בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שדה פורח

זוכי פרס משרד החינוך והתרבות במוזיאון תל אביב

תגובות

אילו היה קיים פרס התערוכה המפתיעה, תערוכת הזוכים בפרסי משרד החינוך והתרבות לאמנות ועיצוב היתה קוטפת אותו. התערוכה הגדולה והאקלקטית מעצם טיבה היא אחת התערוכות הקבוצתיות המוצלחות שהוצגו במוזיאון תל אביב בתקופה האחרונה. העבודות, שחלק גדול מהן טובות ורובן מעניינות, מוצגות היטב ויוצרות תחושה שיש שדה אמנות טוב ופורח. אוצרות התערוכה, אלן גינתון ומאירה יגיד, אמנם לא בחרו את האמנים במקרה זה - התהליך שנחשב בדרך כלל לפעולה המרכזית של האוצרות - אך בחירת העבודות וההעמדה היפה של התערוכה ראויות בהחלט להערכה.

הפרסים נחלקים לסוגים שונים, שנבדלים זה מזה בסכומי הכסף שמקבלים הזוכים. כבר שנים יש תחושה שהבחירה בזוכים היא חברתית במהותה, כלומר מתנהלת בתוך מעגל לא גדול של אמנים שבשלב זה או אחר יקבלו כולם פרס. אם לא קיבלו בשנה אחת, יקבלו באחרת. ראוי לציין שחלק גדול מהזוכים הצעירים בשנים האחרונות נמנים עם תלמידי תוכנית לימודי ההמשך של בצלאל.

בתערוכה, בצעד דמוקרטי, זוכי הפרס הגדול ביותר, פרס שרת החינוך, מוצגים לצד זוכי הפרסים האחרים, כמו פרס עידוד היצירה או פרס האמן הצעיר, ללא הפרדה. כך רואה הצופה שמהלך בתערוכה ללא קטלוג גוף אחד של זוכים.

העבודות של דורון סולומונס ומוש קאשי הן הבולטות ביותר בקבוצת זוכי פרס שרת החינוך. סולומונס מציג את "אני עייף", עבודת וידיאו לפי שיר של יהודה עמיחי, שמילותיו מוצגות כמו תיקיות בתוכנת חלונות, לצד קטעים שבהם נראה האמן אוחז בתינוק וכמו מנסה להרדימו. סולומנוס מתגלה כאן שוב כבעל יכולת לגעת במשהו שהוא הן אוניוורסלי והן מקומי. הוא מחבר בין השפה העברית ושפת אייקוני המחשב, בין הורות ושירה, ומנסח אמירה שמאפשרת לצופה להסתכל מחדש על פעולותיו היום-יומיות כבעלות רובד משמעות נוסף.

קאשי, צייר מצוין, מציג עבודות יפהפיות, מסתוריות, שבהן נגיעת ידו כמעט לא מורגשת. הוא מצייר נושאי טבע כמו "שדה" או "סבך", וציוריו המופשטים נותנים תחושה של משהו גדול בהרבה מגודלם הפיסי הצנוע. אורית אדר בכר מציגה תיעוד בווידיאו של המיצב "עיוורים כפופים עירומים". זהו ניסיון מעניין לתרגם את חוויית המיצב לווידיאו, ולמעשה לכפות על הצופה במיצב את נקודת המבט של המצלמה. אלא שלא בטוח שהניסיון הזה מצליח. המיצבים של בכר הם מבנים קטנים שהצופה מציץ לתוכם כמו לתוך מיניאטורות - הצצה המגלה חללים שלמרות קנה המידה הקטן והכאילו חמוד שלהם, אוצרים פוטנציאל של אלימות ומזכירים בתי סוהר, חדרי חקירות, חניונים וקסרקטינים. בשנתיים האחרונות הציגה האמנית במוזאון הרצליה, ב"ארטפוקוס" ובגלריה גורדון עבודות מסוג זה, אבל במעבר לווידיאו נפגם משהו מחוויית הפער בין קנה המידה לתכנים.

אליהו אריק בוקובזה, יצחק ליבנה ונועה צדקה מציגים את העבודות המעניינות ביותר בקבוצת האמנים שזכו בפרס עידוד היצירה. בוקובזה מציג את "פסגה", מיצב שממשיך את בניית הסיפור ההיסטורי-מטאפורי שהוא רוקם כבר כעשור. מטרתו היא להציג את תולדות הציונות כאמירה הרלוונטית להווה הישראלי ולרגע הפוסט-קולוניאלי שבו נתונים יחסי מזרח-מערב בכלל. בוקובזה מציג בתוך חדרון קטן לוח שחמט, דימוי מקובל לקרב. גיבוריו הם המשפחות המזרחיות והמערביות הסטריאוטיפיות והתמימות כביכול, שאותן הוא מצייר בסגנון נאיווי-דקורטיווי.

ארבע עבודות חדשות של יצחק ליבנה מעלות את השאלה מדוע עבודותיו לא מוצגות בתדירות גבוהה יותר. ליבנה עוסק כאן שוב בלידת הציור, נושא שהיה המוטו של תערוכת היחיד האחרונה שהציג בגלריה זומר לפני כשנתיים. כאן מוצגים שני צמדים: נערה המציירת צללית של כדור צהוב על הקיר ותקריב של הכדור, ושתי ידיים - האחת אוחזת בגולגולת והשנייה מציירת את צלליתה על הקיר. ליבנה משתמש בהומור דק כדי להציע מבט פטאליסטי על החיים, מעין שוויון בין כדור לגולגולת, כשהעיקר בתוך הבל ההבלים הזה הוא פעולת הציור, שהופכת את הדימוי למשהו טמיר ונעלה יותר, ומקנה לאמנות תפקיד מחולל בעולם.

נועה צדקה היא אמנית יוצאת דופן בשדה הישראלי. היא יוצרת עבודות שהן תיעוד (שכלל לא חשוב אם הוא אמיתי) של חייה. למרות ההשפעה הבולטת של סופי קאל הצרפתייה על עבודותיה של צדקה, יש משהו משכנע ונוגה בעבודות שמציגה האמנית הנודדת בין מקומות שונים, מפאריס ווארשה ועד לתל אביב ואמסטרדם, ומחפשת אחר משהו שהגדרתו חמקמקה. אף שמדובר באמנית צעירה, התחושה היא של צפייה בעבודות משנות ה-60 וה-70, תקופה שבה בירור הגבולות בין החיים לאמנות לא היה עניין תיאורטי-אינטלקטואלי כפי שהוא כיום.

פרסי האמן הצעיר ניתנו הפעם בעיקר לאמנים מוכרים למדי. בולטות עבודותיו של דוד עדיקא, שמציג תצלומי פרחים יפים מאוד מתוך הסדרה "אחרי החורף חייב לבוא אביב". בולט גם מיצג הווידיאו של אפי ואמיר "נס בתוך נס", שצולם כולו בפארק הלאומי ברמת גן. הפארק הופך למעין ארץ פלאים שנעה בין הקיטש (מפלים ופרחים) למוות (שלושה ילדים שמשחקים בהעמדת פני מתים).

עבודות הזוכים בפרסי העיצוב מעידות על הקירבה הרבה של התחום לאמנות. בולטות עבודותיה של דניאלה יניב ריכטר, אמנית קרמיקה שיוצרת העתקים של אבנים וקופסאות, תוך משחק בשאלת המקור והחיקוי באמנות. העבודות של זוג המעצבים פיודור בזובוב ואנטון זובטוב, קולב מתקפל באדום ולבן וכיסאות שמשענותיהם מגיעות עד הרצפה כאילו היו רגל הכיסא החמישית, מרתקות ממש, ונותנות תחושה שיותר מחפצים שימושיים מדובר בפריטים שמשמשים תפאורה לחיי היום-יום.

זוכי פרס משרד החינוך והתרבות - מוזיאון תל אביב (שד' שאול המלך 27). שעות פתיחה: ימים שני ורביעי, 10:00-16:00; שלישי וחמישי, 10:00-22:00 ; שישי, 10:00-14:00 ; שבת, 10:00-16:00. ללא תאריך סיום



נועה צדקה, "חתול שמצאתי אחרי שחזרתי מהולנד", 2001


אליהו אריק בוקובזה, "פסגה", 2005



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו