בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המיתוס כבר בן 50

אחרי שהופל מטוס אל על בשמי בולגריה ב-1955, נפוצה שמועה שהמטרה היתה איש ביטחון ישראלי בכיר. אלמנתו ובנותיו של איש המוסד הרן בר דור, שנספה בהתרסקות, חיו מאז בצל המיתוס הזה. הניסיון לגלות מי היה ומה בדיוק עשה באירופה חשף גם פרשיית אהבים סודית בינו לבין אשה נשואה מירושלים

תגובות

לפני 50 שנה, ב-27 ביולי 1955, הופל מטוס נוסעים של אל על בשמי בולגריה, בקרבת גבולה עם יוגוסלוויה. למטוס, שיצא מלונדון בדרכו לתל אביב, היו נחיתות ביניים בפאריס ובווינה. מסלול הטיסה המתוכנן עבר מאוסטריה דרך שמי יוגוסלוויה ליוון, אך המטוס סטה ממסלולו וחדר לשטח האווירי של בולגריה. שני מטוסי קרב בולגריים מדגם יאק 23 שהוזנקו נגדו, הפילו אותו. 58 נוסעים ואנשי צוות נספו באסון התעופה הזה, שהוליד לא מעט גירסאות אפופות מיסתורין על נסיבותיו. למיסתורין הוסיפה העובדה שרק גופותיהם של שניים מהנספים נותרו שלמות, של קברניט המטוס ושל ארוסתו האנגלייה.

שלוש פעמים תקפו מטוסי הקרב הבולגריים ביריות את מטוס הקונסטליישן הישראלי; את המטח השלישי ירו כשחרטומו כבר היה מופנה לכיוון צפון, וטייסו התכונן לנחיתת אונס. מטח היריות הזה גרם להתפוצצות המטוס ולהתרסקותו. הבולגרים טענו להגנתם, שבחודשים שקדמו לאסון חדרו לשטחם מטוסי נאט"ו שהטילו כרוזים בגנות השלטון הקומוניסטי, ולכן חשדו שגם למטוס הזה היו כוונות עוינות. אבל בישראל נפוצו שמועות שבמטוס אל על נסע בעל תפקיד ביטחוני חשוב, שהמשטר הקומוניסטי היה מעוניין בחיסולו.

האיש הזה היה הרן בר דור, בן 33, נשוי ואב לשתיים - איש אמ"ן שפעל אז באירופה, לאחר שהושאל למוסד. לטיסה הוא עלה עם דרכון על שם "הרן גילון" ועל המצבה בבית הקברות נכתב שמו, כנראה בטעות, "רס"ן הרן בר דוד". השמועות שהמטוס הופל בגללו הטרידו רבים. חבריו מחברת הנוער בקיבוץ עין החורש הלכו אז אל ח"כ יעקב חזן ממפ"ם וביקשוהו שיבדוק. חזן בירר איפה שבירר וחזר עם התשובה שהמטוס לא הופל בגלל הרן. השבוע התברר שהחברים לא השתכנעו, ואולי לא רצו להשתכנע.

ב-4 באוגוסט 1955 נערכה הלווייתם המשותפת של הנספים. בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים יצא מסע ההלוויה מכיכר הרברט סמואל בתל אביב ועבר ברחוב אלנבי שנסגר לתנועה. בראש מסע ההלוויה נסעו ג'יפים ואופנועים של המשטרה. על 14 מכוניות צבאיות הניחו את הארונות, ארבעה בכל רכב, ואחריהם נסעו באיטיות כ-30 אוטובוסים ובהם קרובי הנספים. אחריהם נסעו רכבי שרד של הנשיא, ראש הממשלה והשרים, ואנשי הסגל הדיפלומטי. מאלנבי נסעה השיירה לבית הקברות בקרית שאול דרך רחוב שינקין, יהודה הלוי וחשמונאים. המונים הצטופפו על המדרכות, רבים התייפחו והיו אף אחדים שהתעלפו. מאז מסע ארונות האבל לאחר הפצצת תל אביב במלחמת העולם השנייה, שהפילה כ-120 חללים, לא היה אירוע אבל המוני כל כך בעיר. טקס הקבורה החל בקרית שאול בחמש וחצי, לאחר שהארונות הונחו בשלוש שורות. 58 חללי המטוס נקברו בקבר אחים.

חנה הכהן, חברתה של רחל בר דור, זוכרת שהרן בר דור נקבר בטקס צבאי. "קציני צבא נשאו את הארון ואני זוכרת את מטחי היריות". שמונה שנים עברו עד שבולגריה הסכימה לפצות את המשפחות של חמשת אנשי הצוות ו-17 הנוסעים הישראלים (יתר הנוסעים היו אזרחי בריטניה, קנדה, בלגיה וארצות הברית). כל משפחה קיבלה כ-8,000 דולר. גילהר (גילי) מנדל, בתם הבכורה של רחל והרן בר דור, אומרת שרק לאחרונה הצליחה לדאוג לכך ששמו המשובש של אביה על המצבה יתוקן. "זה היה למעלה מכוחותיה של אמא לטפל בשיבוש הזה", היא אומרת. "השנה, שאלו אם אבוא לאזכרה. אמרתי שאבוא אם יתקנו את השם מבר דוד לבר דור".

. . . . . . . הפרח שאהב

כשאביה נהרג היתה גילי כבת שש, וכל השנים חיתה בצל המיתוס שהמטוס הופל בגלל אביה. לפני שנים אחדות ניסתה לגלות מה בדיוק עשה אביה בשנים שבהן פעל באירופה, אבל לא הצליחה. היום היא נשואה ואם לשלושה, מנהלת את מחלקת החינוך בסינמטק ירושלים וחברה בהנהלת הפסטיבל משנת 75'. בביתה שברמת רזיאל היא מחזיקה באוסף המכתבים של הוריה, עשרות מכתבי אהבה שכתובים בעברית צחה ולא פעם פיוטית וקורעת לב. מכתבים שראוי לכנסם בספר.

אף שחלפו 50 שנה, מנדל עדיין ספוגת כאב. אמה, רחל בר דור, אף פעם לא דיברה איתה על האב, ותצלום שלו לא היה תלוי בבית. "היינו עולות לבית הקברות בקרית שאול אבל לעולם לא ביום השנה", היא זוכרת. "אמא היתה קונה זר של 33 ציפורנים, כי זה היה הפרח שהוא אהב. היינו עולות, אמא, אני ואחותי יסמין". אחותה, הצעירה ממנה בשלוש שנים, עזבה את ישראל בגיל 25 וכיום היא ציירת שחיה בארצות הברית, גרושה ואם לשני בנים, דניאל והרן. לגילי ולעמוס מנדל יש שתי בנות, נועה ומור, ובן שגם שמו הרן.

"אהבתם של רחל והרן היתה מטורפת", אומרת חברתה, חנה הכהן, מרצה בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. אסתר אור, אחותה של רחל, אומרת שעד יום מותה ולמרות שנישאה שוב ונישואיה היו טובים, חזרה רחל ודיברה בשיחות שלהן על הרן ועל אהבתם. "אני דפוקה עם הסיפור הזה", אומרת הבת, גילי מנדל. "בכל פעם שאני מתחילה לחשוב על כך אני נכנסת לדכאונות של בכי על אמא שלי שלא התאוששה אף פעם, כי זה היה סיפור האהבה הגדול של חייהם של הורי".

חודשים אחדים לאחר האסון, מספרת מנדל, ארזה אמה כמה מזוודות ונסעה עם שתי הבנות ללונדון, שם עבדה בשגרירות הישראלית. "מישהו אמר לה יום אחד שעליה לנסוע לוואשינגטון, שיש שם מידע שאבא חי כחטוף בברית המועצות. היא פנתה למשרד הביטחון בארץ ואמרו לה שלא תשלה את עצמה, שהוא היה על המטוס תחת שם בדוי. אבל היא ידעה שכשבאו נציגים ישראלים לאזור ההתרסקות, התברר שמזוודות מהמטוס נעלמו כלא היו. והיו כל מיני שמועות שאבא היה קשור באופן עקיף או ישיר לפרשת עסק הביש במצרים".

הן חזרו לישראל ב-1958, וכעבור שנים אחדות נישאה אמן לדוד טנא, שהיה ראש החוג ללשון עברית באוניברסיטה העברית. ב-1964 נולד להם בן, נתנאל, אבל לדברי גילי מנדל, אמה מעולם לא התגברה על האסון. "בשנת 90', כשהיא היתה בת 65, פקע העורק הראשי בלבה של אמא, ותוך חצי שעה היא מתה בביתה".

. . . . . . . תקוות הקיבוץ

הרן בר דור היה תקוות הקיבוץ באמצע שנות ה-40, סיפרו השבוע כמה מוותיקי עין החורש. חשבו שיתקדם להנהגת התנועה. אהרן אלכסנדרוני זוכר שבר דור היה אינטליגנטי ומוכשר, ותמיד מהראשונים בכל פעילות למען הקיבוץ ולמען הארץ. לכן גם גויס לפעילות תנועתית במוסדות השומר הצעיר. "היתה לו עברית צחה והוא ליקט אימרות כנף ולמד אותן בעל פה ושיבץ אותן בשיחה", אומר אלכסנדרוני.

הוא נולד במאי 1923 בווינה כהרברט פנסטר, בנם היחיד של ישראל ומניה. ככל הידוע אמו היתה פסנתרנית. לא ידוע במה עסק אביו. במלחמת העולם השנייה נשלחו הוריו למחנה ריכוז בפולין ולא שבו. הוא עצמו הצליח לצאת מאוסטריה בגיל 16. חנה בן דור משער העמקים, בת 83, זוכרת שהם נפגשו בקן של השומר הצעיר בווינה בסתיו 1938. כעבור כמה חודשים, לאחר ליל הבדולח, פינו אותם, כ-20 צעירים, לחווה מחוץ לעיר וכעבור שבוע הועלו על אוניה שהפליגה ארצה.

שער העמקים הוקם ארבע שנים לפני כן והם היו חברת הנוער הראשונה, יחד עם עשרה יוצאי גרמניה. חמש שעות עבדו בבוקר, ואחר הצהריים למדו. הם התגוררו במבנה בטון שנבנה על פי דרישת הסוכנות, עם מקלחות ושירותים מבטון. "אני זוכרת אותו כמוכשר, אינטלקטואל", אומרת בן דור. "קראנו קרל מרכס ופרויד. הוא היה גבר נאה וגבוה והיתה לו חברה מברלין, עלי ברווין, שהיתה ספורטאית ונאה. הם היו זוג יציב במשך שנתיים".

"בשנים ההן היית צריך להתנזר מנשים", אומר חברו, אהרן אלכסנדרוני, "כי היית אמור להתמסר לעבודה, להגשמה". ב-1942 עברה כל החבורה לעין החורש, חוץ מחנה שנישאה למדריך שלהם, עזרה בן דור, ונשארה בשער העמקים. בעין החורש שבר הרן (כך נקרא מאז בואו ארצה) את לבה של עלי כשהתאהב באסתר ישראלי, שהיתה גננת שכירה בקיבוץ, אבל הרומן לא החזיק מעמד כי היא נטשה אותו לטובת חבר משק נשוי ואב לשלושה, ועזבה אתו לתל אביב. במשך שנים נפוץ בעין החורש המיתוס שאסתר שברה את לבו של הרן ולכן עזב בסופו של דבר את הקיבוץ. יותר מדי מיתוסים רומנטיים נכרכו בשמו של הגבר הנאה, הסגור והמופנם.

ב-46' נבחר הרן לתפקיד מזכיר המשק, למרות גילו הצעיר. "הוא היה כריזמטי והיה מנהיג טבעי והיה אמביציוזי, ולכן גם שימש קודם לכן כמזכיר חברת הנוער", מספר אריה הררי מעין החורש. "היינו כארבעים ומשהו חבר'ה, ועין החורש היה אז קיבוץ קטן ורצינו שיהיה לנו ייצוג - כסוג של פיצוי על שכפו עלינו להצטרף לעין החורש במקום להקים קיבוץ חדש", אומר הררי. הררי זוכר את בר דור, הנאה שבחבורה, עובד במספוא כשפלג גופו העליון חשוף ושזוף.

במחברת תיעד בר דור כל ספר שקרא באותן שנים וגם הוסיף דברי ביקורת וניתוח. ב-46', לאחר שאנשי אצ"ל פוצצו את מלון המלך דוד בירושלים, כתב מזכיר המשק הרן פנסטר בעלון היומי של עין החורש, שנקרא "אצלנו": "טרוריזם חותר לא בלבד תחת מעמדנו בארץ ועל הבמה הפוליטית הבין לאומית, אלא אף מסכן את מעמד יהודי העולם, המוכרזים כשותפים לפשע, והתוצאות לא תאחרנה לבוא". הוא הביע חשש שיהודים רבים ינערו את עצמם מכל קשר עם הציונות, והוסיף שלא עשינו מספיק "בכדי לבער את הנגע מקרבנו ולטהר את המחנה".

בר דור סיים את תקופת כהונתו כמזכיר קיבוץ בגלל פרשייה רגישה שהטרידה את הקיבוץ הקטן במשך כמה חודשים. בקיבוץ הועסקה אז מורה שכירה, שאחותה באה ארצה מפולין לאחר המלחמה, ונהגה לבקר בעין החורש. האורחת היפהפייה נעשתה בת זוגו של בר דור, חביב הנשים. הצעירה סיפרה בגאווה על פעילותה בתנועת ההתנגדות של הארגונים הסוציאליסטיים בשנות המלחמה בפולין. אלא שיום אחד ביקרה בקיבוץ פליטה יהודייה אחרת, שגם היא באה מפולין, ובחדר האוכל היא עשתה סקנדל והצביעה על היפהפייה כמי ששירתה דווקא במחתרת הפולנית הלאומנית, ה"ארמייה קראיובה", שלחמה אמנם נגד הנאצים אבל כמה מחבריה גם הסגירו יהודים.

"הרן, כמזכיר הקיבוץ, לא נהג בצורה אובייקטיווית ולא זרק אותה מעין החורש", מספר חבר הקיבוץ דוד אפרת, "והיו כאן פרטיזנים לשעבר שאמרו שהם לא ייכנסו לחדר האוכל אם 'הבוגדת' תמשיך לבקר. בגלל הפרשייה הזאת הרן והמזכיר השני, גרשון רוזנברג, נציגם של ותיקי הקיבוץ, נאלצו להתפטר".

. . . . . . . שידוך טוב

כשפגש הרן בקיבוץ את מי שהיתה לאשתו היא כבר היתה אשה נשואה. רחל פרנס, בת גילו, נולדה בעיר העתיקה בירושלים למשפחה ספרדית מהוותיקות בארץ. אחיה, משה פרנס, אומר שהשושלת המשפחתית שלהם מגיעה עד גלות ספרד ב-1492. היא היתה הבכורה מארבעת הילדים שנולדו לאליעזר ורבקה פרנס, שעסקו בייצוא ירקות, בבניית מצבות בהר הצופים ובבעלותם היתה גם מחלבה בכפר תבור. רחל למדה מכיתה א' עד סוף התיכון ב"ג'רוזלם גירלס קולג'", שאותו סיימה ב-1941 בהצטיינות, כפי שמעידה תעודת הגמר שלה הנמצאת אצל בתה, גילי מנדל.

באחד המכתבים הראשונים שכתבה רחל לבר דור, היא גילתה לו שמוריה ניבאו לה עתיד של סופרת. היא אהבה לקרוא, לכתוב ולשחק על במה, אבל בגיל צעיר נישאה, בבית הוריה, לאחיו של חברתה הטובה. היה זה שידוך טוב מאחר שהחתן, טוביה שניאורסון, היה אגרונום ובן למשפחה מכובדת ומוכרת בירושלים. שניאורסון היה מבוגר מרעייתו בשנים אחדות, ולדברי משה פרנס, היה "שתקן, כבד ראש ומרוכז במקטרת שלו", ואילו אחותו רחל "היתה מלאת פלפל, עליזה ותמיד שוקקת חיים".

בני הזוג התגוררו בשכונת מקור ברוך ורחל עבדה כמזכירה בשירות הצבא הבריטי. היא הצטרפה לקבוצת התאטרון בראשותו של רפאל צבי, במאי ומשורר שהיה מראשוני "הבימה" ומהראשונים לפרוש ממנה, שניהל חוגים דרמטיים. באחת ההצגות, שעסקה בהווי הקיבוצי, נועד לרחל תפקיד ובמסגרת התחקיר שלה נסעה לעין החורש, שם פגשה את הרן בר דור.

אחרי הפגישה הראשונה היא חזרה נסערת לבית בעלה בירושלים, ואילו הוא נשאר בקיבוץ. כעבור כמה חודשים חש בר דור שאין מקומו בקיבוץ בגלל "צרות עין וקטנות מוחין", כפי שכתב אל רחל פרנס בתחילת הרומן שלהם. הוא עבר לפתח תקוה ועבד בהנהגת תנועת השומר הצעיר, אך להלכה נשאר עדיין חבר הקיבוץ. ותיקי המשק, שביקורתם הביאה לעזיבתו, היו משוכנעים שהוא עוד יחזור.

"האנשים האלה אינם מסוגלים לצאת מדל"ת אמותיהם ועולמם צר, וחסרים הם כל ניצוץ של דימיון ואומץ לב רוחני", כתב לה. טובה אדיב מגן שמואל (אמו של אודי אדיב) היתה עם הרן פנסטר בהנהגת השומר הצעיר, שישה-שבעה אנשים שתפקידם היה לנסוע מקן לקן ברחבי הארץ, "לעודד ולייעץ למדריכים. פוליטית היינו אז באותן דעות", היא מספרת. "אני זוכרת חוויה טובה של אדם חושב, רציני ועם ערך. היתה לו יכולת והיו לו אמביציות אישיות בזמנים שלא היה מקובל שאדם ידבר על קריירה אישית, כי היית אמור לשרת את הכלל".

. . . . . . . רומן סודי

היתה זו אהבה ממבט ראשון, אומרים כולם על הרומן שלו עם רחל, ומכתביהם אכן חושפים קשר בלתי רגיל בין השניים. "אין כאן שני אנשים אשר אוהבים איש את רעהו", הוא כתב לה, "אלא נפש אשר התחלקה זמנית ואשר חלקיה הנפרדים מושכים בעוצמה אדירה לקראת איחודם מחדש".

הקשר ביניהם היה סודי. את מכתביה היא שלחה אל ההנהגה הראשית של השומר הצעיר ברחוב טבריה בתל אביב, ועל המעטפה חתמה בשם השכן שלה, ד"ר אורנשטיין. היא קראה לו בכמה ממכתביה "פרומתאוס שלי", הוא קרא לה "מודי חמודי", הגדיר את אהבתם "אהבה אטומית" והצהיר על רצונו שיהיה להם ילד. "קורצתי מחומר טוב, נוקשה מחלמיש", כתב

בדצמבר 47', זמן קצר אחרי החלטת החלוקה של האו"ם ותחילת הקרבות. "כל רצוני כעת הוא לפעול וליצור לך בית שתתגאי בו ותמצאי בו אושר ואהבה, חום ושמחה. וכאשר אני מקבל על עצמי משימה זו - אוציאה לפועל". אתה הוא ייצא "למערכות קרב של החיים", כתב. "את תהיי עמוד האש אשר צועד לפני ומגן כאחד".

פגישותיהם המסעירות היו סודיות, ורק אחותה אסתר ידעה עליהן. לבסוף הודיעה לבעלה שנישואיהם נסתיימו; שניאורסון התמוטט ונזקק לטיפול רפואי. הדרמה היתה גדולה, לפי המכתבים, ובני משפחתו הציעו בשלב כלשהו שגם היא "תראה רופא פסיכופתולוגי", כך כתבה להרן, שהציע לה לשלוח את אותו רופא לגיהנום. הוא עודד אותה לעמוד בלחצים וציטט כתבים פסיכולוגיים כדי להראות שההתקף של בעלה הוא פונקציונלי. כל אותה העת תיאר עד כמה גדולה אהבתו. בינואר 48' כתב: "לוהטת בי אש של אהבה, רחל, ולהבותיה אופפות את כל גופי, את נשמתי, את רוחי", ואילו היא ענתה: "צליל שמך בלבד מספיק לגרש מעלי את הרוח הרעה".

פרשת גירושיה של רחל היתה ממושכת ומורכבת. לא רק שבעלה התמוטט, אלא גם איים לנקום. "אתה הוא הנושא היחיד לשיחותיו המאיימות", כתבה להרן. אביו איים עליה ש"זה יסתיים בטרגדיה". היא כתבה על חששותיה מתגובת הוריה, "שהם אנשי האתמול שטירוף היום מבלבל אותם ועל אחת כמה וכמה מתקשים להבין את אנשי המחר".

מתל אביב הוא כתב לה בתשובה על "התפוצצויות, מוקשים ויריות בכל שעות היום והלילה, אבל רוחי איתנה". בין 29 בפברואר ל-4 במארס 48' הותקפו שבע שיירות שנשלחו מתל אביב לירושלים. ב-11 במארס התפוצצה מכונית תופת בחצר בניין המוסדות הלאומיים, ובסוף החודש היה החלק היהודי של העיר מנותק לחלוטין ממרכז הארץ, אין יוצא ואין בא.

בתחילת אפריל החליט בן גוריון על מעבר למתקפה. באותו חודש כתבה רחל להרן שהפסיקה לבקר בסטודיו למשחק. הוא עבר מפתח תקוה לתל אביב והאיץ בה לעזוב הכל ולהצטרף אליו, אבל היא עוד התמהמהה, מתחבטת וסובלת. "רק בגלל מצב עקשנותך נמשך מצב ביש זה... אוהב אותך, אוהב אותך", כתב.

באותו חודש שלח לה ולמשפחתה חבילה עם מוצרי מזון, לסייע להם להתגבר על המחסור שנוצר בגלל המצור על העיר. במאי הוא כבר זעם על עקשנותם של הוריה ושל אחותה וטען שהיא אינה עומדת בתוקף על דעתה ולכן הם עוד לא ביחד. עם הקמת המדינה הוא פרש מפעילותו בתנועת השומר הצעיר, הודיע בשיחת קיבוץ בעין החורש על התגייסותו וזכה לאישור החברים. ב-21 במאי התגייס לצה"ל שזה עתה הוקם ושירת כקצין תרבות פיקודי בבסיס של המשטרה הצבאית בשייח' מוניס. כבעל תקן של קצין אף קיבל שכר חודשי של כמה לירות וחשב איך להביא את רחל לתל אביב. אבל היא עוד חיכתה לגט מבעלה. "לעזאזל עם כל הגברים ההיסטריים", כתב.

. . . . . . ימי הביניים השחורים

יותר משנתיים עברו עד שהשניים נישאו לבסוף. כושר עבודתו נפגם ונמאס לו מהמצב, רטן באחד המכתבים. הוא "לא סובל שגורל אנונימי עיוור יקבע את גורלי", וגובר בו הרצון לעשות מעשה. כשהיא כתבה לו על המלנכוליה שתקפה אותה בגלל המצב, שהסתבך גם כלכלית, הוא ענה שמלנכוליה היא "מכשפה מכוערת אשר מתקרבת על בהונות רגליה אל האדם מאחורנית", והמליץ שהיא תסתובב ותירק "לתוך פניה".

ביוני 48' היא נכנסה להתקף חרדה כי לא קיבלה ממנו אות חיים במשך שבועיים. כשחידש את הקשר ניסה לפתותה לבוא לתל אביב, בהבטחה שיסדר לה עבודה בלהקה צבאית, והוסיף שמתוקף תפקידו כקצין תרבות הוא מכיר את מנהל קול ישראל והנה יוגשם חלומה. אבל היא נשארה בירושלים והוא איים לבוא לקחתה, כמאמר גתה "אם לא בדרכי שלום - אז בכוח. המלה בלתי אפשרי אינה נמצאת במילון שלי". הוא כעס גם על בני משפחתה שלא תמכו מספיק באיחודם. "כנראה שבשעה שיורדים על העולם מחדש 'ימי הביניים השחורים', צריך גם אני לנהוג מנהג אבירים עימך".

בנובמבר הוא ניצל את ההפוגה בקרבות כדי להצטרף לשיירה שעלתה לירושלים. "הננו משולים לשני ילדים הצועדים יחדיו ביער גדול שחור ומאיים. סכנות אורבות על כל צעד ושעל, וחושך עבה מקיף אותנו מכל צד", כתב אחרי שחזר לתל אביב. שוב ניסה לפתותה להצטרף אליו והודיע שמצא לה עבודה ואף איתר חדר הולם בשבילם, אבל כשהיא סיפרה בתשובתה על מועקה ורגשי אשמה, התמלא זעם.

"את מוכרחה להשתחרר בכוח עצמך", כתב ב-29 בנובמבר. "אף אחד לא יכול לעשות את המלאכה הזאת. היא לא תיעשה על ידי בעלך אשר יפלס לך 'באדיבות ובאצילות' את הדרך ויסיר מעלייך את מועקת ההתחשבות, וגם לא על ידי. ללכת את מוכרחה בעצמך... יש זמנים שבהם כל נימוק הופך לתירוץ וכל הרהור לאבן נגף". הוא רמז שיש דברים שנעשים ברגע הנכון, "ואם מאחרים את המועד - אין נחמה".

בפברואר 1949 הם נישאו במשרדי הרבנות בירושלים. בתעודת הנישואים היא נרשמה כפקידה והוא כפועל. בתחילה התגוררו ברחוב מאז"ה 52 בתל אביב. במכתב של אליעזר פרנס לבתו רחל, שהיתה אז בחודשי הריונה הראשונים, כתב שהוא מצטער על שלא הצליח להשיג בשבילה תפוחי עץ "למרות שחיפש בכל הארץ". בספטמבר נולדה בתם גילהר (גילי). כעבור זמן מה עברו לדירה ברמת גן. כשנולדה יסמין בינואר 53', אביה כבר שוטט באירופה במסגרת פעילותו המודיעינית.

. . . . . מאמץ נפשי בלתי רגיל

פנסטר שינה את שמו לבר דור כשהתקבל ל"קורס גבוה למודיעין", שהיה הקורס הבין-שירותי הראשון של מדינת ישראל ומשתתפיו לבשו מדים. הקורס התקיים במחנה הצבאי דורה ליד נתניה ונמשך כעשרה חודשים. השתתפו בו כ-30 חניכים מאנשי שירות הביטחון, ממחלקת המודיעין (שקדמה לאגף המודיעין בצה"ל), ממשטרת ישראל ומאנשי המחלקה המדינית במשרד החוץ, ובוגריו היו לימים אנשי המוסד והשב"כ.

למעשה זה היה יותר קורס למדעי המדינה מאשר למודיעין, כתב יעקב כרוז בספרו "האיש בעל שני הכובעים - זיכרונותיו של בכיר במוסד", שראה אור ב-2002. החניכים למדו על המזרח התיכון וגם יחסים בינלאומיים, משפט בינלאומי, כלכלה ועניינים אסטרטגיים. המרצים היו מהאוניברסיטה העברית, ממשרד החוץ ומצה"ל. למדו גם ערבית, צרפתית ואנגלית, ולפעמים שמעו הרצאות אורח מאישים כפרופ' ישעיה ברלין, הפילוסוף מאוניברסיטת אוקספורד, ורוברט קמפנר, שהיה סגן התובע הכללי במשפטי נירנברג. תעודת הגמר הונפקה במשרד ראש הממשלה לבוגרי "מחזור א' של המוסד להשתלמות במדעי המדינה".

האלוף בדימוס רחביה ורדי, איש שירותי הביטחון לשעבר ובתפקידו האחרון מתאם הפעולות בשטחים, זוכר את בר דור מימי הקורס: "אינטליגנטי, טיפ טיפה מתנשא אבל לא עד כדי גועל נפש. כלומר היתה לו הערכה עצמית גבוהה. הוא זכור לי כבחור טוב וכידען".

בר דור סיים את הקורס כחניך מצטיין. "הוא היה מוצלח וידע יותר מכולנו", אומר שמעון סומך, איש מוסד לשעבר. "זה לא היה עניין של השכלה בלבד, אלא במעשיו. התגובות שלו היו מיידיות: היינו קוראים חומר כלשהו והוא היטיב להתייחס ולנתח לפני כל אחד אחר. הוא היה מרוחק, היו שאמרו עליו שהוא נפוח אבל הם לא צדקו. זה היה עניין תרבותי, היו לו גינונים אירופאיים".

"מעולם לא שמעתי אותו משתלח או מרים קול", אומרת חנה הכהן. "רחל היתה מין פרפר מזרחי ישראלי שורשי, ענוגה ועדינה, והוא היה משהו מקביל לזה אבל אירופאי, מעודן ורגיש".

אחרי הקורס שירת בר דור במטה הכללי ברמת גן (היום מחנה השלישות) ב"ענף איסוף", ושם הוגדר תפקידו "ממונה על המקורות הסודיים ביותר". רחביה ורדי אומר שבהמשך הוא הושאל למוסד, שבראשו עמד אז איסר הראל. ב-53' הוא החל במסעותיו לאירופה כאיש איסוף מודיעין, בתפר שבין אמ"ן למוסד. מכתביו לרעייתו החלו להישלח מאירופה בשלהי 53'. הילדות היו קטנות והוא הביע דאגה כיצד היא מסתדרת לבדה בדירתם שברחוב הרא"ה ברמת גן.

. . . . . . . התפקיד הבא

קשה לגלות פרטים על מעלליו של בר דור בשנתיים שבהן הרבה לנסוע לאירופה. שמואל טולדנו, שהיה אז סגן ראש המוסד, זוכר שבר דור הושאל מאמ"ן ויצא בשליחות המוסד לאירופה. בר דור היה מיועד לתפקיד ראש מחלקת איסוף, כלומר מי שמכוון את המדורים לארצות השונות, אומר י', אף הוא מוותיקי המוסד. "אני מניח שהוא לא הספיק להגיע למעמד זה, לפי המתואר במכתבים שהוא מתרוצץ מעיר לעיר כאיש שטח. כשהוא נשלח לחו"ל הוא היה איש צבא שפשט את מדיו. אני זוכר אותו, יקה ואדם יסודי, והוא הושאל למוסד בשל כישוריו".

במשך חודשים הסתובב בר דור באירופה והיה בלונדון, אמסטרדם, רומא ופאריס. גרמניה היתה בשנים ההן "הבסיס שממנו עשינו פעולות גם נגד נאצים וגם ניסינו לאתר נאצים ששירתו בצבאות ערביים", אומר טולדנו. בפעם הראשונה שבר דור חצה את הגבול ונכנס לגרמניה, הוא כתב לאשתו שחש מועקה וריקנות. את הגרמנים כינה "עם מכוער. זו לא שנאה אלא יותר כעין שאט נפש". כל גרמני שפגש עורר בו את השאלה היכן היה "בזמן שחיטת יהודים". בביקורו השני כבר חש הקלה מסוימת.

בינואר 55' כתבה רחל בר דור לבעלה מכתב ארוך רווי כאב, לאחר שקיבלה ממנו דרישת שלום מפאריס. היא קבלה על כך שמכתביו קצרצרים ולא תכופים, "כי הנה אין אתה משתפני במרבית החוויות והאירועים שהם מנת חלקך". היא חשבה שהוא "כותב משום חובה כלפי האשה ופוטר אותי בכמה שורות הנכתבות בחיפזון לפני ארוחת ערב או לפני לכתך לישון או לפני או אחרי אינני יודעת מה". היא לא ידעה איך להתייחס אל הצהרות הגעגועים שלו; היא יודעת שהוא רואה עולם ומלואו ואינה בטוחה שגעגועיו נובעים מאהבה אליה.

שישה עמודי כאב, געגוע ובדידות מכיל המכתב הזה, אבל גם הרבה אהבה. "שכבתי כשעתיים ולמרבה הצער לא נרדמתי וכמובן שלא חלמתי אלא נתעניתי כשהערגה אליך עולה וגואה עם שקיעת החמה. לא, לא אסתיר זאת מפניך למרות המחשבות המדכאות". הוא ענה לה שמכתבה גרם לו כאב, "וקפא לבו". איך היא יכולה להטיל ספק בכנות, בעומק ובעוצמת אהבתו וגעגועיו? מכתביו נכתבו בדם לבו, ו"כתיבתם מהווה עבורי מאמץ נפשי בל יתואר", כשהוא מסיים לכתוב הוא מרגיש עייף ורצוץ כמו אחרי ריצה של 10,000 מטר. הנסיעה הזאת, כתב לה, "מאפיינים אותה המתיחות והבדידות".

בתשובה הוא בישר לה ש"העסק שלי נסתיים", והוא מקווה ש"ייתן את פירותיו". במשך כל התקופה הוא היה מתוח, הסביר, "והיה זה מאמץ נפשי ורוחני בלתי רגיל". ב-21 ביולי 1955, שישה ימים לפני התרסקות המטוס, הוא כבר הזמין כרטיס טיסה לישראל, אך מפעילו הורה לו לפגוש מישהו בפאריס, פגישה שכרוכה בתפקידו הבא, שעליו כתב לה בקוד: "כנראה שאתמנה נציג הדואר והשירות הבולאי באירופה כנספח למשרד מבקר המדינה הקיים בגרמניה. זהו תפקיד מעניין אשר לא יחייב אותי להיות תלוי במשלחת הקניות" - הכוונה למשלחת השילומים שישבה בקלן. בר דור כתב שמצא בשבילם דירת ארבעה חדרים בקלן ושאף תהיה להם עוזרת, הוא גם איתר בית ספר וגן לילדות וסיפר כי תהיה להם מכונית והם יקנו רהיטים. "אנו הולכים לקראת תקופה מעניינת", הבטיח. זה היה מכתבו האחרון.

משיחות עם ותיקי המוסד מתברר כי התפקיד החדש הלם את בר דור, בשל שליטתו האותנטית בגרמנית, בזכות הופעתו האירופאית ורמתו האישית, ולכן היה מיועד לתפקיד האחראי על נציגות המוסד בקלן, גרמניה, במקום שלמה כהן (אחיו של השופט חיים כהן, שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה). בקלן, כפי שכתב במכתביו, פעלה שלוחה של המוסד במסווה של משלחת השילומים. למוסד היו רשתות בקרב קצינים נאצים לשעבר ששירתו כיועצים במצרים ובסוריה, וההפעלה שלהם נעשתה דרך אירופה. זה היה אחד המקורות החשובים למידע על התפתחות הצבאות הערביים והתעשיות הצבאיות והאוויריות במצרים ובסוריה. עד שבר דור נהרג ביולי 55', אומר י', הוא היה בהכנה לתפקיד ונלקח לפגישות עם אנשי מוסד באירופה.

"כמה שאני רואה יותר נשים זרות בכל ערי אירופה, יותר אני מתגעגע אלייך ומשתוקק אלייך ורוצה אותך, רק אותך", כתב בר דור לאשתו במכתבו האחרון, שישה ימים לפני הפלת מטוסו.

. . . . . . . קצין מודיעין למופת

במסמך שהגיע אל המשפחה לאחר מותו נכתב כי בר דור עסק בחמש השנים האחרונות ב"תרגומי ספרים, הרצאות וכתיבת מאמרים" בשביל צה"ל, וגם ש"היה מיועד לתפקיד מטעם ממשלת ישראל בקלן, גרמניה, החל מה-15 באוגוסט 1955, במשכורת של 1,800 מארק גרמני פלוס 110 ל"י ברוטו בארץ".

לצד מכתב תנחומים מנשיא המדינה, יצחק בן צבי, קיבלה האלמנה מכתב מאלוף משנה יהושפט הרכבי, שהיה אז ראש אגף מודיעין בצה"ל. "מיום בואו אלינו מבית הספר הגבוה למודיעין, לפני ארבע שנים, ראינו בו מבכירי הקצינים בחיל. שקול, רציני, נבון, ועמוק ידיעות - גילם עבורנו דמות קצין מודיעין למופת... בייצגו אותנו מחוץ לחיל, הגיע להישגים שעלו על קודמים שלו. בנסיעותיו לחוץ לארץ ידע לעמוד במבחן פגישות - שרק מעטים היו עומדים בהן. לאחרונה ייעדנו אותו לאחד התפקידים הקשים והאחראיים ביותר במסגרת המודיעין - תוך ביטחוננו שיידע לעמוד בו". *



הרן ורחל בר דור. "לוהטת בי אש של אהבה", כתב לה, והיא ענתה, "צליל שמך בלבד מספיק לגרש מעלי את הרוח הרעה"


הבת, גילי מנדל: "אמי ידעה שכשבאו נציגים ישראלים לאזור ההתרסקות, התברר שמזוודות מהמטוס נעלמו כלא היו. והיו כל מיני שמועות שאבא היה קשור לפרשת עסק הביש במצרים"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו