טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הוצאת כתב עת עברי חדש היא מעשה אופטימי ללא תקנה

הביקורת שהוטחה בכתב העת "הו!" ממשיכה מסורת לא-מפוארת של קבלות פנים עוינות בספרות העברית. לכן יש לקדם בברכה את עצם הופעתו של "הו!", ולברך על רמת החוברת וגיוונה

תגובות

הו!, כתב עת לספרות, גיליון שני, עורך דורי מנור, יוני 2005, הוצאת אחוזת בית, 229 עמודים

ביקורת זעופה קידמה את החוברת הראשונה "הו!", שהופיעה בינואר 2005 בעריכת דורי מנור. אריאל הירשפלד הצליף, ב"תרבות וספרות" (18.2), במיטב כשרון הכתיבה שלו - בעורך, במשתתפים, בתכנים ובמיוחד במניספט הפותח את כתב העת ומצהיר על כוונותיו.

התנפלות זו ממשיכה מסורת לא-מפוארת של קבלות פנים עוינות לסופרים צעירים וכתבי עת חדשים. תחילתה עם ראשית הביקורת העברית, בסוף המאה ה-19, ועם ראשוני המבקרים העבריים חדי העט - א"א קובנר, א"י פפירנא ושלום יעקב אברמוביץ, הוא מנדלי מו"ס. כל דור ובוטותו, כל דור וסגנונו, אבל אלימות המלים נשארת. מי שעיסוקו במלים יודע להלום בעזרתן בבעלי דבבו.

כך קידם, למשל, ישראל אלישיב ("בעל מחשבות") בראשית המאה העשרים את פניו של שופמן ברשימת ביקורת בכתב העת "ספרות" (יולי 1908) בלעג למספרם המועט של סיפוריו ולקיצורם המופלג. הוא ראה בו "סופר עצל", ובסיפוריו - "ניסיונות ספרותיים אבל בשום אופן לא ספרות". כך התנגחו בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים של המאה העשרים חבורת "מאזנים" עם חבורת "כתובים" ו"טורים", והטיחו זו בזו דברים קשים ומרים שלימים התביישו בהם וחזרו מהם; וכך מדור לדור והרשימה ארוכה ולא תמיד מלבבת.

אבל התנצחויות אלה הן נשמת אפם של החיים הספרותיים, ובלעדיהן הם דומים למים עומדים. ויכוחים ופולמוסים הכרחיים לבירור בעיות פואטיות העומדות על הפרק, לקירוב ודחייה של סופרים, נושאים ותיאוריות. בכל פולמוס מסוג זה יש להבדיל בין "הגרעין הקשה", השנוי במחלוקת אידיאולוגית של ממש, לבין "הקצף" המלווה את הפולמוס דרך קבע, ונראה שאין מנוס ממנו. רק ממרחק השנים נשאר הקצף כקוריוז, וחילוקי הדעות המהותיים מתבהרים, מתיישבים ומפנים את מקומם לחדשים.

הרעש סביב הופעתו של כתב עת חדש הכרחי להפניית תשומת הלב אליו. הפולמוסים סביבו, עזים וקוצפים ככל שיהיו, מסייעים להכריז על קיומו ולבסס את מעמדו. לכך מסייעים השם הבוטה והמניפסט הרם והבטוח בעצמו המושכים אליהם אש. הביטחון, המרד, היהירות, ההכרזה על "החדש" ועל הראשוניות, הם מן המאפיינים הקבועים והבלתי נמנעים של כתב עת העולה לראשונה על בימת הספרות.

בכל דור ודור, מי שמקבל על עצמו להוציא כתב עת ספרותי חדש, ללכד סביבו קבוצת אנשים, לקבוע מדיניות ספרות ולנסח הצהרת כוונות, יש בו תמימות מבורכת. עורך כזה חייב להיות אופטימיסט ללא תקנה, גם אם יכחיש תכונות אלה שמייחסים לו. מפת כתבי העת העבריים ב-150 השנים האחרונות מנומרת בתוכניות רבות לכתבי עת שלא יצאו מן הכוח אל הפועל, ובמיוחד של כתבי עת קצרי מועד, שלא הוציאו את שנתם, וזכו לשתיים-שלוש חוברות בלבד. אבל גם כתבי עת קיקיוניים אלה תרמו את תרומתם לספרות העברית. הסיבות לקוצר הימים של כתבי העת הללו רבות וקבועות. כדי להוציא בהתמדה כתב עת ספרותי על העורך למסור את נפשו עליו. פשוטו כמשמעו. ללא מסירות נפש של עורך ודבקות מוחלטת במטרה אין כתב עת יכול להאריך ימים. ומיותר להזכיר את בעיות התקציב, החומר הספרותי, חבורת המשתתפים, המתנגדים, ההתקבלות והאקלים החברתי מסביב.

לכן יש לקדם בברכה כל מי שמקבל על עצמו את מסכת הייסורים הכרוכה בהוצאת כתב עת חדש ולעודדו. מי שמכיר את ההיסטוריה המרה של כתבי העת הספרותיים העבריים, ספק אם היה נכנס בכלל להרפתקה רוחנית כפוית טובה שכזאת. תמימות ואופטימיות יש גם בפרסום מניפסט בפתח חוברת ראשונה. מניפסט כזה מזמין ביקורת מן הסוג הידוע, ובעיקר משמש שטר שעל בעליו לפורעו ככתבו וכלשונו. פירעון כזה הוא תמיד בלתי אפשרי, במיוחד לטווח ארוך. אי אפשר לכתב עת בלא מניפסט, אבל אין אפשרות לדבוק בו לאורך ימים. ההיסטוריה של כתבי העת הספרותיים הוכיחה שמי שדבק בנוקשות במצע שלו, לא האריך ימים, ומי שהאריך ימים, נאלץ לעשות פשרות. אין עורך ראוי לשמו שידחה כתב יד בעל רמה ספרותית גבוהה גם אם אינו עולה בקנה אחד עם הצהרותיו.

מכתב עת ספרותי למשנהו מתפתחת הספרות העברית, מגדלת דורות חדשים של יוצרים, קוראים, עורכים. מעל דפי כתבי העת מתחלפים טעמים, אופנות, נושאים, דרכי כתיבה. ככל שמפת כתבי העת הספרותיים תהיה רבה, מגוונת ופלורליסטית, כך תתפתח יותר הספרות העברית, ויגדלו דורות של כותבים וקוראים בעלי השקפות וטעמים ספרותיים מגוונים.

לכן יש לקדם בברכה את עצם הופעתו של "הו!", שעתה יצאה לאור החוברת השנייה שלו, ולאחל לו התמדה ואריכות ימים. במיוחד יש לברך על מדיניות התרבות של החוברת, רמתה וגיוונה, על אף חבלי ילדות בלתי נמנעים, וחסרים הצריכים עדיין להתמלא. העורך היה קשוב לביקורת, ופתח ללא התלהמות את החוברת השנייה, בהעמדת "דברים על דיוקם" ובהבהרת "כמה מן הקווים המנחים אותנו בעריכת כתב העת. המכנה המשותף להבהרות אלה הוא דחיית ההבחנות של מה שמייחסים לו בטעות: אין הוא כתב עת לשירה בלבד; אין הוא מייצג חבורה ספרותית מובחנת; אין בו רק שירים בחרוז ובמשקל, אלא גם בחרוז חופשי "ובכל נוסח שירי אחר"; על אף המספר הרב של הסונטות, אין הכוונה "לבסס דווקא את הסונטה כצורה השירית האופיינית לכתב העת"; "'הו!' אינו כתב עת מגויס".

ברוח זו - "מה אעשה והאלימות זרה לאופיי, זרה לאופיו של כתב העת 'הו!'" - הגיב לביקורת גם רויאל נץ במסה "פושטי המדים. על שירת החרוז החדש". הוא מצביע על "המהות הפואטית של שירת החרוז החדש" ומבליט את המשותף באמצעים הצורניים והתוכניים בין "משוררי החרוז החדש", ואת ההבדלים בין שירה זו לשירת אלתרמן ובני דורו. מסה זו מחזקת את המודעות הפואטית של העושים במלאכת כתב העת. חבל רק שסיומה מעיב על מה שקדם לו. אפיון שנכלל בו התואר "חדש" או "מודרני" מתיישן במהירות, וממרחק השנים נראה מוזר ומביך. באותה הרגשה של מבוכה ותימהון אני קוראת את ההצהרה: "לראשונה אולי בספרותה של החברה הישראלית מתכוננת פואטיקה, שבמפורש מדירה עצמה מן המחויבות האידיאולוגית למפעל הציוני". הכרזות מסוג זה, שיש בהן חבלי ילדות, אינן עומדות במבחן המציאות של הספרות העברית לדורותיה, ולמעשה בשום מבחן שהוא. ספרות טובה היא ספרות טובה.

כתב עת ספרותי אינו זקוק ל"מכנה משותף", אבל צריך שיהיה כפוף למדיניות תרבות של עורכיו. עדיין מוקדם לנסח אותה, אבל ניכר שהמגמות הבולטות הן: המשך מתוך חידוש; החייאה מתוך ריענון; שילוב תרגומים של ספרות קלאסית ומודרנית בעיקר מספרות אירופה; טיפוח סופרים שיתרכזו סביב כתב העת ויראו בו את במתם המרכזית.

מבין 17 משתתפי החוברת השנייה (מתוכם ארבע נשים), 11 השתתפו גם בחוברת הראשונה. שילוב זה של "קבועים", ביניהם שני חברי המערכת רונן סוניס ומשה סקאל, ו"פנים חדשות" הכרחי לכל כתב עת ספרותי. צילום דיוקנאותיהם יחד עם פרטים ביוגרפיים קצרים בסוף כל חוברת הוא מעשה מבורך, המקרב בין הכותבים לקוראיהם. מרנינה במיוחד היא הצטרפותם הגוברת והולכת של ילידי ברית המועצות לשעבר למעגל הספרות העברית, לא רק בכתב עת זה.

מקורי בעיני הוא "מדור יורדי ים", שבו יצירות מקוריות ומתורגמות בפרוזה ובשירה. זה נושא שעדיין לא ניתנה עליו הדעת כראוי בספרות העברית. בהקשר זה מן הראוי היה להזכיר את הסופר ג'ון אוארבך (1913-2002) שהיה חבר קיבוץ שדות ים, וכתב סיפורי ים באנגלית שתורגמו לעברית, וכן את סיפורי הים ב"עתון 77" (דצמבר 2003), ובעבר את האנתולוגיה "מבחר סיפורי ים" בעריכת ישעיהו פרישמן ואפרים תלמי (תשי"ג). "אשתו של מגלן" עומדת במרכז שירו של דורי מנור והפואמה ההיסטורית של משה סקאל. הסונטה ממשיכה לככב גם בחוברת זו, אף שעורכיה הצהירו שאין כוונתם "לבסס דווקא את הסונטה כצורה השירית האופיינית לכתב העת".

המגמה של החייאת ז'אנר ספרותי, פואמה היסטורית או סונטה, ראויה לשבח, אבל חשוב להצביע על ההקשר ההיסטורי, גם העברי, כדי להמשיכו מתוך חידוש ומקוריות. לפואמה ההיסטורית העברית במיטבה היתה תמיד, בראש וראשונה, משמעות אקטואלית. שמחתי במיוחד על הדפסה מחודשת (בחוברת הראשונה) של הסונטה של שמשון מלצר, יוצר חשוב שנשכח, ויש לקוות שמגמה זו, של החזרת יוצרים עברים חשובים שנשכחו, למחזור החיים של הספרות העברית, בשירה, בפרוזה ובמסה, תימשך דרך קבע בחוברות הבאות. חסר לי בכתב העת הפן הילידי; חיבור חזק יותר למקום, לאנשים, לחברה, לטבע, לנופים.

במסגרת מדיניות ההחייאה מתוך חידוש, סיפורו של רועי חן "אף אחד" הזכיר לי כמה מסיפורי שופמן הראשונים ובמיוחד "גלידה" (תרס"ט), ספק מתוך "כורח המוטיב" ספק במסגרת המדיניות של החייאה והמשך של כתב העת.

לא השתכנעתי ממסתו של גלעד צוקרמן: "ישראלית שפה יפה". הוויכוח עמו צריך להיעשות על ידי הבלשנים. כמי שאין זה מקצועה, אעיר רק שתמוהה בעיני הנחת היסוד שלו המייחסת חשיבות רבה כל כך ליידיש: "כי למעשה, חלק ניכר מהעברית המנצחת (או ליתר דיוק, הישראלית, הוא בעצם יידיש". שהרי לא רק שמרבית תושבי המדינה הם יוצאי ארצות האיסלאם, אלא שבראשית המאה העשרים פעל אליעזר בן-יהודה יחד עם הצעירים הספרדים, יוצאי היישוב הישן, שחידשו עמו את הדיבור העברי, להשליט את ההטעמה הספרדית. מה להם וליידיש? וכך גם ילידי הארץ, בניהם של העולים ממזרח אירופה, במיוחד בשנים שבין שתי מלחמות העולם, שהוריהם היו בין מעצבי פניה של התרבות העברית וספרותה, והקפידו לדבר עם ילדיהם עברית, והדירו אותם מן היידיש שנואת נפשם.



דורי מנור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#