בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הוא ריחרח אותו קלות, כמבקש להיוודע את כוח הקנייה שלו

האומנם היה תומאס מאן אנטישמי? הרוחות סוערות בשאלה אם די בעיצובן של כמה דמויות יהודים סטריאוטיפיות בראשית דרכו לחרוץ פסק דין שכזה

תגובות

אחד ההיבטים המוכרים פחות במכלול עבודתו של תומאס מאן הוא יחסו ליהודים. בהקשר זה התעוררה בשנים האחרונות שאלה הנראית לרבים תמוהה, בוודאי למי שזוכר לסופר את חסד התבטאויותיו הפומביות הנחרצות נגד הנאצים: האם היה אנטישמי? השאלה קשה וטורדת מנוחה, ולכן אין להשאירה מיותמת. אולי יהיו מי שיאמרו שאין זה מכובד להעלותה דווקא שבוע לאחר ציון יובל שנים למותו של אחד מענקי הספרות האירופית. תנוח דעתם: לא נפריז אם נאמר שלא היה זה לרוחו של מאן עצמו להסתיר את ביטויי האנטישמיות העולים מיצירתו ומפועלו, לעתים לצד ביטויי הפילושמיות המופיעים בהם.

"עד כה בקושי נבחנה השאלה על מגמות לאומניות, ואף אנטישמיות, הבאות לידי ביטוי מוכח ביצירתו הספרותית (של מאן) ואינן עולות בקנה אחד עם מעמדו כבא כוחה של גרמניה 'האחרת'..." - זו לשון ההודעה שמסרה "הקרן הלאומית השווייצית" לעיתונות ב-3 בספטמבר 2001. בתמיכת הקרן החל חוקר הספרות והתרבות הגרמני יאיה אלזאגה בפרויקט מחקר שאפתני להצגת אותן "מגמות לאומניות, ואף אנטישמיות". מקום נכבד יוחד לניתוח תיאורן ואופני עיצובן של דמויות יהודיות בפרוזה של מאן. בראיון לעיתון יצק אלזאגה שמן למדורה: מאן "בוודאי לא היה אנטישמי קנאי, אלא אנטישמי מצוי. ואין כל ספק שבחברה שבה חי לא היה אפשר לראות בו אנטישמי. ובכל זאת אי-אפשר להבין באמת ולתאר כהלכה כמה מסיפוריו (...) בלי הרקע האנטישמי".

ביצירתו הספרותית המוקדמת נמנע מאן מלזהות במפורש את הדמויות היהודיות, אך עיצב אותן - לדברי אלזאגה - באמצעות סימני היכר חיצוניים ופנימיים המשקפים ומאשרים דעות קדומות אנטישמיות. חמור מכך: אפיוניהן הסטריאוטיפיים מציגים את הדמויות לא פעם כזרים מאיימים, כ"אחרים" שיש בהם - בגופניותם ובמיניותם למשל - כדי לסכן את הגיבורים הגרמנים.

אלזאגה מאתר "אנטישמיות גסה" בנובלה "גלדיוס דיי" ("חרב האל" בלטינית), שראתה אור ב-1902. קהל של סקרנים עליזים נאסף לפני גלריה לאמנות. הם מתבוננים בעיניים קורנות בתצלום של אשה יפהפייה, הניצבת בתנוחה של מדונה עירומה-למחצה ובזרועותיה ישוע. ביניהם עומד הירונימוס, דמות נזירית זעופת פנים, המנסה לשווא לשכנע את בעל הגלריה, מר בלוטנצווייג, להרוס את התצלום ואת שאר יצירות האמנות. סופו שהוא מושלך החוצה מתוך הגלריה. מאן מצייד את בלוטנצווייג באף יהודי. מתוקף מקצועו כסוחר אמנות, בלוטנצוייג אמור להיות אמון על היפה, החינני והמעודן. אך הסטיגמה הפיסיוגנומית מבליטה דווקא את חושיו החייתיים, שכן חוטמו משמש בבירור גלאי לאומדן מצלצליהם של לקוחותיו: "הוא ריחרח אותו קלות, כמבקש להיוודע את דרגת כוח הקנייה שלו". מאן, קובע אלזאגה, משרת בנובלה הזאת את הסטריאוטיפ של היהודי כמחלל הפולחן הנוצרי ואת החשש השכיח מפני הדומיננטיות של אנשי עסקים יהודים.

גם כמה פרטים זניחים למראה בנובלה "טריסטאן" (1903), אחת מיצירותיו האהודות ביותר של מאן, מתקפחים לפי אלזאגה מתמימותם. "כפות הרגליים בעלות ההיקף הנדיר" שמאן מעניק לדטלב שפינל - טיפוס מוזר השוהה בסנטוריום, סופר של רומאן אחד שלא נחל הצלחה - הן הד ל"רגל השטוחה היהודית", עוד סטיגמה פיסיוגנומית אנטי-יהודית, ששימשה באותם ימים תירוץ לאפלייתם לרעה של יהודים שביקשו לשרת בצבא. במרכז פניו של ד"ר ליאנדר היהודי, הרופא הראשי של הסנטוריום, נשקף זקן "שהוא קשה ומקורזל כאותו שער-סוסים שמפטמים בו את הרהיטים" - לא רק דוגמה ל"בהמיות", תכונה שכיחה בתיאור האנטישמי את דמותו של היהודי, אלא בה בעת גם, פסק אלזאגה, "הקדמה מחרידה לשימוש החומרי שנעשה ביהודים כמה עשורים לאחר מכן".

אלזאגה לא חס אפילו על "בית בודנברוק" (1901) - פרוזה ביוגרפית מופתית של מאן על העידן הבורגני של בית גידולו, שב-1929 זיכתה אותו בפרס נובל לספרות. הגוף, היהודי במיוחד, מוצג לעתים אצל מאן בהקשר של מיניות בעייתית, ואפילו מעוררת סלידה. כך, למשל, בסצינה ב"בית בודנברוק", שבה היהודי הרמן האגנשטרום, כל כולו גופניות מבחילה, מתקרב לטוני בודנברוק ומנסה לקנות לעצמו את החופש שבהתקרבות מינית. דמויות יהודיות אינן נחשפות איפוא רק בתיאור כוללני וקיצוני של תווים פיסיים דוחים וקווי אופי מפוקפקים. המיניות שלהם מרתיעה, לא רק חזותם.

קצרה היריעה מלתאר את שפע התגובות, חלקן בהולות וזועמות, שעוררו טענותיו של אלזאגה בגרמניה, ערש הולדתו של הסופר, ובשווייץ - חדר מותו. בתחילה הותקף אלזאגה. "הוצאת דיבה" היתה כותרתו של מאמר בעיתון, שקצף על הנכונות להכתים את שמו של מאן דווקא בשווייץ; והלא שווייץ מיאנה להעניק לו את אזרחותה, אף ששהה בה חלק ניכר מגלותו. "שוב הוכח", עקץ המאמר, "איזה כוח השפעה זדוני יכול להיות, בעידן התקינות הפוליטית, גם לחשד הבל באנטישמיות".

נשיא "אגודת תומאס מאן" יצא להגנת הסופר והצהיר שאין די בדמויות אחדות ביצירתו המוקדמת לבסס פסק דין "חייב" גורף. עד מהרה השמיעו כמה מחוקרי מאן ופרשניו את קולם. המסקנות, המתודה והסגנון של אלזאגה הועמדו במבחן. רבים הציבו פרשנויות טקסטואליות חלופיות, בהצביעם על ביטויים שונים במכלול עבודתו של מאן ובחייו המסגירים הערצה ליהודים ואף הזדהות עמם, כמו ב"יוסף ואחיו", מחווה ליהדות המציגה את התפתחותו של עם ישראל כמודל מופתי להתהוותה של אנושות הומנית. צוינה השפעתם של הלכי הרוח האנטישמיים שרווחו בעולם הבורגני שבו גדל מאן, והוזכרו מוצאה היהודי של אשתו קטיה וקשריו עם חברים יהודים. אחד המתפלמסים גם ציטט את הנימוק שהופיע בבקשת הרשויות הנאציות מ-1934 לשלילת אזרחותו הגרמנית: "מאן הוא ללא שמץ של ספק ידיד גדול של היהודים". אחרים הדגישו את קריאותיו מהגלות לסייע ליהודים הנרדפים באירופה ואת סירובו לשוב לגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה. היה גם מי שביטל את העניין כולו במחי יד: אלזאגה בסך הכל חוטא בהשלכה אנכרוניסטית של רגישות לשונית שהתהוותה רק לאחר השואה.

אולם לא כל הקולות דיברו בגנות אלזאגה. זרקור הופנה אל התבטאויות בעייתיות של מאן ביומניו המאוחרים. למשל תגובתו על רצח ההוגה היהודי תאודור לסינג בידי הנאצים בספטמבר 1933, בהיותו בגלות בצ'כוסלובקיה: "חלחלה אוחזת בי למחשבה על סוף שכזה... מכיוון שהוא עלוב כל כך ויכול להיות יאה ללסינג, אבל לא לי". לסינג היה משנואי נפשו של מאן, שאפילו מנה אותו עם אלה שתרמו לאקלים הרוחני שבו צמח הנאציזם. האם יש בנסיבות אישיות אלה כדי לעמעם את אנחת הרווחה הבוקעת מדבריו? האם לפנינו ראיה לאנטישמיות או רק גילוי של קיהיון רגשי, שכלי ומצפוני? נראה שבמקרה דנן אפשר להימנע מלפסוק לחומרה. אך מה בדבר ההערה שרשם מאן ביומנו ב-10 באפריל 1933: "ניקוי מערכת המשפט מהשפעה יהודית" גם הוא "בסופו של דבר אינו אסון". כיצד אפשר להסבירה?

בשנה שעברה ראה אור בגרמניה הספר "תומאס מאן והיהדות", קובץ הרצאות שנישאו בכנס שייחדה "אגודת תומס מאן" ב-2002 לשאלת יחסו ליהודים. מתוכו החלה להצטייר תמונה מורכבת יותר הן מזאת של אלזאגה והן מזאת שהפיצו חסידי הסופר. אמביוולנטיות, סתירות מבניות והיטלטלות מתמדת בין חיוב לשלילה מאפיינות את יחסו ליהודים בעבודתו ובחייו. נטיות אנטישמיות ופילושמיות משמשות בהם בערבוביה ולעתים דרות בכפיפה אחת.

דוגמה טיפוסית לכך, אחת מני רבות, מצויה במסה שלו מ-1907, "פתרון השאלה היהודית". כוונתו של מאן להיות מליץ יושר ליהודים. כ"פילושמי נחוש ונטול ספקות" הוא "מאמין בכל תוקף שהגירה המונית, כמו זאת שעליה חולמים הציונים... היא קרוב לוודאי האסון הגדול ביותר שיכול לקרות לאירופה שלנו". אולם נימוקיו בעד היטמעות היהודים באירופה, המובאים שורות מספר אחר כך, נשמעים היום כגרוטסקה של פליטות קולמוס: "בהחלט אין שום הכרח שתמיד יהיו לו ליהודי חטוטרת של שומן, רגליים עקומות וידיים אדומות מסחר-מכר, שיפגין חזות של ברייה חסרת בושה ואכולת צער, ובכלל ישמור על היבט מטונף מוזר. אדרבה: טיפוס היהודי, כפי שהוא מופיע בספרים, זה של הזר, המעורר חוסר אהדה בפיסיות שלו... כבר נעשה לאמיתו של דבר נדיר, ובקרב היהודים הזוכים ליתרונות כלכליים כבר יש כיום אנשים צעירים... המציגים מידה של חינוך טוב, אלגנטיות, ניקיון ותרבות גופנית..."

קשה להתעלם מן האירוניה המציצה כאן מעבר לכתפו של מאן. אף על פי שהיה מודע לכך שהיהודי הספרותי אינו משקף עוד נאמנה את היהודי הממשי, הוסיף מאן ליצור דמויות יהודיות בתוך שימוש במבחר של קלישאות אנטי-יהודיות. רמז אפשרי להבנת העיוורון הזה מצוי בפרשנות המייחסת לו הזדהות עם מצבם של היהודים. בהיותו אינדיווידואל יוצר והומוסקסואל חבוי, מאן חש עצמו מבודד, חריג שלעולם אינו יכול להשתלב כליל בחברה, אף שאינו פועל בשוליה, ממש כפי שהיו היהודים; ובשל כך הוא עמל, כמוהו כיהודים, לעצב את זהותו באמצעות תהליך יצירתי שהבליט הישגים רוחניים. מכאן קצרה הדרך למשוואה הרואה בשניות שביחסו ליהודים ביטוי ליחסו העצמי: הפילושמיות - בבואת אהבתו העצמית וגאוותו, והאנטישמיות - צללית של שנאתו העצמית ושל רגש הבושה על מיניותו ההומו-ארוטית. אין לפסול גישה זאת על הסף, מכיוון שהפרוזה של מאן היא ביוגרפיה עצמית כשם שהיא ביוגרפיה של תקופה.

ובכל זאת, אולי מוטב להימנע מלהעמיד את שאלת יחסו של מאן ליהודים על הקשר פסיכולוגי-ביוגרפי גרידא. גישה אחרת גורסת שהאמביוולנטיות הניכרת ביחסו ליהודים, כפי שהיא עולה מהפרוזה שלו, אינה אלא תוצאת האסתטיקה האירונית שלו; הרי מאן אהב ניגודים ובדרך כלל נרתע מחד-משמעיות, ודימויים סטריאוטיפיים שימשו לו חומר גלם חשוב לצורך עיצובן של דמויות רוויות סתירות. שתי הגישות האלה רומזות על האפשרות שהפתרון לשאלת יחסו ליהודים - שאלה שהדיון בה עדיין לא הוכרע - אינו טמון כלל במישור האידיאולוגי והפוליטי הטעון.



קריקטורה נאצית על האירועים באקדמיה הגרמנית. משמאל לימין: תומאס מאן, ריקרדה הוך, אלפרד דבלין, לודוויג פולדה והיינריך מאן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו