בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המשימה הבלתי-אפשרית של היסטוריון הספרות

מה שרואים מכאן: סוגיות בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה

תגובות

יגאל שוורץ. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 460 עמ', 84 שקלים

מאז צמיחתה של הספרות העברית החדשה נעשו ניסיונות רבים לשרטט קווים להתפתחותה בממד ההיסטורי: מהי "נקודת המוצא" של הספרות הזאת? מהן "היצירות המכוננות" שעיצבו אותה? מהם הצירים שישמשו בסיס להתוויית התפתחותה? מה היחס, בכתיבת היסטוריה של הספרות, בין נקודת מבט פנימית לספרות, כחילופי נורמות ופואטיקות, לבחינה "חיצונית" של התמורות בעולם הרוחני והחומרי שעיצבו את פני המפה הספרותית? מהו בדיוק ההבדל בין כתיבת פואטיקה היסטורית, שבה מוקנית הבכורה לנקודת המבט הפנימית, לכתיבת היסטוריה של הספרות, שבה "מסגרת הדיון נקבעת על-ידי המציאות, שהמקרה וריבוי הכיוונים בולטים בה" (הרושובסקי, במאמרו הידוע "על תחומי מדע הספרות")?

כך או אחרת, המשימה שלוקח על עצמו ההיסטוריון של הספרות נקלעת מלכתחילה לקושי שבהתוויית הכללות רחבות היקף, הסברים האמורים לחול על שפע של תופעות המתפרשות על ציר זמן ממושך. אולי לכן נדחק מעט העיסוק בהיסטוריה של הספרות אל מחוץ למה שנחשב בשעתו כ"מדע הספרות"; אבל גם היום, כשהגישה לספרות ממש "התהפכה", ושום תיאור של המפה הספרותית אינו נחשב ל"מדעי", עדיין מותקף ההיסטוריון של הספרות, הפעם כמי שמקנה הכשר לקאנון הספרותי, מתאר "היסטוריה של מנצחים", ומדיר את ה"אחר" לסוגיו מתוך הספרות הלגיטימית והנחשבת.

כיצד יתמודד היום ההיסטוריון של הספרות עם טיעונים שונים אלה? יגאל שוורץ, בספרו החדש, אינו מתעלם מארגומנטים אפשריים אלא מנסה לשלב גישות שונות לכלל סינתזה. כדבריו במבוא: "הוויכוח הסוער ביחס לזכות הקיום של ההיסטוריוגרפיה, וסימני שאלה נקודתיים שחוקרים מעלים ביחס למניעיו ולדרכי עבודתו של ההיסטוריוגרף, מחייבים אותנו לנסות ולהתבונן בהיסטוריוגרפיה של הספרות מזוויות חדשות. (...) למשימה הזאת (...) מוקדשים כל פרקיו של הספר הזה" (עמ' 12). יש לציין כי רוב מאמריו לא נכתבו כמיועדים להיכלל בספר אחד. "הקו המחבר ביניהם הוא הניסיון לכתוב פרקים בהיסטוריה של הספרות בעידן 'לא היסטורי'. (...) מסעו של חוקר תרבות (...) המתבונן (בהם) מנקודות מוצא מתודולוגיות שונות המתבקשות, לדעתו, מאופיין המסוים" (עמ' 22).

אכן, יש להתייחס לספר בעיקר כאל טיפול בסוגיות מסוימות, נרחבות או ספציפיות יותר; דווקא בחירתו של שוורץ בנקודות מוצא התואמות את מושא מחקרו המסוים משוות לכתוב גמישות ומאפשרות הבחנות מבריקות. מתוך נקודות העולות מהמאמרים השונים אפשר לנסות להתחקות אחר השקפתו הכוללת של שוורץ, אך זו, מטבע אופיו של הספר, אינה מוצגת במפורש כמסגרת עקבית לדיונים השונים.

מאמר המדגים את המגמה לשילוב גישות הוא "מה שרואים מכאן לא רואים משם, אבל גם להיפך: סיפורת העלייה השנייה משתי פרספקטיבות היסטוריות". שוורץ מציג את העמדה "הציונית-מודרניסטית", המיוצגת על ידי מחקריו של גרשון שקד. עמדה זו כונסת ממעוף הציפור את הקורפוס בן מאה השנים של הספרות העברית החדשה (1990-1880) תחת "עלילת-העל הציונית", כציר התמטי המופשט המרכזי ביצירות. שוורץ ממשיך להבחנות נוספות של שקד ואחרים (ברנר, צמח, נילי סדן) בין העמדה המאשרת את עלילת העל הציונית, העמדה ה"ז'אנרית" הנתפסת כנאיבית, לבין העמדה הספקנית, הנתפסת כאירונית ומורכבת. עתה מעמת שוורץ עמדה זו (הספרות העברית נשלטת על ידי עלילת העל הציונית) עם העמדה ה"ציונית-ביקורתית" הרווחת בימינו, זו הנוטה לראות בהיסטוריה הקאנונית של הספרות תוצר של מאבקי כוח שבהם הודרו ונדחקו קבוצות שוליים שונות (נשים, מזרחים, ערבים). מנקודת מבטם של האחרונים, "עלילת העל הציונית" לשני אגפיה "מייצגות בצוותא, בסימביוזה משוכללת (...) את סיפורו של הנציג המובהק של הממסד הציוני: הגבר-המהגר-היהודי-המזרח אירופי" (עמ' 140).

שוורץ, בצדק, מדגיש את תרומתן המשלימה של שתי הגישות למחקר התפתחות הספרות העברית ולא את חלקיותן, שכן כדבריו, "מה שרואים משם לא רואים מכאן; אבל גם להיפך" (עמ' 147). אך הנקודה החשובה בדבריו היא, לדעתי, הדמיון שהוא רואה בין שתי העמדות, בעצם העובדה ששתיהן נעות בדרך זו או אחרת סביב הציר הפוליטי. ואכן, האנטיתזה ה"ציונית-ביקורתית" אינה פחות חברתית וחוץ-ספרותית מזו הציונית-המסורתית. ההבדל הוא שכל אחת מהגישות מגייסת את הספרות למטרות פוליטיות שונות. וכאן עולה השאלה: מעבר לזהירות ולתחכום הנחוצים כדי להותיר את הייחודי בתוך קווי המתאר הגדולים, איך נחלצים מהראייה המוטבעת עמוק כל כך שבספרות העברית "הכל פוליטי" בדרך זו או דרך אחרת?

בקווים הכלליים, שוורץ, כמו גרשון שקד לפניו, רואה גם הוא בצמתים ההיסטוריים הרי החשיבות בתולדות הלאומיות העברית והישראלית את הבסיס לתוואים ההיסטוריוגרפיים שהוא משרטט. יחד עם זאת הוא מתייחס למכלול של גורמים ספרותיים-פנימיים, כמו נורמות וזרמים שליטים, ציפיות הנובעות מהסיטואציה הספציפית של קהל הקוראים, ומפת "הרפובליקה הספרותית" - מערך הכוחות וקובעי הטעם בחיי הספרות. דוגמה למאמר המעלה שורה ארוכה ומורכבת של גורמים המכריעים את מקומו של סופר בהיסטוריה של הספרות הוא הדיון בפרשת התקבלותו של אהרון ראובני. שוורץ דוחה את הטיעון המקובל שראובני נשאר תקופה ארוכה "מחוץ לגדר" בשל עמדותיו הפוליטיות האנטי-ממסדיות, ו"מתעקש" לחדור דווקא לסיבות מורכבות יותר, הנוגעות בסופו של דבר לשינויים בנורמות הספרותיות ובקני המידה לשיפוט.

בולטת בגישתו של שוורץ המגמה להצליב הכללות ומיפויים רחבים ביותר, באמצעות התייחסות לכמה יצירות מייצגות וליחסן לנושא נקודתי מסוים. כך בנושא המרחב: עיצוב המרחב הארץ-ישראלי מאופיין, לפי תזה זו, במתח לא מוכרע בין "המקום" (הרליגיוזי) לבין "מקום" כהוויה חילונית. מכאן "השפע האדיר (...) של דגמים מרחביים המיועדים לגשר על הפער" (עמ' 30). באופן רחב יותר, דומתני שכוונתו של שוורץ היא שמתחי היסוד של הקיום היהודי, ובעיקר זה שבין הדת, החלום, וה"מעבר" לבין החילוניות, מימוש החלום בחיי המעשה של הלאומיות הציונית - שרירים וקיימים בכל שלבי התפתחותה של הספרות העברית החדשה. למשל, במאמר "היסטוריה קצרה של סוגיית הזהות בספרות הישראלית" מתמצת שוורץ את התחנות השונות בזהות בעזרת מודל של תנועתו של הגיבור בתוך המרחב: מאחדות האדם-הדרך והניגון של אלתרמן, דרך ההנמכה של התנועה בספרות דור הפלמ"ח, הנתק בין התנועה החיצונית לגיבורים הסטטיים בספרות של ראשית שנות הששים, וכך עד לספרות של ימינו - אפשר לומר כי לגיבורים אין אופציה של חיבור אמיתי בין פנימיותם לבין העולם שמחוץ להם, בין משאלותיהם למעין דרישה "מלמעלה", בין הרצון לעגון ולהשתרש לבין המצב הנוודי של "בן בלי בית". במובן הזה, אולי, הפער בין החלום המטפיסי על גאולה ("המקום") לבין מימוש החלום בחולין הפרוזאי, אינו מאפשר הליכה במסלול שיש בו הרמוניה ולא בעיקר מתחים והתפוררויות.

וכעין אישור לראייה כזאת בא המאמר על "סיפור אהבה וחושך כספר פולחן"; במאמר מספר שוורץ על התגובות המדהימות והמרתקות שקיבל עוז מקוראיו, שהקו המוביל בהן הוא תחושת ההזדהות הפרטית כל כך עם העולם המשפחתי ועם האקלים החברתי המתוארים אצל עוז, מעבר לפערים של זמן ומקום בין הקוראים. הספר כמו גאל, מבחינתם של הקוראים, עבר עלום, שעליו לא יכלו לספר ושאתו לא העזו אפילו להתמודד. הנקודה המעניינת שמעלה שוורץ היא, שעמוס עוז והמעגל החברתי שמתוכו צמח מייצגים לכאורה את "המנצחים": את העולים הוותיקים יחסית, ה"אשכנזים", המשכילים, הלא-עניים, שהם אפילו קרוביהם ומיודעיהם של אישים כמו פרופ' קלאוזנר ועגנון. והנה, קהילה זו, שעל פי גרסת הגישה "הציונית-הביקורתית" דרסה ברגל גסה את ה"אחרים" למיניהם, גם היא זקוקה לגאולה. שכן גם המנצחים אצלנו אינם באמת מנצחים, אלא "דמויות שהגיעו ארצה כפליטים חסרי כל" (עמ' 301); "דווקא הפריזמה של המנוצחים, היתומים והמושפלים היא שאיפשרה את גל ההזדהות המדהים הזה" (עמ' 299), מפני שאצלנו, בתחושתנו בינינו לבין עצמנו, אין "מנצחים" של ממש.

במבוא לספר מציע יגאל שוורץ, כפתרון למתקפה על עצם העיסוק ההיסטוריוגרפי, ויתור "על הצגת תזה חובקת עולם (...) נוסחה גואלת אחת", וניסיון להתייחס להיסטוריה של הספרות העברית באמצעות מיני-נרטיבים, דגמים פרשניים מקומיים ובעלי תוקף מוגבל" (עמ' 21). אינני בטוחה ששוורץ באמת ויתר (כדבריו, זוהי תשוקה אנושית כל כך); גם אינני בטוחה שכדאי לוותר, משום שתזות "ממעוף הציפור" עשויות להעשיר את ראייתנו, גם אם אין להן תוקף אבסולוטי. מה שברור הוא שקיבלנו בספר זה הארות מעניינות, מקומיות או רחבות היקף (וחשוב לציין גם את היקף הביביליוגרפיה והאינדקס המועיל) ללא תלות בשאלה הסבוכה של מעמדה העכשווי של ההיסטוריוגפיה הספרותית.

הסדרה "מבוא לתורת הספרות והתרבות" בעריכתה של ד"ר חנה הרציג ראתה אור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה



יגאל שוורץ מספריו הקודמים של חוקר הספרות יגאל שוורץ: "לחיות כדי לחיות", חיבור מונוגרפי על הסופר אהרון ראובני; ו"קינת היחיד ונצח השבט", על הסופר אהרון אפלפלד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו