתה לצורך איתור מקורות הקטסטרופה הנאצית וחריצת דינו על התרבות הגרמנית.

בראשית דרכו הילל מאן את אידיאל האמן המתבודד מהחברה, המשקיף מהצד על ההתרחשויות ואינו נוטל בהן חלק, והאמין כי האגוצנטריות היא תנאי הכרחי ליוצר, אך לימים נרתם למאבק פוליטי נמרץ וממושך נגד הנאציזם ואף נגד "הטבע הגרמני". במלחמת העולם הראשונה הצדיק את התוקפנות הגרמנית בשם ערכי ה"קולטור", ומאוחר יותר התייצב להגנת רפובליקת ויימאר. כשקיבל את פרס נובל לספרות ב-1929 הקדיש אותו "לבני עמי ולארצי הפגועה" - ארץ שעזב כעבור ארבע שנים ואליה לא שב, וסירב לחיות בה גם לאחר מיגור הנאציזם. אולי יותר מכל אדם אחר במאה העשרים התגלמה בדמותו קביעתו של ניטשה: "גרמני טוב הוא גרמני שמתנער מגרמניותו".

2. ישחקו הנערים לפניו

בחופשה משפחתית בוונציה במאי 1911 הוטרדה מנוחתו של מאן לנוכח גורלם וגופם של שני גברים: האחד, נער פולני בלונדיני ויפה תואר, שבילה במקום עם משפחתו והילך עליו קסם; השני, המלחין גוסטב מאהלר, שבאותו זמן גסס בווינה ומאן עקב אחר דיווחי העיתונים על בריאותו. השילוב בין שתי הדמויות הוליד את הנובלה "מוות בוונציה", שראתה אור ב-1912 ובה סיפור כמיהתו של הסופר המזדקן גוסטב פון אשנבאך לנער שעמו החליף מבטים אך לא מלים בחופיה ובסמטאותיה של ונציה. רוב ההתרחשויות בנובלה, לרבות התפרצות מגיפת הכולירה, מעוגנות בחוויות של מאן בחופשתו. אשנבאך מזכיר בתיאור מראהו את מאהלר; בעיבוד הקולנועי שלו ל"מוות בוונציה" הפך ויסקונטי את הסופר למוסיקאי, ועיטר את סרטו בלחניו של מאהלר.

לא רק ב"מוות בוונציה", אלא גם ברבים מכתביו האחרים עסק מאן בהומוסקסואליות ובארוטיקה גברית, אבל התשוקה נשארה על הנייר. מאן, שנמשך בעיקר לנערים מתבגרים, לא היה הומוסקסואל פעיל. הוא ראה בהומוסקסואליות תופעה המעוררת השראה, אך מערערת הן את יסודות החברה והן את קיומו של היחיד. בקובץ המכתבים "על הנישואים", שהתפרסם ב-1925, הבחין בין חיי זוגיות במסגרת נישואים, שמעמידים צאצאים ומכוננים את המוסדות החברתיים והמדיניים, לבין היצר ההומו-ארוטי, שפירותיו הם יצירות אמנות, אך כשם שהוא הכרחי כך הוא הרסני. לדעתו, ההומוסקסואל - כמו האמן - מאיים על סדרי החברה ודוחף אותה ואת עצמו לשאול תחתיות. בתשוקה חד-מינית, טען, "אין כל ברכה לבד מברכת היופי, שאינה אלא ברכת המוות".

במוזיאון ההומו-לסבי (Shcwules Museum) בברלין מוצגת בימים אלה תערוכת מחווה למאן, במלאות חמישים שנה למותו. התערוכה, שתוצג עד 5 בספטמבר, בוחנת את דרכי הביטוי והדיכוי של התאווה ההומואית בעבודתו של מאן ובחייו ומבקשת "להוקיר את ההומוסקסואליות כתופעה אסתטית וכהישג תרבותי", כדברי האוצר, וולפגאנג תייז. "מאן היה אחד הסופרים המרכזיים במאה שעברה שהומואים היו יכולים להזדהות עמם; בספריו העניק מרגוע לנפשותיהם הפגועות של הומואים רבים בתקופות של רדיפות. חששותיו מחשיפת נטיותיו וניסיונותיו הממושכים לדכאן הולידו את יכולתו הקסומה להפוך את ייסוריו לחלק מיצירותיו".

דמותו של מאן משורטטת בתערוכה בעזרת תצלומים וציורים של דיוקנו, ציטוטים מספריו ומנאומיו, קטעים מעיבודים קולנועיים לעבודותיו, ועוד. לצד מסמכים המתעדים את תמיכתו במאבק לביטול החוק האוסר יחסי מין הומוסקסואליים בתקופה הוויימארית מובאים קטעים ממכתביו ומיומניו, שבהם התוודה על כיסופיו לאורח חיים אחר לחלוטין, החורג מיחסי הנישואים ההטרוסקסואליים, אבל הסביר כי החליט לשמור על החזות הבורגנית המהוגנת והמאופקת, הנחוצה לאדם במעמדו.

חלק נכבד מהתערוכה מוקדש ליחסיו של מאן עם בני משפחתו - אחיו הבכור, הסופר היינריך מאן (בין שני האחים, בנים למשפחה מכובדת של סוחרי תבואה, התגלעו תכופות מחלוקות פוליטיות ואישיות), אשתו קטיה לבית פרינגסהיים (בתו של פרופסור יהודי למתמטיקה; ההיכרות ביניהם החלה בהחלפת מבטים באולמות הקונצרטים במינכן, ומאן הבין שזו האשה שנועדה לו אחרי שראה אותה מתעמתת עם כרטיסן ברכבת) וששת ילדיהם; שלושה מהם - הסופרת והשחקנית אריקה מאן, הסופר קלאוס מאן וההיסטוריון גולו מאן - לא הלכו בדרכי אביהם, לפחות בכל הנוגע לחשיפת משיכתם לבני מינם.

מאן האב לא אהב את ההומוסקסואליות המוחצנת של קלאוס, אבל לא אבה לשוחח עמו על כך. ביומניו פיאר את קלאוס בצעירותו: "הוקסמתי מקלאוס, שהיה יפה בצורה מפחידה בבריכה"; "הצפייה בקלאוס הנהפך לגבר מעוררת בקרבי רגשות מוזרים, רגליו העירומות הולכות ומתארכות"; "מצאתי את קלאוס קורא במיטה, חזהו השזוף היה עירום, מה שגרם לי סערת נפש גדולה"; "ליטפתי את קלאוס ארוכות, והדבר גורם עונג גם לו, אני חושב"; "הפתעתי את קלאוס עירום לגמרי בחדרו, גופו הזוהר והבוגר כמעט הוציא אותי משיווי משקלי". קלאוס מאן שם קץ לחייו בצרפת ב-1949 אחרי סדרת ניסיונות התאבדות כושלים, ששניים מהם היו בוונציה. אביו החליט לא לקטוע את מסע ההרצאות שהיה בו, ולא בא להיפרד מגופת בנו.

3. כשניטשה בחר

"הר הקסמים", שנחשב לאחת היצירות המייצגות של גרמניה הוויימארית, מסתיים בסימן שאלה; המספר נפרד מגיבורו, הנס קסטורפ, היוצא אל שדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה: "הרפתקאות בשר ורוח, שהעלו את פשטותך לדרגה גבוהה, הן יקיימוך ברוח עד מעבר לזמן אשר אתה, כבשר-ודם, ספק אם תוכל להגיע אליו. הגיעו בחייך רגעים, בהם צמח לך, מתוך המוות ופריצות-הגוף חלום-אהבה מלא-חזון ורב-ממשל. האומנם תעלה פעם גם מקרב חג-המוות העולמי הזה, מתוך אש-קדחת זדונית זו, שהציתה מסביב את רקיע-הערב המוריד גשמים, האם תעלה ותבוא פעם גם מכאן האהבה?"

גם כשסימני השאלה לגבי עתידה של גרמניה הלכו ונעלמו, בחר מאן להישאר בארצו, למרות הפצרות מקורביו. ב-10 בפברואר 1933 הרצה במינכן על ייסוריו וגדולתו של ואגנר, במלאות חמישים שנה למותו בוונציה של המלחין. למחרת יצא למסע הרצאות, ולאחר ששמע על שריפת הרייכסטג, החליט לא לחזור לגרמניה. הוא השתקע בשווייץ וב-1939 היגר לארצות הברית. השלטון הנאצי החרים את כתביו של מאן והשמיצו, וב-1936 שלל את אזרחותו. מאז ניתק את קשריו עם מדינתו והתייצב בתקיפות נגד "כוחות הרשע שהרסו את גרמניה מבחינה מוסרית, תרבותית וכלכלית, ומזהים את עצמם עם גרמניה בעזות מצח שלא תיאמן. אבל לא רחוק הרגע שבו הדבר החשוב ביותר לעם הגרמני יהיה לא להיות מזוהים אתם", כפי שהתריע ב-1937.

התערוכה בברלין סוקרת בהרחבה את מאבקו של מאן נגד הרייך השלישי, ובעיקר את ההפרדה שניסה ליצור בין המשטר לשאר הגרמנים. בין היתר מוצגים קטעים מנאומיו וממאמריו, וכן הקלטות משידורי הרדיו שלו לעם הגרמני, "האזיני, גרמניה!", שהועברו על ידי הבי-בי-סי בשנות מלחמת העולם השנייה. האזרחים הגרמנים (שחלק מהם האזינו לשידורים בחשאי) נקראו להתמרד ולמגר את העריצות, שהושתתה לפי מאן על "פרוורסיה של רעיונות הרומנטיציזם וסילוף העומק הגרמני".

עוד מוצגים בתערוכה פסלים עם דיוקנותיהם של הוגים ויוצרים שהשפיעו על יצירת מאן, דוגמת גתה, שילר, שופנאואר, ואגנר וניטשה. על דמותו של האחרון התבססה במידה רבה אישיותו של אדריאן לוורקין, גיבור "דוקטור פאוסטוס", שמאן ראה בו "רומאן ניטשיאני". לוורקין, מוסיקאי מהורהר, מסוגר ומנוכר, דומה לניטשה בתפישותיו ובגאוניותו; כמוהו גם הוא נדבק בעגבת מזונה שאליה חזר חרף המודעות לסכנת ההידבקות, וכמוהו הוא חי לאורה ולצלה של המחלה ולקה בשיגעון בעשור האחרון של חייו. באופנים שונים מקביל "דוקטור פאוסטוס" בין האמן, המקבל מהשטן השראה לתקופה קצובה בתמורה לנשמתו, לבין גרמניה, שהתמסרה בשנות הנאציזם ל"מחלת רוח לאומית", כאבחנתו של מאן, שהעניקה לה עוצמה אדירה אך הביאה לאובדנה. לוורקין - כמו ניטשה, כמו גרמניה - בחר במחלתו מרצונו החופשי, ולפיכך הוא נושא באחריות להשלכותיה.

במסה "הפילוסופיה של ניטשה לאור ההיסטוריה האחרונה", שחוברה בסמיכות לכתיבת "דוקטור פאוסטוס", ניסה מאן לגונן על הפילוסוף מפני מסלפיו ומבקריו, הגדיר אותו כ"הומניסט אמיתי" ו"נצר אחרון לנאורות", והטעים כי "לא ניטשה יצר את הפשיזם אלא הפשיזם יצר את ניטשה". הוא נזכר בעדותו של ניטשה על ביקורו הראשון בבית בושת ב-1865; הוא עמד נדהם מול חצי תריסר זונות, נמלט אל הפסנתר בצד החדר וניגן כמה צלילים, ורק אז אזר עוז לחזור לרחוב. מאן תהה מדוע החליט ניטשה בחלוף שנה לשוב לבית זונות, שם נדבק במחלה ש"הרסה - אבל גם העצימה - את חייו". לדברי מאן, "לא יכול היה להיות דבר נוח יותר לגרמנים מאשר האסתטיציזם התיאורטי של ניטשה. ככלות הכל, מי היה יותר גרמני ממנו - שסיפק לגרמנים דגם אחר לאותן תכונות ששימשו אותם להשית אסון ואימה על העולם והוליכו אותם לבסוף לחורבנם? ניטשה הצביע על שיכרון החושים ועל הנטייה האובדנית כפגמים גרמניים אופייניים, והזהיר מפני הסכנה הטמונה בסילוק כוחות התבונה ובשחרור הרגשות ההרסניים של הגרמנים".

4. מוות בציריך

ב-1952 מאס מאן בדיכוי חופש המחשבה באמריקה של ימי המקארתיזם, והוא עקר לקילכברג, סמוך לציריך, שבה הלך לעולמו ב-12 באוגוסט 1955, כחודשיים לאחר יום הולדתו השמונים. לפני כן עוד הספיק לחבר מסה במלאות 150 שנה למותו של שילר, לקבל אזרחות כבוד של עיר מכורתו ליבק, ולבלות חופשה אחרונה בחופי הולנד.

באוטוביוגרפיה שלו, "החיים והספרות", מספר מרסל רייך-רניצקי, מבקר הספרות היהודי-הגרמני-הפולני רב-ההשפעה, על הנסיבות שבהן שמע על מותו של מאן. בעודו נופש על שפת הים הבלטי וקורא להנאתו משירי גתה, ניגשה אליו נערה בלונדינית פולנייה, חייכה בחינניות והגישה לו מברק ובו הבשורה המרה. "אם אצטרך לנקוב בשני שמות המבטאים את הגרמניות במאה שלנו", כתב רייך-רניצקי, "אומר בלי היסוס: גרמניה בעיני היא אדולף היטלר ותומאס מאן. כאז כן עתה מסמלים שני השמות את שני הצדדים, את שתי האפשרויות של הגרמניות. והתוצאות עלולות להיות קטלניות אם תחליט גרמניה לשכוח או להדחיק ולו אחת משתי האפשרויות האלה".



"יוסף ואחיו" (תומאס והיינריך מאן). עוזי צור, 2005



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו