בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כוכב נופל

"איבדת את הדברים הכי יקרים לך בעולם, ואתה בן 36. אתה הולך ורואה את עצמך כגווייה. אתה לא מאמין שזה אתה. אנשים רואים אותך ואומרים: איזה מסכן, הוא נרקומן. הגעת לתחתית, לרצפה, פיסית ונפשית. כמו בסרטים, מתחוור לך שאתה הרוצח". התהילה, הדיכאון, הגירושים, הסמים, ההתמוטטות: ליאור אשכנזי, גיבור הקולנוע הישראלי החדש, מתוודה על מסעו לגיהנום ובחזרה

תגובות

לפני ארבעה חודשים ליאור אשכנזי טבע. הגל שהציף אותו היה עצום, אשד עכור מהמצולות, וזרק אותו לקרקעית שלא הכיר. באותו הערב שאירעה הקריסה הוא שהה בחדר קטן באחד ממלונות הדירות במרכז תל אביב שבהם התגורר בחודשים האחרונים. הפעם הוא היה לבד, ללא אשה לצדו, ללא הצגה מתוכננת להמשך הערב. רק הוא עם עצמו - ועם הסמים, הדיכאון, הבדידות, הארעיות, עם חוסר היכולת העמוק, הנסרח, להתמודד עם התהילה שבאה לו בעקבות הסרטים "חתונה מאוחרת" ו"ללכת על המים".

"זה קרה בתקופה שהיתה הפוגה קלה מהצגות", הוא משחזר את הרגע. "פתאום משהו קרה בבום, פיסית ונפשית. זה נמשך שני לילות. הייתי סגור בחדר עם הרבה אלכוהול וכדורים. הכל התחיל לקרוס מבפנים. לא יכולתי לשאת את השמועות עלי ואת מה שאני עושה למעגל הקרוב אלי. במובן מסוים בתקופה האחרונה רצחתי את החברים שלי. פגעתי, העלבתי, השפלתי.

"זה הפחיד אותי", הוא ממשיך. "אף פעם לא התמוטטתי. אתה לא יודע מה השלב הבא. זה היה או לגמור כמו צעיר לנצח או לקום על הרגליים. אחרי זה אתה אומר לעצמך: 'אני זקוק לעזרה', ובמיידי. עזרה עכשיו. כי אם לא, אתה לא יודע אם תמשיך. אס-או-אס. אמרתי: או-קיי, אני חלש, אני בבעיה, אני צריך תמיכה. נגמר הסרט, האורות עלו ואין אף אחד שם. רק אני המתבוסס בסחי של עצמי".

למי התקשרת ראשון?

"הרמתי טלפון לאילן בושרי, הסוכן שלי, ואחר כך דיברתי עם ציפי פינס, מנהלת בית ליסין. למרות שהם אוהבים אותי הם לא ידעו ממש מה עובר עלי, ורק ניזונו משמועות שלפיהן כבר הייתי אמור למות עשר פעמים עם גולות בוורידים. אז אתה אומר: 'וואללה, חברים, אני במצוקה'. משם התחיל מסע ארוך שעדיין נמשך וכולל טיפול מסיווי עם פסיכיאטר ופסיכולוג. אני בר מזל שהיה לי אותם".

תהליך השיקום האינטנסיווי טרם הסתיים, אך לפחות העמיד אותו על רגליו ואיפשר לו להמשיך לעבוד. בעוד שבועיים יושק הפרויקט הראשון שלו לאחר המשבר: "בטיפול", סדרת דרמה יומית בכבלים, שבה הוא מגלם טייס קרב שקירקע את עצמו בעקבות טראומה ומגיע לטיפול אצל פסיכולוג בגילומו של אסי דיין. מי אמר שהמציאות עולה על הדימיון? בימים אלו הוא גם מצטלם לסרטם החדש של אורי ובני ברבש, "מלח הארץ", ובמקביל ממשיך לשחק בשתי הצגות של בית ליסין, "החדר הכחול" (עם לינור אברג'יל) וב"הדבר האמיתי" של טום סטופרד. גם תפקיד אורח בסרטו הבא של איתן פוקס, במאי "ללכת על המים" וחברו הקרוב, כבר נתפר עבורו. המשך הנתיב בטוח, השאלה היא אם אשכנזי למד ללכת על המים.

לא מאמין בגיבורים

ההתמוטטות שהביאה את התקופה הקשה בחייו לשיאה באה לו דווקא ברגע השיא בקריירה. לא במקרה. אשכנזי, שבמשך שנים נחשב לשחקן תאטרון וטלוויזיה כישרוני אך לא בולט, חתיך של דמויות משנה, התקשה להתמודד עם מעמדו החדש ככוכב הקולנוע הגדול בישראל ובהכרה הבינלאומית וההוליוודית לה זכה. הדרך הארוכה שעשה, הוא אומר, לימדה אותו להתמודד עם כישלון, לא עם הצלחה.

הוא בן 36, יליד רמת גן, הוריו שמואל וויקטוריה עלו לארץ מאיסטנבול עם בתם הבכורה. בארץ היה אביו פועל דפוס ואמו עקרת בית. בבית הם דיברו לאדינו. אשכנזי לא התמיד בלימודיו ונדד בין כמה בתי ספר, עד שנקלט ללימודי תיכון בקיבוץ רגבים. בקרב חבריו לכיתה הוא לא התבלט וגם לא השתייך לחבורת הבנים, שהתעניינו במכוניות ובכדורגל. הוא נטה להשתעמם בקלות וחיפש ריגושים.

הוא התגייס לנח"ל ושירת בשטחים בתקופת האינתיפאדה הראשונה, במהלכה היה שותף להרג מבוקש. כשהופיע לפני כשנה בתוכניתו של יהורם גאון לא הסתפק בסיפור כיצד התנפלו על המבוקש והיכו אותו למוות, אלא גם השווה את פעילות צה"ל למעשי הנאצים. ההקבלה עוררה את זעמם של הצופים באולפן עד שהבמאי נאלץ לעצור את הצילומים.

מיד עם סיום השירות נרשם ללימודי משחק ב"בית צבי". טיול להודו לא עמד כלל על הפרק שכן כבר מגיל צעיר פינטז על הרגע שבו ילמד משחק. הוא מספר שהוריו לא ידעו לאכול את התחביב. "הם אמרו: 'משחק, משחק, איך אפשר להרוויח מזה? הוא בטח יעזוב את זה, כי הוא לא מתמיד בכלום'. לא ראיתי תאטרון, לא לקחו אותי להצגות. כל הידע היה מהטלוויזיה ומהסרטים. תאטרון נראה לי משהו מאוד ארכאי".

הוא למד במחזור שופע כוכבים - שרון אלימלך, נתי רביץ, אורלי פרל, איריס קול - שתוגבר במיטב בוגרי הלהקות הצבאיות. הגלקטיקוס גרמו לו להרגיש מאוים ומפוחד. הנה הוא הטירון מול התלמידים שנשמו תאטרון מגיל אפס. "בבית צבי הייתי כמו ספוג חדש, ספגתי מידע. ממש כמו ילד. סבלתי שם נורא".

למה?

"כולם רוצים להראות שהם טובים. כבר ביום הראשון ללימודים עשינו אימפרוביזציה. זה מביך. אם אתה לא עושה את זה טוב, זה גורם לתחושה די נוראית. אני ועוד תלמיד התמקמנו מאחור כדי שלא יראו אותנו".

חוסר הביטחון ליווה אותו גם בהמשך הלימודים. "חשבתי שאני לא טוב. הייתי מלוהק בדרך כלל לתפקידי המאהבים, בקלאסיקות ובקומדיות. זה לא עניין אותי. אני לא מאמין בגיבורים. לכל אדם יש נקודת תורפה. כשראיתי מערבונים עם אבא שלי, שאלתי איך זה שהגיבור לא מחרבן או משתין. כששיחקתי את הגיבור רציתי להכניס אליו את החולשות, את הצדדים האפלים. פעם פסיכיאטר נתן לי כדור נוגד דיכאון על משקל הפרוזק. כמה שבועות לאחר מכן הרגשתי 'הפי' וחלק שלם במנעד הרגשי נעלם. אתה לא בוכה, לא עצוב. הפסקתי את הכדורים. לא יכול להתרגל לזה".

עם סיום לימודיו החל לשחק בתאטרון הרפרטוארי. גם כאן לוהק בדרך כלל כמאהב זוטר. בתאטרון באר שבע שיחק ב"חלום ליל קיץ", ב"המלאך הכחול" וב"פילדלפיה אני בא"; בהבימה שיחק ב"תעלולי סקפן"; בבית ליסין ב"מי מפחד מוירג'יניה וולף" וב"כולם היו בני". ב-2003, אחרי הצלחת "חתונה מאוחרת", הוא עזב את בית ליסין לקאמרי, שם השתתף בהצגות "בשם האהבה" וב"יום במותה של ג'ו". כעבור שנה, אז כבר במעמד כוכב, קיבל את הצעתה של פינס לחזור. במקביל צבר תפקידים בטלוויזיה במשקל שהלך וגדל ("הפוך", "פלורנטין", "שבתות וחגים", "מרחב ירקון", "בנות בראון").

המבקרים לא נפלו מהכיסא מהחתיך המחוספס. הביקורות, כשכבר התייחסו אליו, חתכו אותו. עם הזמן הוא פיתח סוג של הומור עצמי ותלה את קטעי העיתונות בשירותים. "החלומות שלי אף פעם לא היו מעבר לים", הוא אומר. "הם תמיד היו מאוד מקומיים. בארץ יש משהו הישרדותי. זה הגיע לי מהבית - הורים שנלחמו להתפרנס. זה עובר אליך. אתה חושב איך וממה אני אתפרנס".

פינס, שגם הדריכה אותו בבית צבי, היתה מהראשונים לזהות את איכויותיו כשחקן. "הוא התברך ביכולת קומית שהיא מתנה לשחקן וכן ביכולת דרמטית. השאלה היא מה אתה עושה עם זה. כישרון הוא רק פרמטר אחד בהצלחה. הוא עבד שש שנים בבית ליסין בתקופה שהוא לא היה הכוכב הגדול. אין קיצורי דרך בתיאטרון. זה לוקח זמן. אתה צריך שעות טיסה, עוד תפקיד ועוד תפקיד. לליאור יש שארם, הוא מאהב. יש נורא מעט שחקנים שיכולים לשחק את זה בארץ".

גם המכה המורלית שספגה פינס עם עזיבתו של אשכנזי לקאמרי לא גרמה לה לוותר עליו. "כל הזמן חיזרתי אחריו, עד שב-2004 הוא חזר אלי לתפקיד ראשי ב'החדר הכחול'. אני רואה כיצד הוא הופך להיות אחד השחקנים הטובים ביותר על הבמה. עכשיו אנחנו מדברים על תפקידים כמו מקבת, הגבר המאצ'ו, אבל גם החלש שעומד ליד אשה דומיננטית".

גם ידידו ששון גבאי, ששיחק עמו בבית ליסין ב"מי מפחד מוירג'יניה וולף" ולאחרונה בסדרת הטלוויזיה "חדר מלחמה", היה עד להתקדמות שלו כשחקן. "הוא התפתח כשחקן בצורה נפלאה", הוא אומר. "הוא עושה את הדברים על הבמה בצורה די קולנועית ולא תיאטרלית, במובן השלילי של המלה - הוא עושה הכל בטבעיות ובלי מאמץ. אתה לא רואה את התפרים. יש לו איכות ורבאלית מופלאה להעביר מונולוגים ארוכים ומסובכים בצורה פשוטה".

עניין אחד לא הרפה מאשכנזי, תיוקו כיפה. "מתישהו התחלתי להבין שמלהקים אותי בגלל היופי. זה מבאס. היה איזה סרט שהמלהקת אמרה: 'הוא יפה מדי'. אמרתי 'כוס אמק', צלצלתי לבמאי ושאלתי אותו למה. להגיד יפה זה נורא קטן, בלי חשיבה. הטרגדיה של טום קרוז ושל בראד פיט היא שתמיד הם יהיו יפים יותר מאשר שחקנים. הרבה זמן קיבלתי תפקידים של 'תהיה יפה ותשתוק', או תפקידי מאהב לא חשובים. הכל מינורי. עכשיו מתחיל לי שיער לבן. אני אומר: 'או-קיי. תנו לי תפקידי אופי, אבות'. אבל מה קורה? אומרים: 'כמה זה סקסי שיער לבן על הראש'".

גם פוקס מעיד שעד לאחרונה נתפש אשכנזי בתעשייה קודם כל כחתיך. "נפגשתי עם מלהקת שאני מעריך על אחד הפרויקטים שלי ועברנו על פרצופים", הוא נזכר. "כשנתקלנו בתמונה שלו היא אמרה: 'עזוב, הוא סתם בחור יפה'. הפעם הראשונה שהתרשמתי ממנו באמת היתה ב'מרחב ירקון', שם הוא גילם תפקיד גברי ראשי וניהל רומן עם אשה מבוגרת. היה שם משהו במיזוג בין גבריות מסורתית ישראלית ישנה, קשיחות וחספוס צבאי, לבין פגיעות של ילד אבוד. הרגשתי שיש בליאור עוד דברים שעומדים בסתירה פנימית, שיש שם עוד הרבה רבדים".

כל האדרנלין הזה

כדי שהנתונים הטבעיים לא יהיו לו לרועץ, הוא החליט לנטרלם. הוא דחה הצעות לשחק בתפקידים ראשיים בטלנובלות והחליט להתרכז בתאטרון, עד שיקבל את ההכרה הנכספת. "עשיתי תאטרון ולא ידעו מי אני. פתאום הופעתי ב-30 שניות לפרסומות לפלאפון וכולם מכירים אותך. זה נורא מתסכל. אתה אומר: חברים, אלוהים אדירים, אני משחק בהצגות רציניות! אתה רוצה להתפרסם בזכות העבודה ויוצא שאתה נחשף בגלל מקומות שאתה מבלה בהם ובחורות שיצאת אתן".

הפריצה נרשמה עם "חתונה מאוחרת" של דובר קוזאשווילי ב-2002, שם שיחק בתפקיד ראשי. הסרט זכה להצלחה סוחפת, בארץ ובעולם, וסצינת הסקס הנועזת עם רונית אלקבץ הוכרזה כבלתי נשכחת לא רק בארץ. "'חתונה מאוחרת' הוציא אותי ואת הקולנוע הישראלי מהארון, רק שם התחילו לזהות אותי בשם. כבר על הסט מוני מושונוב ואני קלטנו שאנחנו שותפים למשהו שהולך להיות גדול, למרות שזה היה סרט בכורה של במאי שיועד לפסטיבלים ולמבקרים".

בימי ההצלחה של "חתונה מאוחרת" התחזק הקשר בין אשכנזי לפוקס, עד שהאחרון החליט ללהקו לתפקיד הראשי ב"ללכת על המים". בשלב הזה היה אשכנזי בנקודת הזינוק לפסגת הצלחתו; הוא גם היה נשוי, לשחקנית שירה פרבר שאותה הכיר בתחילת דרכו בתאטרון, ואב לילדה, עלי, היום בת חמש וחצי. ב-2003, עם התחלת צילומי "ללכת על המים" בישראל ובברלין, פקד את נישואיו משבר חריף. "זוגיות מתחילה באופוריה", הוא אומר, "אתה מרגיש שמצאת את האשה של חייך. אחר כך מתחילה ההתמודדות. אף אחד לא באמת מכין אותך לזוגיות. אצלי החתונה היתה מאוד מהירה, זה היה לשחק ב'להיות מבוגרים'. פתאום התחלתי לדבר במושגים שדיברו ההורים שלי, אחריות, פרנסה, סדרי עדיפויות. אני מטבעי וורקוהולי, ופתאום צריך לוותר. יש מישהו נוסף שצריך לדאוג לו".

עם קריירה הנוסקת מעלה ונישואים המידרדרים מטה, הכניסו אותו הצילומים בברלין לטראנס שלא הכיר. "האנרגיות היו אחרות לגמרי. פה בארץ אוספים אותך מהבית בחמש בבוקר, ארוחת בוקר, צילומים עד הלילה ואז ללכת לישון. שם אתה אומר: רגע, אני בברלין, בוא נקרע את העיר. היתה לי דירה מופלאה, סטודיו ענקי, והתחברתי עם הצוות הגרמני. היינו מבלים המון וחוזרים אחרי בילוי לילי ישר לצילומים. נכנסתי לכאלו אנרגיות, דלק של אדרנלין. אתה חווה שם סוג של חופש מטורף".

העובדה שהמשיך להופיע בתאטרון הכריחה אותו לנוע על קו ברלין-תל אביב והוציאה אותו לגמרי מאיפוס. "הייתי חוזר לארץ עם אנרגיות מטורפות ובא לתאטרון לאיזושהי שגרה. חיכיתי נורא לחזור. לא יכולתי לספר למישהו מה עובר עלי כי זה נשמע 'שופוני יא נאס'. החיים שם מתפקעים והם פה בשגרה".

פסטיבל ברלין, שם הושק הסרט, היה הזדמנות לחזור לעיר הגרמנית. "היינו במתח נורא", הוא משחזר את הרגעים לפני ההקרנה, "ישבנו והחזקנו ידיים כאילו חיכינו ללידה. והכל עוד בשטח האויב. בבכורה האולם היה מפוצץ אז פתחו עוד אולם. אנשים נעמדו עם שלטים: דרוש כרטיס".

האופוריה רק התחילה. הסרט נקנה להפצה בעשרות מדינות, ואשכנזי, פוקס ובן זוגו, תסריטאי הסרט גל אוחובסקי, התחילו לנדוד בעולם כדי לקדם מכירות, יחד ולחוד. "אתה ישן בסוויטות מפוארות, טס במחלקת עסקים, אוכל במסעדות פאר, נוסע בלימוזינות, מזמינים אותך לקוקטיילים עם הכוכבים שגדלת עליהם ומפנקים אותך כמו סטאר אמיתי. אתה אומר 'וואו, זה קלאסה אחרת'. מבלבל. בחו"ל הפרופורציות אחרות - חסרות פרופורציה. זה ריגוש היסטרי. עם כל הניסיון להישאר שווה נפש, לא ממש הצלחתי. התקשרתי ישר לחברים ואמרתי: 'אתם לא מאמינים את מי פגשתי בלובי של המלון'".

הטירוף התחזק במסע לארה"ב. "כל מה שאתה רוצה, קורה. כמו רגע לפני צניחה, עם כל האדרנלין הזה. כמות הכימיקלים שהמוח מפריש היא אדירה, וזה גומר לך את הרזרבות. עוצמות כאלו לא השתחררו אצלי מעולם. הביטחון שלך בסולם של אחת עד עשר הוא מאה. אתה מחוזר, הופך לכל יכול, מתחיל להאמין לכל מה שכותבים עליך, 'מצוין', 'גאון', 'הכי יפה".

פוקס מבין: "באמריקה היינו נכנסים למסיבות והוא היה ממגנט נשים. קלטתי כמה הוא מרכז סביבו עניין ואנרגיה. בחורות מאוהבות בו, אי אפשר לתאר את זה, אבל הוא גם מעורר הזדהות אצל גברים".

ההצעות מהוליווד לא איחרו לבוא. "היו ביקורות נפלאות, והגיעו הצעות. ולא לתפקידי מחבלים או סוכני מוסד, אלא בסרטי אולפנים עתירי תקציב, לצד במאים ושחקנים שעליהם גדלתי. זה הפחיד אותי, איים עלי. ההצעה הכי גדולה היתה ב'משימה בלתי אפשרית 3', בתפקיד די ראשי. התחיל דיאלוג מתקדם עם המפיק, אבל ההצעה ירדה אחרי שרמזו לי שטום קרוז לא אוהב שמשחקים לידו כוכבים".

פוקס: "באמריקה מה שאכפת להם זה כסף. הם זיהו תרנגולת שמסוגלת לייצר ביצי זהב ואמרו בואו נבדוק אותה. 'ללכת על המים' עשה 2.6 מיליון דולר והפך לסרט הישראלי הכי מצליח, אחריו בא 'חתונה מאוחרת', גם בכיכובו של ליאור, שהרוויח 1.6 מיליון. הביקורות עליו היו מצוינות. ב'אנטרטיינמנט ויקלי' כתבו: 'מיסטר סטיבן שפילברג, אם לא סיימת ללהק את השחקנים, תסגור עם ליאור אשכנזי'. התחילו להגיע פניות מסוכנים גדולים שרצו לייצג אותו וביקשו שיבוא מיד לארה"ב".

נו?

אשכנזי: "החלטתי לא ללכת על זה. ידעתי שאין זרים שהצליחו בארה"ב. אנטוניו בנדרס עשה 15 דקות תהילה בארה"ב, התחתן עם מלני גריפית והיום מדבב חתולים. הייתי הולך לאיבוד. הכל היה כל כך מעורער. לא יכולתי להיות לבד במקום אוכל האדם הזה, לוס אנג'לס. הייתי גומר רע מאוד".

גומר רע מאוד

החזרה הביתה, לחממה המוכרת והלא מאיימת, הפילה אותו. הוא לא היה חזק דיו להשלים עם הפער בין תל אביב להוליווד. בנוסף על כך עלו הוא ופרבר על מסלול פרידה מכוער, רווי מרירות, כעס ואף שטנה. "הייתי בדאון מטורף", הוא משחזר, "נכנסתי לשלל דיכאונות. אתה חוזר לכפר, בית, משפחה. עד לפני דקה היית כוכב, פה אתה במלחמת הישרדות. מה התפקיד הבא.

"זה היה כמו טריפים, היי גבוה ואז כמה ימים של דאון נוראי. כמו בסמים אתה ממתין לטריפ הבא, לשורה הבאה. אתה מתמכר. אדרנלין זה חומר ממכר. אתה נכנס ללופ מטורף. מלמדים אותך להתמודד עם כישלון, אבל לא עם הצלחה. רגע אחד מופרשות לך מהמוח כמויות אדרנלין, וברגע שני אין כלום. שגרה. אני מסיים הצגה, אין לי באמת לאן ללכת, חוזר הביתה, לטלוויזיה, ועוד רואה את עצמי על המסך, שואל מה אני עושה לעזאזל בסדרה הזאת".

הוא לא הצליח להתאזן. "אתה חוזר לארץ מהוליווד ומאבד את הפרופורציות, לא באמת שומע אנשים, לא רואה אף אחד. אתה אומר לעצמך: הכל קטן עלי, לא יודעים לעבוד פה וכו' וכו'. אתה מקטר, נהפך לבן אדם לא נעים. תסכול זה דבר נורא. הוא מביא להתפרצויות זעם. אתה שונא את הסביבה, אומר: 'אני כאן באופן זמני, על מזוודות, הכל על הזין שלי. עוד רגע אני באל-איי, אל תצפו ממני לכלום'. לאט לאט אתה מתחיל לאבד אנשים. אתה נהיה רוצח יחסים. חברים, משפחה, כל יום עוד גווייה. פתאום אנשים שונאים אותך. גם אנשי מקצוע התחילו להרים גבה. זילזלתי בכל. לא טיפחתי ולא השקעתי. שידרתי שאני עושה להם טובה שאני בכלל מופיע. אתה אומר: ממילא זה ייגמר, ואני עוד מעט אלך מפה".

עברו כמה חודשים ואפילו אשכנזי הבין שהוא רוכב על אופניים באבן גבירול והולך למכולת. הנסיעות לחו"ל פחתו, ההצעות מהוליווד לא תורגמו לחוזים, ושוב היה צריך לדאוג לפרנסה. "כשהכל נגמר, אמרתי: פאק, מה אני עושה? כשהייתי בגן העדן הזה התייחסו אלי כמו אל כוכב. בארץ רק הנהג מונית חושב שאתה קורע את העיר ומזיין את כולן. זה בולשיט. לאחרים אתה מקיים פנטזיה אבל החיים שלך הם שגרה. ובשלב הזה אתה כבר לבד, בלי חברים ואהבה".

אבל עם סמים. במיוחד קוקאין, הסם האידאלי לאישיות הזקוקה נואשות לאשליות אודות עוצמתה, ביטחונה, שלמותה. אסי דיין בטח יודע. "אתה מחפש ריגושים מכל סוג שהוא, אתה לא יכול לחוות מה שהיה שם אבל לזה אתה צמא. כמו שאדם מכור לאהבה והמוח שלו מפריש כימיקלים, ככה יש אדם שמכור לאדרנלין. אתה מתמכר ורוצה את זה עוד ועוד ועוד, ואין את זה. אתה הולך לברים, שותה כמו כוכב קולנוע, מבלה כמו כוכב, עד שאתה מגלה שיש שיאים שכימיקלים מייצרים. אתה מתחיל ליפול לזה לאט לאט ומגביר את הקצב. כושר השיפוט שלך מתערער. אתה מרגיש חוסר ומשלים עם כימיקלים מסוג אחר. כתוצאה מזה

אתה מאבד את כושר השיפוט שלך להבדיל בין טוב לרע. אתה מאבד את עצמך".

עם הזמן, ככל שהשימוש בסמים המשיך, התחילו אנשים לדבר עליו, במעגלים שהלכו וחרגו מסביבתו הקרובה. "ניסיתי את כל סוגי הסמים, אני אוהב לחוות דברים. זה לא משהו שאני מתבייש בו. אתה בודק גבולות כל הזמן. כשהרצתי שורות קוקאין בשירותים של מועדונים תיארתי את החוויה, אם תסלח לי, כ'הו, זה בן זונה!' אותו דבר גם כשניסיתי כדורים. אז אנשים רואים אותך ואומרים: איזה מסכן, הוא נרקומן".

ולא היית?

"לפי השיטה הזאת תל אביב היא עיר של נרקומנים. מה לעשות שאני נמצא בסביבה כזאת שזה נגיש. לפעמים סתם מתוך ערבים מעושנים של ג'וינטים יוצאים עם חבורה של שחקנים או יוצרים ומסניפים קוק. קח למשל את חבורת לול. כל התרבות שלנו מבוססת על זה. אני לא מתחסד, אבל הפכו אותי לנרקומן של הרואין. טענו שאני עובד רק בשביל המנות. מי שמכיר אותי יודע שסף הכאב שלי מאוד נמוך. אני רואה מחט ומתעלף. אני לא מבין בהזרקות. כל דבר אחר מקובל עלי אבל זה כואב, קיבינימט".

מלבד הסמים הוא החליט לשבור את מעגל השגרה בהתנתקות מוחלטת מחייו כפי שהכיר אותם. הוא נפרד מחברתו, התסריטאית והמחזאית סיגל אבין והתחיל להתגורר בבתי דירות ובבתי מלון. "כל כמה ימים או שבוע אתה עובר, החפצים שלך ארוזים במחסן. זו תחושה של חופש גדול. העובדה שאין לך דבר חומרי משחררת. אין לך כלום חוץ מכמה טי-שירטים, שני ג'ינסים ונעלי התעמלות. הבחירה להיות תלוש לא היתה מקרית. אתה בחדר עם ארבעה קירות וזהו. מתחיל לעשות חשבון נפש עם החיים שלך. זה מנתק אותך לגמרי".

בתוך כל התוהו ובוהו הזה הוא נעשה יותר ויותר בודד. כשקלט מה עומק הנפילה, פרצו החרדות. "העולם סביבי התפרק, וגם אני התחלתי להתפרק. כל הביטחון שלי הלך קיבינימט. הרגשתי מאוד מעורער, מלא רחמים עצמיים - הו החיים שלי, איך אני יכול להרוס אותם ככה, מה אני אעשה הלאה, איזה זין הלך חו"ל, הלכו החברים, האהבה".

לא היתה שום דרך לעצור את ההידרדרות, להסתכל על הכל אחרת?

"אז לא. אז הכל נראה אבוד. איבדת את הדברים הכי יקרים לך בעולם, ואתה בן 36. אתה הולך ורואה את עצמך פעם כגווייה, פעם כפצוע. אתה לא מאמין שזה אתה. אתה מרגיש שזה סוג של סכיזופרניה. כמו בסרטים, מתחוור לך שאתה הרוצח. אז הגעתי לתחתית, לרצפה, גם מבחינה פיסית, גם מבחינה נפשית. אף פעם לא הייתי שם".

עכשיו במסע

הטיפול שבו התחיל מיד נבנה בשתי קומות, קומת המסד של הכדורים הפסיכיאטריים המייצבים וקומת ההתבוננות והניתוח העצמי. "אתה מדבר על החולשות שלך, על מי שהיית לפני שהבלגן התחיל. טיפול לא קל. הוא בעיצומו. נגעתי בנקודות שלא נעים לך לדעת על עצמך, דברים שנדחקו פנימה. לאט לאט התחלתי להבין איך חייתי בשני עולמות. זה לא קול להיות מטופל, אבל אני לא הולך סתם. זה היה חירום. אין הנחות. עכשיו אין הנחות בחיים שלי".

בשבועות האחרונים הוא מנסה לשקם את יחסיו עם העולם. "התחלתי להיפגש עם מי שעוד הסכים ולנסות להסביר לו. סיפרתי איך ההצלחה תפסה אותי לא מוכן. איך אתה שנים מנהל סוג של חיים מסוים, עובד בתאטרון, עושה קצת טלוויזיה, משלם משכנתא ופתאום נתקל בהצלחה ענקית ובביקורות מצוינות. שנים אמרו עלי: 'אתה מביך, לא כישרוני, מתחנף לקהל'. פתאום אתה קונצנזוס, חושב שהכל כל כך מושלם. ואז, ברגע אחד, אתה מבין שלא. לא. זה היה עולם שציירו לך, שכתבו לך, ואתה, רק אתה, האמנת בו".

הוא עודנו מתרגל לרווקות. "הרווקות היא עולם אחר לגמרי. אתה אבא בתפקיד פעמיים בשבוע, ובשאר השבוע אתה רווק. הפרסום פותח לך דלתות, אתה לא צריך לחזר הרבה אחרי בחורות. אני עוד בודק. לא יודע מה האידאל. גיל 36 זה מבוגר, אבל אני עדיין מחפש. אף פעם לא הייתי פרפר, תמיד היו לי מערכות יחסים ארוכות. עכשיו אני במסע. לא יודע איפה הוא יסתיים".

הפרסום לא פותח רק דלתות, הוא פותח גם פיות. בחודשים האחרונים, מאז הפרידה של אשכנזי מאבין, התחיל סביבו גל שמועות ובמרכזו ההשערה כאילו הוא ופוקס היו למאהבים. "בגלל שאני וסיגל לא התראיינו על הסיבות לפרידה, אנשים התחילו לגלגל דברים. שמעתי את הדברים הכי מטורפים עלי, אנשים קרובים כבר התחילו לשאול על הרומן ביני לאיתן פוקס. היו כאלו שטענו שעשינו את זה בשלישייה עם גל".

הצילום המשותף לו ולפוקס על שער המגזין "טיים אאוט תל אביב", שבו נראו השניים עירומים וחבוקים בתנוחה עוברית א-לה יוקו אונו וג'ון לנון, לא תרם להשקטת הולכי הרכיל. "החברות בינינו קרובה מאוד", מזים פוקס את השמועות, "אני מתייעץ בו, והוא מתייעץ בי. בגלל שרואים אותנו ביחד, התחילו רינונים. ליאור גם סיפר לפני כשנה בראיון עיתונאי על חוויה מינית הומוסקסואלית שעבר בגיל 19 בקיבוץ רגבים עם מתנדב סקוטי. אנשים חיברו והסיקו מסקנות. אני מאוד גאה בו. הוא מאוד אמיץ. לא מעניין אותו להיות כוכב אהוב, אלא להשאיר חותם".

לא, אשכנזי לא מעוניין להיות כוכב אהוב. רחוק מזה. "זה שקר אחד גדול, תעשיית אשליות", הוא אומר בכעס. "לאנשים אין מושג שהחליפה שאתה לובש בטקסים היא בכלל מושכרת עבורך לערב כי היא עולה כמה אלפי שקלים. בהתחלה שיתפתי פעולה, אבל גיליתי שהכל קשקוש. מצלמים אותך ואחרי זה אתה קורא בעיתון שיש לך רומן עם הגרמנייה של 'חדר מלחמה' או עם ילדות בנות 18. אמא שלי קוראת ושואלת: 'ליאור, מה קורה עם החיים שלך?' אחרי הפרידה מסיגל לא יכולתי יותר. מידרתי את עצמי. הלכתי מההצגה ישר למלון".

עידן כוכבי-האינסטנט מרתיע אותו. "אמרו לי שב'פנאי פלוס' אני ברשימת האנשים היפים ביחד עם כוכבי ריאליטי זמניים. זה הכי מחרפן את המוח. משהו מעוות במערכת. אני לא כוכבן, אני שחקן. יש אנשים בתעשייה שעובדים בלהיות מפורסמים. הם 'סלב'. המלה הזאת היא מלת גנאי, מזעזעת. לא מזמן טלעד הרימו אירוע ושמו אותי בחמישיית השחקנים של הקולנוע הישראלי לדורותיו. אמרתי: 'אתם מטומטמים, נדפק לכם הראש?' למה אני צריך לשתף פעולה עם תעשיית האס-אם-אס הזו? לא רוצה להיות שם, לא מתקרב יותר לזה. זכותי".

ממילא סדר יומו גדוש עבודה פרופר. בחודש האחרון הוא דילג מצילומי "בטיפול" לסט של המותחן החדש של הברבשים, ובערב כבר היה על הבמה. שלא במפתיע, הוא מלוהק כעת בתפקידים העוסקים כולם במהות הגבריות, החדשה כמו הישנה. במחזה של סטופרד הוא מחזאי ציני ובטוח בעצמו שנשבר לאחר שנשותיו לחיים בוגדות בו ונוטשות אותו; ב"החדר הכחול" הוא הצלע הגברית במחזה החוקר, בווריאציות שונות, את יחסי הכוחות בין גבר לאשה; ב"מלח הארץ" הוא חוקר משטרה מסוקס וב"בטיפול" הוא מגלם את ידין, טייס קרב המתחבט עם הפסיכולוג שלו על זכריותו.

המפגש בין דיין לבין אשכנזי ב"בטיפול" הוא מעין סוג של חילופי מקלות במרוץ השליחים של מייצגי המסך של הצבר הישראלי. במהלך הצילומים, אומר יוצר הסדרה חגי לוי, נוצר בין השניים דיאלוג יוצא דופן. "בהתחלה הרגשתי שאסי מאוים במידה מסוימת מהכוכבות של ליאור", הוא מספר. "הרי הוא היה שם בדיוק לפני 35 שנה. ליאור - עם 'סטאר פאוור' לא שפוי, אבל גם כאחד שמכניס המון חום ואמינות לדמות הגבר הטיפוסי - הגיע לצילומים עם המון הערכה לאסי, אבל הוא הרגיש כמו האריה הזקן שמטרידים לו את הזנב. לאט לאט זה התפתח להבנה גדולה. יש ביניהם מוטיווים של אב ובן, דור קודם מול הדור הבא. האמת היא שבאיזשהו שלב הסתכלנו בפריים וראינו שהם דומים".

המון חום ואמינות זה בדיוק מה שחסר לאשכנזי בחייו שלו. בסוף השבוע הוא ארז מזוודה, נפרד מפקיד הקבלה במלון ועבר לדירה משלו במרכז תל אביב. הוא אינו יודע אם זה הקן החם שהוא חיכה לו, ומכל מקום מסרב לשחרר הצהרות אופטימיות רק כדי לשמור על מראית ההפי-אנד. לא בשביל זה הוא נפטר מהוליווד. "לא יודע מה לומר", הוא אומר נבוך על השאלה מה יהיה. "מתחילים מחדש, הכל מפורמט. נראה לאן זה יוביל. אופטימי אני לא". *



ליאור אשכנזי. נגמר הסרט, האורות עלו ואין אף אחד שם. רק אני המתבוסס בסחי של עצמי


בסרטים "ללכת על המים" (למעלה) ו"חתונה מאוחרת". פתאום אתה קונסנזוס, חושב שהכל טוב וכל כך מושלם. ואז, ברגע אחד, אתה מבין שלא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו