בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצעד האיוולת, הגרסה הישראלית

בומרנג כישלון המנהיגות באינתיפאדה השנייה

תגובות

רביב דרוקר, עפר שלח. הוצאת כתר, 430 עמ', 88 שקלים

במאמץ ראוי להערכה מתעדים רביב דרוקר ועפר שלח את המלחמה שנותרה ללא שם, שאליה נקלעה ישראל בשלהי שנת אלפיים. בשפה קולחת ובניתוח מדוקדק המגובה בשלל מסמכים, בעשרות ראיונות ובידיעה ממקור ראשון, עוקבים המחברים אחר גלגוליה של האינתיפאדה השנייה, הלוא היא אינתיפאדת אל-אקצה. הספר משרטט את עמדותיהם של האישים הישראלים המרכזיים שעיצבו את פני העימות המדמם, את מגוון דעותיהם, שלל השקפותיהם וסדרי העדיפות שהכתיבו את מהלכיהם.

דרוקר ושלח משקיעים את עיקר מרצם בניסיון להבין את הגיון החלטותיהם של הנפשות הפועלות בזירה המדינית והצבאית של ישראל, את קשת האלטרנטיבות שעמדה בפני ברק ושרון, מופז, בן אליעזר ויעלון, עמוס גלעד ועמוס מלכא, אבי דיכטר וחבריהם. "בומרנג" בוחן כיצד אישים אלה בחרו, אם בחרו. מה השפיע על בחירתם ומה הם לא הביאו בחשבון. למה הם שאפו וקיוו, ממה הם חששו ולמה ציפו.

הספר פותח בפסגת קמפ דיוויד ביולי 2000, ומסתיים במה שהתחולל מאחורי הקלעים בתהליך התגבשותה של תוכנית ההתנתקות. הדמויות שעמדו ליד הגה המאורעות יוצאות מתחת ידי המחברים בשן ועין. בכל הקשור בניהול המערכה מול הפלסטינים, אנשי הדרג המדיני והצבאי מצטיירים ברובם כמי שחיים מעבר לשדה העלילה ומתפקדים מעבר לעקרון הממשות. ערפאת והרשות הפלסטינית נתפסים כמצויים ממזרח לכושר שיפוטם המדיני, וחמאס מדרום-מערב ליכולתם המושגית.

לפי גרסת המחברים, רוב ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל שגתה בהערכת תפקידם ומניעיהם של ערפאת ושלל הגופים הפלסטיניים: במיפוי יעדיהם, בהגדרת האינטרסים שלהם, בהבנת סבך האילוצים המכתיבים את מהלכיהם ובקווים האדומים המשפיעים על התנהגותם. המנהיגות הישראלית מצטיירת כמי שלקתה בעיוורון קונצפטואלי, בתרדמת יצירתית ובקיבעון מחשבתי. דרוקר ושלח אינם ממעיטים בחלקו של ערפאת בליבוי האש, בהתנהגותו הבלתי אחראית, בחוסר המנהיגות שלו, בחוסר קבלת אחריות, בטיפוח סכסוכים פנימיים, שחיתות, בהיעדר בניית כלכלה ותשתיות למדינה שבדרך. "למעט תקופה קצרה לאחר הפיגועים הגדולים בראשית 1996", קובעים המחברים, "לא התעמת (ערפאת) עם ארגוני הסירוב ולא יצר תחושה שיש שלטון מתפקד. חוסר המנהיגות שלו יצר ייאוש". אך מנגד, המנהיגות הישראלית שהאשימה את ערפאת בחוסר מעש ובעידוד הטרור "לא רצתה מדינה מתוקנת בשטחים. ערפאת לא היה בן-גוריון, אך ישראל לא רצתה בן-גוריון, ישראל רצתה משת"פ". רוצה לומר, מנהיג פלסטיני שלא יפריע לה בהמשך הבנייה של ממלכת ההתנחלויות.

מהספר עולה כי ברק ושרון, עמוס גלעד, מופז, דיכטר ויעלון, חרף השוני ביניהם, הם תוצר מסוכסך של תעוזה הרפתקנית במישור האופרטיבי ושל דשדוש אסטרטגי הניזון מכורח תודעתי של נצורים. משפרצה האינתיפאדה והמציאות התפתחה בניגוד להערכות הצבא והדרג המדיני, ערפאת הפך בעיני הצד הישראלי לתירוץ המרכזי להיקפה, לעוצמתה ולהתמשכותה. ערפאת תואר במונחים שליליים, קבועים ולא משתנים: שקרן, מושחת, נכלולי, מפותל, שונא, חשדן, אכזר. הדמון במלוא הדרו. הסכמי אוסלו שלהם היה שותף נתפסו בעיני אישים כמופז, יעלון ועמוס גלעד "כתרמית מתוכננת של המנהיג הפלסטיני", שמפקח, מתכנן ושולט באלימות כולה.

"בומרנג" מקפיד לאזכר את הדעה האחרת, הכופרת בתפיסה שערפאת תיכנן את האינתיפאדה ושלט ב"גובה הלהבות". לדעת דרוקר ושלח, נציגיה הבולטים של הדעה האחרת הם ראש השב"כ אבי דיכטר, ראש הזירה הפלסטינית באמ"ן אפרים לביא, היועץ לראש השב"כ מתי שטיינברג, וראש אמ"ן עמוס מלכא, ב"משרה חלקית" ומסויגת. כל זה בטל בששים. הדעה שראתה בערפאת איש מחושב, דמוני וכל-יכול ובאינתיפאדה מזימה ערפאתית שטנית ומתוכננת, הפכה לשלטת, לקובעת ולמכתיבה את מהלכיה של ישראל.

בעמדה השלטת בדבר מרכזיותו של ערפאת דבקה התלהבות השמורה לאמיתות מוחלטות. עמדה זו שיקפה בקרב הדרגים המובילים את היעדרה של הכרה מציאותית ומפוקחת, שכל הערכה היא חלקית, שכל פרספקטיבה היא חד-ממדית, שכל ודאות עלולה להפוך לעילגת ושכל שאלה גדולה מסתכנת בתשובה אחת, בהירה, פשוטה ולא רלבנטית. במציאות המתגלגלת נוצרה בקרב הדרגים המחליטים היררכיה של טוב ורע, של מה שראוי לו להתקיים ומה שראוי לו להיכבש, להיהרס ולהיכחד מן העולם. הפקפוק והספק נותרו מיותמים. וכשהבעיה הפלסטינית נתפסת כולה במונחים של הווה אחד גדול, הפעילות הישראלית הפכה לנעדרת הקשר מדיני, קוד אסטרטגי ופשר פוליטי.

מחיר הקביעה הסוחפת, שערפאת הוא היזם והאדריכל של האינתיפאדה השנייה ושנוכחותו מונעת כל אפשרות להסדר, ניכר בהיעדר הנחיה אסטרטגית ברורה לדרג הצבאי בדבר תכליתה של הפעילות הצבאית, שהשתעבדה לפוריותו הטקטית של חוסר ההיגיון המדיני. היעדרה של תכלית אסטרטגית היא שסללה את הדרך, בפני הדרג הצבאי ודרגי השטח, לפרשנות נקודתית של מה ראוי לעשות או לא לעשות לנוכח המציאות המתהפכת. מופז בכובע הרמטכ"ל מפרש את החלטותיו של ברק בדרך שנוחה לו ו"נותן יד להשתוללות צבאית בשטח"; גל הירש, קצין האג"ם של פיקוד מרכז, עושה כבתוך שלו: "ברצותו סגר כבישים וצירים, ברצותו הזיז מחסומים מזרחה, ואפילו הורה לסגור את עוטף ירושלים לתנועת פלסטינים", וריאד כרמי מחוסל בבוקרו של ה-14 בינואר 2003 מבלי שאנשי השטח יהיו מודעים ל"דיון המתקיים בדרג מקבלי ההחלטות על יעילות החיסולים בתקופה זו (של הפסקת אש) או על המשמעות של כרמי עצמו כיעד". זאת ועוד, בהיעדרן של הנחיה מדינית ברורה ותכלית אסטרטגית מוגדרת העדיפו הדרגים המבצעיים להתכנס אל דלת אמותיו של היגיון פעולה דפנסיבי, של איך להימנע משגיאות, על פני חשיבה יוזמת שהיתה מעודדת את הצד הפלסטיני לשקול את האפשרות לשנות כיוון ולבחון את משוואת הרווח וההפסד מזווית אחרת.

האם ניתן היה למנוע את האינתיפאדה השנייה שפרצה בספטמבר 2000, או לפחות לעצור אותה בשלב מוקדם? דרוקר ושלח משוכנעים שכן. "איוולת היא כאשר צד פועל בניגוד לאינטרסים של עצמו, אף על פי שיש בפניו שפע של עובדות, המעידות בזמן אמת על הצורך לנהוג אחרת", מצטטים דרוקר ושלח את ספרה של ברברה טוכמן, "מצעד האיוולת". האירועים מאז ספטמבר 2000, טוענים המחברים, "מלאים באיוולת משני הצדדים, בהבדל אחד: בצד הפלסטיני הכבוש ונעדר השלטון יש לכאוס הסבר, גם אם לא הצדקה. בצד הישראלי איוולת רדפה איוולת, או, אם לדייק, פעם אחר פעם פעל השלטון על פי טבעו ולא על פי מה שהורה לו השכל".

זו בדיוק הבעיה. בצד הישראלי משאלת הלב גוברת כמעט תמיד על משאלת השכל. ה"אחר" הפלסטיני, בתפיסה של לא מעט מהדרגים הישראלים הבכירים, הוא בבחינת נתון קבוע. יעדיו של ה"אחר" הפלסטיני ברורים, האינטרסים שלו יציבים וסדרי העדיפות אינם משתנים. לפי תפיסה זו, שנאה, נקמה, הרס ואובדן הצד היהודי צרובים בדם "הערבים". לפיכך, אין קשר בין נתינה לקבלה, שהרי לא חשוב מה הצד הישראלי מוכן לתת - הצד הפלסטיני לא יהיה מרוצה.

טענת המחברים, שהיה אפשר למנוע או לעצור יותר מוקדם את מרחץ הדמים, חייבה שינוי לא רק במערך האישים אלא במבנה החשיבה, במובן העמוק של המלה, ובשינוי התרבות השלטונית וסדרי ממשל. קיצורו של דבר, כדי למנוע את האינתיפאדה היה צריך להמציא מחדש את המנהיגות הישראלית, ואולי את ישראל. וגם אם זה היה קורה, נותר הצד הפלסטיני שמנהיגיו ומוסדותיו לא שלטו ואינם שולטים במצב.

תוכנית ההתנתקות, שהוצגה בפומבי ב"כנס הרצליה" בדצמבר 2003, ללא התייעצות עם הרמטכ"ל וללא תיאום עם ראשי המוסד והשב"כ, איששה את הפגמים שעליהם מצביעים דרוקר ושלח בספרם. התוכנית נולדה במוחו של דב וייסגלס כשאילוצים מדיניים וציבוריים, צבאיים ואישיים, כמו גם השאיפה לחמוק מהלחצים להסדר קבע להרבה שנים, סייעו לו לשכנע את ראש הממשלה בנחיצותה. האם תוכנית ההתנתקות היא פריצת דרך תודעתית ומדינית או אתנחתה לפני סיבוב דמים נוסף? התשובה לשתי השאלות נכונה באותה מידה. שהרי שרון, כמו הגנרל קוטוזוב ב"מלחמה ושלום", יותר משהוא מוליך את המאורעות הוא יודע להיסחף בכישרון עם ההיסטוריה כשהוא מנמנם על האוכף.

ספרו של פרופ' שאול משעל, יחד עם פרופ' אלכס מינץ, "הגיונות טרוריסטיים", יראה אור בקרוב באנגלית



אריאל שרון בסיור באזור יד בנימין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו