בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היו זמנים ב"חגורת הבורשט"

במשך עשרות שנים היו הרי הקטסקיל שבמדינת ניו יורק אתר נופש מיתולוגי של יהודי ארה"ב; אף שהמקום הולך ומאבד את אופיו המיוחד, עדיין ניתן למצוא בו מוכרי קניש, דוכני כיפות ועגלות רוכלים בסגנון הלואר-איסט-סייד

תגובות

אולסטר הייטס מעולם לא גרמה עננת אבק לאושר כה גדול.בעבור תושבי "בית וגן", יישוב של מאה בתים צמודי קרקע ומספר גדול של תושבי-קיץ, סימנה העננה את בואו של מורי גולדוואג והחנות הניידת שלו, שמציעה מוצרים מופלאים במחירים נמוכים. ההתלהבות החלה עוד לפני שגולדוואג ניווט את דרכו באתר ופרק את ארגזי הסחורה, שהכילו בעיקר חצאיות שחורות בגובה הברך או הקרסול, כיסויים לחלה, וחשוב מכל - צעצועי פלסטיק זולים. "'איש הגרב הכשרה' הגיע", נשמעו צעקות הילדים, ולאחריהם משפט התחינה האהוב כל כך על הסוחרים, "אמא, אפשר לקבל דולר"?

למרות הכתובת על סינרו, "הגרביים הכשרות של מארי", גולדוואג אינו רק ספק לבנים. המסחרית החבוטה שלו מלאה בשקי כביסה, אטבים, כדורי גומי, פנסים, כובעי ים, מעילי גשם, מעילי רוח ובקבוקי תרסיס למים העשויים פלסטיק, השימושיים כל כך בשעות הצהריים המיוזעות. להוציא מחבטים ובגדי נשים, כמעט כל דבר נמכר תמורת שלושה דולרים או פחות. "אם אני לא מוכר את זה, אתה לא צריך את זה", אומר גולדוואג בן ה-60. "אני לא נמצא בעסק הזה בשביל להרוויח. אני פשוט נהנה מכל 'השלעפינג' (הסחיבה)".

כמו "איזי מוכר הקניש (לביבת תפוחי אדמה ובשר) ", "סיי איש הנעליים" ושאר הרוכלים והרוכלות שמוכרים הכל, החל מערכות לטיפוח ציפורניים וכלה בספרי קודש וגלידה כשרה, נוסע גולדוואג בין כ-200 אתרי הנופש שבאזור קטסקיל שבמדינת ניו יורק, שמזכירים במידה רבה את השטייטל הפולניים. הוא ו"השלעפרים" האחרים סוחרים במרכולתם לאורך "חגורת הבורשט", מסייעים בהפגת השעמום של ימי הקיץ הארוכים ומספקים משקאות מרעננים או כיפה, שהצורך בה גדול לאחר שהקודמת סיימה את חייה על קרקעית האגם. "האנשים האלה הם כמו משפחה", אומרת עליהם טובה ליכטנשטיין, מורה למתמטיקה מברוקלין. "אנחנו ממש מצפים לבואם, וגם המחירים שלהם לא רעים".

בימים שבהם רק למשפחות בנות מזל היתה מכונית אחת, שבה השתמש הבעל לנסיעות מההרים לעבודה בעיר, היה לרוכל המקומי תפקיד רב חשיבות בחיי היום יום. "איש הצ'או-צ'או" שמכר אוכל סיני, "לאסי-קלאסי" מוכר הצעצועים, ו"איש הסרטים", ששנה אחרי שנה הקרין את אותם סרטים, בדרך כלל "תותחי נברון", על קיר מגרש הכדור-יד. "זו היתה תרבות עגלות הרוכלים של לואר-איסט-סייד שהועברה אל מחוץ לעיר, יחד עם ההתמקחויות וההתבדחויות", אומר פיל בראון, סוציולוג מאוניברסיטת בראון ומארגן הכינוס השנתי של "געגועים לקטסקיל". "מערכת הכריזה הודיעה כל הזמן על הגעתו של עוד רוכל למגרש החניה".

אף שמשפחות בעלות שתי מכוניות נפוצות יותר כיום, ושמספר אתרי הנופש הצטמק, מבלות משפחות רבות את הקיץ בהרים ללא כלי הרכב שלהן. במחנות הקיץ של חסידי סאטמר, שנשותיהם אינן נוהגות, הציפייה לרוכלים רבה. "כשיש לך שמונה ילדים שמאבדים את גרביהם דרך קבע, את מצפה לביקורו של מורי", אמרה פייגה רוטשטיין בת ה-42, שרכשה מצבור לבנים לששת בניה, שמצדם התעניינו יותר ביו-יו, אקדחי מים ושאר הדברים שהביא גולדוואג.

כרוכלים רבים אחרים, גם גולדוואג, שבשאר עונות השנה מתגורר בלונג איילנד, גדל בין אתרי הנופש, וזוכר בחיבה את הרוכלים הכריזמטים. את כישוריו כרוכל גילה לראשונה כשמכר עניבות בשנות השבעים, כשכולם רצו להתלבש כמו רובין ויליאמס. שגעון הרוכלות דבק בו, ולמרות היותו רוב השנה מורה למתמטיקה בברוקלין, הוא חוזר עם מרכולתו לקטסקיל בקיץ ומוכר ליהודים הדתיים שהחיו אתרי נופש שהיו מתים למחצה. גולדוואג ואשתו מנהלים גם חנות בדרום פולדברג, אבל הוא מעדיף את הנסיעות בדרכים, בדרך כלל עם בתו אלנה בת ה-19. בנו ארי הוא בדרן ידוע בקהילה היהודית, אבל בדרך כלל מזכירים אותו כ"בנו של מארי איש הגרביים".

המתחרה הגדול של גולדוואג הוא אבי רוזנצווייג, "לא רק גרביים", שהחל את קריירת הרוכלות שלו במכירות מתא המטען של ה"פונטיאק סנצ'ורי" שלו ב-1981. רוזנצווייג נחשב לנובו-ריש, אף על פי שכעת, עם המשאית החדשה, הוא יכול להציע ללקוחות מבחר סחורות גדול יותר. כמו "גרביים כשרות", גם "לא רק גרביים" הוא עסק משפחתי. רוזנצווייג הבן מסייע בפריקת הסחורה בכל תחנה, ומסדר אותה על יריעות בד שפרושות על משטחי עץ רעועים. במהלך שנת הלימודים עובד רוזנצווייג בן ה-47, אב ל-5 ילדים, כאיש מנהלה בישיבה בברוקלין ואשתו גיטי מנהלת את חנותם בקווינס, לא רחוק מבית המשפחה.

אופנת בגדי הנשים צנועה ביותר, ומטרת עסקיו של רוזנצווייג היא להיפטר מהסחורה לפני שתגיע אופנת הסתיו. הפריט הלוהט של הקיץ? סנדלי פלסטיק סיניים שאותם נועלים בימים שלפני תשעה באב, שבהם אסור לנעול נעלי עור. "אשתי עוסקת באופנה. אני אחראי לשלעפ", אומר רוזנצווייג המיוזע, שיחד עם בנו בן ה-19 צבי מארגן את הסחורה ב"ספרדי", אתר חרדי במונטיצ'לו.

הם מנסים להספיק שלושה אתרים ביום, והעבודה קשה ומאתגרת יותר מיום ליום. חנות "וול-מארט" החדשה במונטיצ'לו מייבשת את עסקיו, ובכל שנה הופך אתר נופש נוסף לפרוור וילות. השתלטות משפחות החסידים שלבושם חסר גיוון על האתרים החילוניים לשעבר, הפחיתה גם היא את הדרישה לבגדים. "מבחינתי, ההרים הצטמקו. אני עובד קשה יותר ומרוויח פחות", אומר רוזנצווייג.

כשהעפרונות הצבעוניים הונחו מתחת לשמשיות והלבנים השונים סודרו בקופסאות תואמות, לקח רוזנצווייג את המגפון, ניגב את מצחו והחל במסע בין הבתים באתר. הרמקול השמיע צליל שמזכיר יתוש תוקף, ולאחריו נשמעה ההודעה: "הקשיבו, לקוחות חכמים. 'לא רק גרביים' חזר עם בגדים במחירים הנמוכים ביותר. לגברות, לנערות ולילדים. בגדי שבת, שביסים ושפע צעצועים. חפשו את המשאית ליד בית הכנסת".

כשחזר לדוכן שלו, הצטופפו המונים נלהבים ליד הסחורה. אחת הנשים התקרבה אליו, ניפנפה באצבע מאיימת, אך חייכה. "אני כועסת עליך. איפה היית? כל הקיץ חיכיתי לך".



אגם ויליאמסברג בהרי קטסקיל. מדי שנה מתקיים כנס "געגועים לקטסקיל"


מוכרי הקניש מלווה את הקטסקיל יותר מחמישים שנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו