בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התרפקות נוסטלגית על צורות עבר לא תועיל לספרות העברית

"הו!" כתב עת לספרות, גיליון 2, יוני 2005

תגובות

עורך: דורי מנור. מו"ל: הוצאת אחוזת בית, 229 עמ', 65 שקלים

בפתח הגיליון השני של כתב העת "הו!" מצהיר דורי מנור: "גיליונו הראשון של כתב העת 'הו!' עורר תגובות ערות ורבות והגיע לקהל קוראים רחב עד להפתיע". ואמנם, דומה שאין להתווכח עם ההצלחה השיווקית של "הו!". הגיליון הראשון אזל מן החנויות, לאירוע ההשקה החגיגי לרגל הופעת כתב-העת באו מאות אורחים, ואפילו הביקורות הנוקבות - של שמעון זנדבנק ב"הארץ, ספרים" ושל אריאל הירשפלד במדור "תרבות וספרות" של "הארץ" - תרמו בחריפותן להיווצרות עניין סביב "הו!".

הפולמוס שעורר הגיליון הראשון לא הזיק ל"הו!". כעורך הבקיא בתולדות השירה המודרנית דורי מנור יודע כי הפולמוס הוא פעמים רבות נשמת אפה של השירה. מסיבה זו הוא בנה את "הו!" סביב עמדה פולמוסית ומתנצחת הדוחה את השירה העברית של העשורים האחרונים. רטוריקה זו אף הועצמה במאמר שכתב מנור בתגובה לביקורת של הירשפלד, שבו הציג את חבורת "הו!" כקבוצת שוליים אוונגרדית הסובלת מהתנכלות הממסד.

ואולם, בניגוד לאוונגרד המודרניסטי - שקרא בדרך כלל לשבירת הצורה והתלונן על התנגדות הממסד השירי לחדשנותו - קוראים מנור וחבריו לחזרה לקלסיציזם צורני, לחזרה אל המשקל והחרוז. זהו אולי הפרדוקס הגדול ביותר של "הו!": הוא כתב עת עם רטוריקה פולמוסית-אוונגרדית, אבל ה"אוונגרד" שלו, תכניו שמרניים; זהו "אוונגרד" המפנה עורף להווה ומשתטח לרגלי העבר.

התוכן הגלוי של הפולמוס ידוע למדי: בגיליון הראשון של כתב העת, כתב מנור כי "הוא מבקש להשיב את העברית העשירה, הלא-אנורקטית, אל לבה של היצירה הישראלית". הוא תיאר את עצמו ואת חבריו כמי שדוגלים בחזרה לשירה חרוזה ושקולה בנוסח דור אלתרמן-שלונסקי-גולדברג. הגיליון השני נפתח בחמש הערות פולמוסיות המבקשות לתקן כמה אי-הבנות שהתעוררו, לדעת מנור, בעקבות הגיליון הראשון. למרות ההבהרות האלה - המנסות להציג את "הו!" ככתב-עת פלורליסטי המציג תמונה רחבה ולא-כיתתית - "הו!" נותר כתב-עת בעל כיוון ברור. במסה פרוגרמטית מעניינת שכותרתה "פושטי המדים" מאפיין רויאל נץ את השירה של חבורת "הו!" כ"שירת החרוז החדש", ומצביע על היאמב כמשקל המועדף על חבריה.

בעקבות הופעת החוברת הראשונה הואשמו הכותבים ב"הו!" באנכרוניזם (הירשפלד) ובניסיון לקפוץ לנהר ההיסטוריה על מנת לשחות בכיוון ההפוך (זנדבנק). יש לומר שהרושם האנכרוניסטי אף מתעצם בחוברת השנייה הן בגלל הבחירות העקביות בחריזה ובמשקל, הן בגלל חלק מההעדפות התמטיות. כך, למשל, מוקדשים עמודים רבים בחוברת למדור "יורדי הים" המציג גיבורי מסעות ימיים. מדור זה כולל בין השאר טקסט ארוך של משה סקאל על מגלן, המנסה להחיות את הז'אנר השכוח של הפואמה ההיסטורית; טקסט מעניין, "החובלים", של המשורר הרוסי ניקולאי גומיליוב; מאמר מבוא קצר מאת דורי מנור ותרגום שלו לשני שירים על ספינות טרופות של ויקטור הוגו וטריסטן קורבייר; שיר של סיון בלקין; שיר של המשורר האנגלי בן המאה ה-17, אנדרו מרוול; ושני שירים של מנור עצמו על מגלן. זהו נושא אנכרוניסטי במובהק, המצהיר בגאון על אי-שייכות למאה ה-20 או למאה ה-21.

ייתכן שהעניין של "הו!" ביורדי הים הוא - לפחות בחלקו - פוליטי. יורדי הים נעים בין מקום למקום, מגלים טריטוריות חדשות, מתנתקים מביתם לתקופות ארוכות, ונמצאים בין יבשות, זמנים ותרבויות.

מצב נוודי זה מאפיין גם רבים ממשתתפי הגיליון: מנור עצמו התגורר שנים רבות בפריס, אף משה סקאל חי בפריס, רויאל נץ יושב בסטנפורד, קליפורניה, גלעד צוקרמן - שהמסה שלו על העברית הישראלית היא פנינה של ממש - נודד בין מקומות רבים, ביניהם אנגליה, ארה"ב, יפאן, איטליה ואוסטרליה, ומשתתפים אחרים נולדו בברה"מ לשעבר ועלו לישראל.

אך נדמה שהמאמץ העיקרי של "הו!" הוא לא להפנות את תשומת הלב אל הוויה של הגירה ונדודים, אלא להפנות את המבט הרחק מכאן. ואכן "הו!" שולח את מבטו אל זמנים אחרים (הו! המאה ה-19!) ואל מחוזות רחוקים (הו! אירופה). דורי מנור ער למגמה הזאת, ובדברי המבוא שלו לחוברת הוא מתפלמס עם התפיסה הרואה ב"הו!" כתב עת א-פוליטי: "הפוליטיות של 'הו!' מתבטאת בבחירה לשים את הדגש ביצירה עברית שאינה שואבת בהכרח את חומריה מהכאן ועכשיו הישראליים - וזאת לא כאסקפיזם וכפניית עורף, אלא כחלק ממגמה תרבותית המעלה על נס את הקוסמופוליטיות ואת הדה-מקומיזציה". במסה "פושטי המדים" מנסח רויאל נץ את התפיסה הזאת באופן שונה במקצת: "אני מבקש להצביע", הוא כותב, "על המשמעות הפוליטית הרדיקלית של הבחירה בשירה שהיא א-פוליטית במפגיע. לראשונה אולי בספרותה של החברה הישראלית מתכוננת פואטיקה, שבמפורש מדירה את עצמה מן המחויבות האידיאולוגית למפעל הציוני" (ואין זו הפעם היחידה שדבריהם של מנור ונץ מתנגשים, או עומדים בסתירה אלה לאלה).

אך דווקא בנקודה זו "הו!" הוא כתב עת לא נועז. בנקודה זו הוא לא מחדש אלא דווקא ממשיך מסורת ארוכת ימים בשירה העברית. נתן זך כתב כבר בראשית שנות הששים את "אני אזרח העולם", שיר שהעמיד את הקוסמופוליטיות כתימה מרכזית של שירתו. ומאז ועד היום נכתבו אינספור שירים א-פוליטיים חסרי כל מחויבות למפעל הציוני (אם להיזקק לניסוח של נץ). שניים מהמשוררים החשובים ביותר שצמחו בשנות הששים, יאיר הורביץ ויונה וולך, התרחקו מכל נושא קולקטיבי-פוליטי. בעיני, זו הנקודה שבה "הו!" לא משכנע, מתייפייף, ואפילו מניפולטיבי.

האירוניה היא שהפניית העורף לכאן ולעכשיו מגולמת כבר בשמו של כתב העת. כידוע, שם של כתב עת ספרותי הוא סוג של תעודת זהות: השם חושף את ההתכוונות של כתב העת, את זהותו בעיני עצמו. "עכשיו", למשל, שהופיע לראשונה ב-1957, הציג דור חדש של כותבים שהציעו פואטיקה חדשה ומרדנית. השם "עכשיו" ביקש לסמן את עכשוויותו של כתב העת. "סימן קריאה" שהופיע ב-1972 - והציג סדר יום ספרותי חדש הן בספרות המקור הן בתרגום - שיחק בכותרת עם הסימן הגרפי המציין את היוצא דופן, מעורר ההתפעלות והאיכותי.

מה מסמל השם "הו!"? המלה "הו" היא פיגורה רטורית המכונה "אפוסטרופה". משמעותה ביוונית היא "פנייה הצדה". הכוונה לרגע שבו הדובר בשיר או במחזה זונח את נמעניו הממשיים (הקהל) ופונה הצדה לנמען נעדר, מדומיין או מת. זו יכולה להיות פנייה לאהובה, לחפץ, או להפשטה. זוהי אחת הפיגורות הנפוצות ביותר בשירה האירופית בכלל ובשירה הרומנטית של המאה ה-19 בפרט.

"הפנייה הצדה" היא בדיוק מה שקורה ב"הו!": במקום דיאלוג עם קוראים ממשיים על הכאן והעכשיו פונה "הו!" הצדה, ונושא דברים אל נמענים נעדרים ומדומיינים. והנושאים הם שיריים במובהק: הסונטה, הספינות הטרופות, לאה גולדברג. חשוב לזכור שהמלה "הו" כשלעצמה היא חסרת משמעות. היא מסמנת בעיקר את השיריות, את התרגשות הדובר ואת הפנייה לנמען נעדר. בשירה האירופית ה"הו" צמוד תמיד למושא כלשהו ("הו טבע") אך כאן ה"הו" מנותק מכל מושא, והוא ניצב בודד, כמחווה. אך מחווה למה? כאן יש לומר שזו מחווה לשירה האירופית, שכן במסורת השירה עברית המודרנית האפוסטרופה לא קנתה לה אחיזה של ממש. יש לנו את "הוי ארצי! מולדתי!" של טשרניחובסקי (וה"הו" האירופי הופך ל"הוי" בתיווך של ה"אוי" היידי), ואת "הו ים, שמים" של וולך, אך אין בעברית מסורת אפוסטרופית הדומה למסורת האירופית.

אני מעריך את דורי מנור. אחד משיריו היה תלוי שנים רבות על קיר בחדר העבודה שלי. תרגומיו, גם בחוברת הנוכחית, הם פעמים רבות מלאכת מחשבת. אך שני שיריו על מגלן הכלולים בגיליון זה הם עדות לסכנה הטמונה במחוות של "הו". בשני השירים כאחד לא ניכרת כל זיקה לחוויה רגשית, חווייתית, או הגותית של מנור עצמו, והם נקראים כתרגיל או וריאציה על נושא, כמחווה ריקה ששייכותה לכאן ולעכשיו (לא בהכרח במובן הפוליטי) לא מובנת.

ובכל זאת יש ב"הו!" טקסטים מעוררי עניין. הזכרתי כבר את המסות המרתקות של רויאל נץ ושל גלעד צוקרמן. אהבתי את שיריה של אפרת מישורי ומצאתי עניין בסיון בלקין אם כי אני סבור שהיא היתה יוצאת נשכרת אילו היתה פחות כפותה למשקל ולחרוז. נהניתי גם מתרגומי הסונטות של רונן סוניס ודורי מנור. אך אני עדיין מקווה שבגיליונות הבאים יציע "הו!" פרוגרמה אמיצה ועכשווית יותר. התרפקות נוסטלגית על צורות העבר לא תועיל לספרות העברית שכה כמהה לטלטלה אינטלקטואלית ממשית.

הו!

כתב-העת לספרות, בעריכת המשורר והמתרגם דורי מנור, שם לעצמו למטרה "להשיב לשירה את מקומה המרכזי בתרבות העברית", ו"להשיב את העברית העשירה, הלא-אנורקטית, אל לבה של היצירה הישראלית"

ספרם של מיכאל גלוזמן, חנן חבר ודן מירון, "בעיר ההריגה - ביקור מאוחר", ראה אור בהוצאת רסלינג



מימין לשמאל: דורי מנור, נתן אלתרמן ונתן זך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו