בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נאום האוסקר שלה

לביאה הון, סוכנת השחקנים הראשונה בארץ, תקבל החודש את פרס האקדמיה הישראלית לקולנוע על מפעל חיים. הון, שראתה את מיטב כוכבי הקולנוע הישראליים הורסים לעצמם ולזולתם את הצורה, מבקשת להודות לכולם, חוץ אולי מרוברטו (האיש שהביא לנו את מאיה בוסקילה ושיבוטיה). ויש לה גם מסר לליאור אשכנזי: בפעם הבאה שמציעים לך בהוליווד חוזה, ילד, קח אותו. אל תבלבל את המוח

תגובות

לביאה הון לא תשכח איך יעל בר-זוהר חמקה לה מבין הידיים. הון, סוכנת השחקנים הראשונה בישראל, היתה זו שפתחה לבלונדינית הלאומית את הדלת. "יעל אביב, שבחרה את הדוגמניות לבגדי הים של 'פלפל', אמרה לי 'יש ילדה נורא יפה, כדאי לך לפגוש'. יעל הגיעה לפגישה עם ההורים ומיד ראיתי שיש לי פרח ביד. העיניים הצוחקות, הפרצוף הקורן. צלצלתי ליואל זילבר, הבמאי של רמת אביב ג', ואמרתי לו אתה חייב לראות אותה. אי אפשר היה לטעות בילדה. בין הדוגמניות יש יפות ממנה, אבל כמו שאלתרמן כתב 'אין יפה כמוה'".

ואיך זה נגמר?

"אחרי שנה היא הגיעה עם ההורים והודיעו שהם רוצים לעבור מהסוכנות שלי לחיים סלוצקי. הבטיחו לה מלווה ומכונית".

לביאה הון ראתה הכל. היא ראתה את מונה זילברשטיין, מחבורת 'לול', הולכת ונגמרת בהדרגה מהסמים, מתגוללת בזפת על גגות תל אביב ולא מצליחה להיחלץ. היא ראתה את רומי שניידר, כוכבת מהסוג שלא רואים כאן הרבה, מצהירה על אהבתה האינסופית לבעלה הטרי, וקורעת את הלילה עם המאהב. היא ראתה עשרות כוכבים ישראלים ממריאים עם תקוות גדולות להוליווד, וגם ראתה אותם חוזרים עם זנב מקופל בין הרגליים. והיא ראתה כל טריק, שטיק וסכין בגב שתעשיית הזוהר המקומית, מפעל ציוני קטן ובלתי צנוע, הצליחה לייצר.

הון ראתה הכל, ועל הרוב היא לא מדברת. את השחקנים שלה היא מעדיפה להמשיך למכור לתאטרון ולקולנוע, לא לעיתונות. בטח לא עכשיו, כשהקולגות החליטו סוף סוף להכיר לה תודה. ב-20 בספטמבר תעניק לה האקדמיה הישראלית לקולנוע פרס על מפעל חיים, בטקס חלוקת פרסי אופיר (האוסקר של הקולנוע הישראלי). עד אז היא משתדלת להישאר ממלכתית. לא תמיד מצליח לה.

הון נולדה בתל אביב, אבל את תקופת התבגרותה העבירה בתיכון בקיבוץ בית אלפא, תוך התמחות בעבודה בגן הירק. בצבא שירתה כאלחוטנית. בחיל הקשר הכירה את בעלה הראשון; השניים התחתנו, ועברו לגור בירושלים. לאחר חמש שנים התגרשו והיא חזרה לתל אביב, שם פגשה מאוחר יותר את בן זוגה לשנים הבאות, השחקן יוסי שילוח.

באמצע שנות השישים עבדה במשרד הכרטיסים "לאן", ומשם המשיכה למשרת מזכירת להקת "בצל ירוק". מנהל הלהקה, אברהם דשא פשנל, הציע לה לעבוד אתו ב"חמאם" ביפו (אותו ניהל במשותף עם דן בן אמוץ ועם חיים חפר), שהפך לאחד ממעוזי הבוהמה. הון התחברה לידוענים של תקופה זו - אורי זוהר, אריק איינשטיין, סימה אליהו, מונה זילברשטיין ומרדכי (פופיק) ארנון - והפכה לבת בית בצריף של אביגדור, סמוך לחוף שרתון בתל אביב.

לאחר סגירת ה"חמאם" פגשה ב-66' במסיבה את מנחם גולן, והוא הציע לה את תפקיד מנהלת ההפקה בסרטו "פורטונה". "נסענו לסיור לוקיישן באילת", היא מספרת, "מנחם הצביע על ההרים ואמר 'צריך לפסל אותם בצורת ראשים'. כשהגעתי לתל אביב שאלתי במשרד איפה אפשר למצוא פסל שיפסל כך את ההרים".

הון הנמרצת החלה לעבור כמזכירת הפקה מסרט לסרט. במהלך צילומי הסרט "ארבינקא" ב-67', היא נזכרת, "היתה איזו סצינה שצילמנו 30-20 פעמים. שייקה אופיר קיבל התקפת צחוק. בכל פעם שהיה פותח את הפה ופורץ בצחוק היינו נאלצים להפסיק את הצילומים לחצי שעה".

בשעות המתות הרבות שעל הסט החלה נרקמת לה הקריירה שתזכה אותה בחלוף השנים בפרס על מפעל חיים. השחקנים, שרובם כבר הכירו אותה מהמסיבות הפרועות בתל אביב, שאלו אותה אם היא יכולה לעזור להם למצוא עבודה. הון התנדבה לעזור, וכשהעסק התחיל להצליח, הפכה את הפילנתרופיה לפרנסה ופתחה משרד שמילא את הפונקציה החסרה בתעשייה: חוליית קשר בין השחקנים לבמאים.

למרות שהטלוויזיה היתה בראשית דרכה, וגם הקולנוע המקומי עדיין לא זכה לפריחה גדולה, היא הצליחה לרכז אליה מספר גדול של שחקנים: אורי זוהר, אריק איינשטיין, חיים טופול, אסי דיין, גילה אלמגור, רבקה מיכאלי, ששי קשת, יונה אליאן, עליזה רוזן, גדי יגיל, מיכל בת אדם. מאוחר יותר החליטה הון להרחיב את פעילות המשרד והפכה לסוכנת השחקנים הראשונה בישראל. איכשהו, תמיד ידעה להתאים את השחקן הנכון לבמאי הנכון, וגם לדעת מתי מורחים אותה. "היו מקרים שהבמאי חיפש שחקנית, ואמרתי לו: בוא לא נטרח, במילא בסופו של דבר החברה שלך תקבל את התפקיד".

הניסיון, היא מעידה על עצמה, פיתח אצלה את היכולת ללהק שחקן תוך כמה דקות. "היום מספיקה לי שיחה פנים אל פנים במשך חמש דקות כדי לקרוא אותו. השחקנים מאוד רוצים שאראה אותם בהצגות. אומרים תבואי, תבואי. העניין שיש עשרה בתי ספר למשחק ומלא הצגות. יש גבול ליכולת שלי".

שאלה שמציקה לי שנים, ואולי את תוכלי להסביר: למה דווקא איבגי?

"לאיבגי, שלא רשום בסוכנות שלי, יש כישרון יוצא מהכלל. אבל יש בו עוד משהו: הוא יכול להשתבץ לכל תפקיד. פקיד בנק, שודד, מאהב. יש משהו במראה הנייטראלי שלו".

ההיכרות המשמעותית הראשונה של הון עם הקולנוע הישראלי היתה עם חבורת מציצים, בהנהגת אורי זוהר ואריק איינשטיין. חבורה שחיה בסרט. אמוציות, קנאה, קרבות אגו ובגידות, עברו מהמסך לחיים ובחזרה. "המציאות לא היתה זוהרת כמו שהיא מצטיירת", מצננת הון. "זאת לא היתה חבורה מיתולוגית כמו שמתארים. היינו נפגשים בעבודה, בכסית או בצריף. היו רומנים, אהבות, שברונות לב, בדיוק כמו בחבורות אחרות. לא היו שם אורגיות או אינטימיות מיוחדת במינה. הם בעיקר בילו את הזמן בהצחקות. כשזוהר חזר בתשובה, זה התחיל להתפרק".

ההתנהגות של חבורת מציצים לא הגעילה אותך? התנהגו שם לנשים כמו אל בובות מין.

"ממש לא. הנשים היו מאוד חזקות, למשל, אלונה איינשטיין שהיא אשה ממש חזקה".

נשמע מוזר. זוהר, לפי האגדות, זיין שם כל מה שזז.

"מהסרטים אתה קולט את האופי שלו. הוא נראה גס רוח, וכך הוא היה במציאות. לאורי היה מותר הכל. אריק, לעומתו, נשאר עדין ואנושי".

למה אף אחד לא סימן לזוהר את הגבול?

"לא יכולת להגיד לו שום דבר. אם הדברים שלך לא מצאו חן בעיניו הוא יכול היה להפוך להיות אלים. אין דבר כזה 'אורי תרגיע'. הוא היה אומר, 'לא מוצא חן בעיניך, תלכי מפה'. אף אחד לא חינך שם אף אחד. הם לא התחשבו ולא עניין אותם מי עושה מה. כל אחד היה בחדר של עצמו. אף אחד לא העז לומר לאורי, יש לך אשה, למה אתה מתנהג ככה'".

פחדו ממנו?

"הוא היה אלוהים קטן. הוא היה דומיננטי. והדומיננטיות שלו עבדה טוב מאוד בשבילו. מי שנפגע, נפגע. מי שעמד על שלו, לא נפגע".

איזו אשה לא יכלה לעמוד על שלה בחבורה?

"ג'וזי כץ לא יכלה לעמוד מול האלימות של שמוליק קראוס, אז היא בחרה להסתלק מהארץ. לא היה לה לאן לברוח בתל אביב ממנו, אז היא ברחה לניו יורק".

למה לא הקאתם אותו מהחבורה?

"אף אחד לא אמר נו, נו, נו. אף אחד לא התעסק עם השני. מה היינו אומרים לא, אל תגיע למסיבה? למסיבות האלו לא הזמינו אנשים, הם פשוט הגיעו. מה פתאום זכותך להתערב? זה החיים שלהם. אתה לא יודע מה קורה בין ארבעה קירות".

זה נשמע עצוב, אם לא מדכא.

"היום לדעתי זה יותר גרוע. אם אתה אומר את דעתך, תוקעים לך סכין בבטן".

לא הרגיז אותך לראות את כל המראות האלו?

"לא התייחסתי לזה. אם היתה מסיבה שלא מצאה חן בעיני, הייתי קמה והולכת. בתקופה ההיא גם היה לי בן זוג, אז לא ממש הרגשתי חלק מהמעגל הראשון. אני לא נלחמתי את מלחמתו של אף אחד. אולי רק בנושאים פוליטיים, גם זה היום לא. בטח לא מלחמות של גבר ואשה. אני בדעה שאם יש אשה מוכה, היא צריכה לשבור בקבוק על המכה וללכת. זה אני יכולה להציל אותה".

מונה זילברשטיין נחשבה לפרח בשדה הקוצים של חבורת מציצים. היא שילמה את המחיר הכי יקר על האדישות הנוראה הזו, כפי שהון עצמה מודה עכשיו. "מונה היתה כל כך יפה", היא מספרת. "היא היתה בדיוק כמו הדמות שלה ב'מציצים'. פגשת אותה בפאב בצפון, נסעתם לדרום, ושכבת איתה באותו לילה. היא היתה למעשה הנרקומנית הראשונה שהכרנו. מי שהכניס אותה לעולם הסמים היו הנגנים שהופיעו במועדוני הלילה, שם היא בילתה כבר בגיל 17. גם סיפור החיים שלה היה גדול עלינו. אבא שלה ישב בכלא אחרי שזייף בולים. לא הכרנו סיפורים כאלו".

למה לא ניסיתם למנוע את ההידרדרות שלה?

"אף אחד מהחבורה לא ממש רצה לעצור אותה, כל אחד התעסק בענייניו. יכולנו למנוע את הטרגדיה. כל הזמן נתקלנו בסיפורי זוועות. פעם אחת שכן שלה קרא למישהו מהחבורה. הם עלו לגג, וראו אותה שכובה דבוקה לזפת. הדבר היחיד שאנשים אמרו בהלוויה שלה זה: 'כמה שהיא היתה יפה'".

פירוק חבורת מציצים לא ייבש את השלולית, ולא צינן את השובניזם הגס שהיה חלק בלתי נפרד מהוויה של הבוהמה. החבורה הבאה שהתגבשה ונתנה את הטון היו אושיק לוי, פופיק ארנון וחנן גולדבלט, שהתגוררו תקופת מה בדירה אחת. כתב האישום שהוגש לאחרונה נגד גולדבלט, ובו נאשם השחקן כי אנס וניצל מינית נערות שרצו להיכנס לעולם המשחק, מעלה את השאלה האם ייתכן שהגרעינים נזרעו כבר אז. "אין לזה שום קשר לתעשייה", מגוננת הון. "זה לא התקיים בחבורות שלנו. לא שמעתי על מקרה הטרדה. מי שמכיר את חנן יודע שהוא מתנהג כמו בן 14. הוא תקוע בשנות השבעים. לא מבחין שהקודים השתנו. בדיוק כמו איציק מרדכי שעשה מה שכולם עשו בצה"ל, רק בתקופה שכבר זה לא היה לגיטימי. חנן הגיע מהדור שאמרו 'כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת'".

לעתים דווקא קרו דברים חיוביים על הסט. בצילומי הסרט "עם ישראל חי" ב-81', בבימויו של דיין, פגשה הון עוזר במאי חדש בעל שיער ארוך ופרוע, בשם אביב גלעדי, לימים אחד המפיקים הגדולים בתעשייה והבעלים של חברת התקשורת נוגה. באותה הפקה גלעדי התאהב על הסט בחנה לסלאו, וכעבור כמה חודשים הם התחתנו. הון גם הציגה בפני הבמאי משה מזרחי את מיכל בת אדם, אחת השחקניות הבולטות בסוכנות. גם העבודה המשותפת הזו הסתיימה תחת החופה.

יש עוד רומנים שעברו דרכך?

"כשג'ורג' עובדיה חיפש שחקנית לסרט 'נורית' אמרו לו שיש ללביאה שחקנית יפה. הוא הגיע למשרד והפגשתי אותו עם יונה אליאן שהיתה אז דיילת קרקע. הוא מיד אמר כן. השוט הראשון בסרט היה נשיקה בינה לבין ששי קשת. עד שג'ורג' לא צעק שלוש פעמים 'קאט, קאט' הם לא הפסיקו".

הון לא הסתפקה בעבודה מול התעשייה המקומית. היא היתה הכתובת הראשונה לאיתור שחקנים מקומיים כאשר נחתה בארץ הפקה הוליוודית. "יוצאי עדות המזרח לוהקו להפקות זרות לתפקיד ערבים, והאשכנזים ליהודים", מספרת הון, "הגיבורים הראשיים תמיד היו אמריקאים. בכל פעם שהיה סרט על ערבים צעקו כאן 'קיפוח, לא נותנים תפקידים לאשכנזים' ולהיפך".

המפגשים בין צוותי ההסרטה הזרים לבין החומר המקומי היו כר פורה לקומבינות. הון: "סמוך למלחמת יום כיפור צילם הבמאי היווני מיכאל קאקויאניס את הסרט 'סיפור 12 השבטים'. ליהקנו 12 שחקנים בתפקיד 12 האחים. הלבשנו אותם בגלביות וכאפיות. באמצע הצילומים גויסו כמה שחקנים למילואים. בכל פעם הבאנו מישהו אחר ולא סיפרנו להם. כשגייסו את צביקה ירון, היום המנהל האדמיניסטרטיבי של בית לסין, החלפנו אותו בדן בן אמוץ, ואף אחד לא הרגיש".

הכוכבים הזרים שנחתו בארץ לא הרגישו ממש בבית. "הכוכבים מאוד בודדים", מסבירה הון. "הם לא מגיעים לכאן עם מלווים, לכן תשמע כל הזמן סיפורים אמיתיים על כוכבות הוליוודיות שהיה להן רומן קצר עם מישהו מההפקה או עם שחקן אחר בקאסט. קטע מהחיים מחוץ לחיים. הראשון מהצוות ששם לב אליה, ולבדידות שלה, יהיה בן זוגה למשך הצילומים".

אחד הרומנים הסודיים שהון מוכנה לחשוף הוא הקשר שנרקם בין רומי שניידר לריצ'רד האריס (שתפקידו האחרון בקולנוע לפני שהלך לעולמו היה אלבוס דמבלדור ב"הארי פוטר"). "בצילומי הסרט 'בלומפילד' רומי היתה אמורה לגלם את בת זוגו של האריס, שהיה אז כוכב גדול. היא הגיעה לארץ מעט לאחר תחילת הצילומים כשבכל עיתוני הקולנוע בחו"ל נכתב על סיפור האהבה המדהים שלה עם בעלה. כבר בערב הראשון שלה בישראל היא ישנה עם האריס. ככה זה נמשך עד סוף הצילומים. אחר כך היא עלתה למטוס וחזרה לחיק הנישואים המאושרים שלה".

כוכב אחר שנחת פה הוא רוק האדסון, שבדיעבד התברר כי כבר בזמן הצילומים היה חולה איידס. "רוק לא היה בקשר עם אף אחד מההפקה", היא מספרת, "הוא שמר על מרחק ולא סיפר כלום על מחלתו. הוא רק התקרב למלבישות, האחיות התאומות תמי מור ורינה רמון. הוא היה מזמין אותן לחדרו אחרי הצילומים, והולך איתן ביחד לארוחות ערב. מאוחר יותר השתיים נקלטו בהוליווד, והן כבר עובדות שם 25 שנה".

הון ראתה דורות אחרי דורות של שחקנים ישראלים כובשים את הוליווד בסערה ונסוגים כלעומת שבאו. "הגישה שאני אלך ואראה לאמריקאים מה אני יודע לעשות היא הכי פרובינציאלית", היא מצננת את ההתלהבות. "כל מה שאנחנו יכולים להציע לאמריקה, יש להם פי מיליון. אבל אתה לא יכול למנוע משחקן צעיר, שעושה תפקידים ראשיים בארץ, ומצהיר שהיעד הבא שלו הוא אמריקה, לעלות על המטוס. אני אומרת לו, תיסע, תיכשל ותחזור. הוליווד לא מחכה לשחקן הישראלי".

למה, אקי אבני קיבל דקות מסך ב-'24 שעות'.

"הישראלים מקבלים רק תפקידים של זרים. אם יש לך שמץ של מבטא זר אתה לא אמריקאי. יש שני ישראלים בולטים שם, מלבד מילי אביטל הידועה: אלי דנקר (אבא של רן דנקר, החבר של נינט טייב) שמשחק בדרך כלל טרוריסטים חוטפי מטוסים ומארק איווניר, שמגלם תפקידים של רוסים כי הוא דובר השפה. את איווניר לא מכירים בארץ בגלל שהוא לא עושה לעצמו יחסי ציבור. אקי הוא כוכב גדול בישראל, ובכל פעם שהוא מגיע לכאן הוא מוזמן להשתתף בהפקות חדשות ומכובדות. אבל הישראלים לא מבינים שבהוליווד יש מלא בחורים יפים שנוסעים במכוניות פתוחות ורוצים להיות טום קרוז הבא. על כל דנקר יש מאה שניסו וחזרו עם הזנב בין הרגליים".

נועה תשבי נראית דווקא על מסלול ההמראה.

"כמויות הסקס שנוזלות ממנה, לא ראו דבר כזה באמריקה. זה ממש יוצא דופן".

ומיכל ינאי?

"אני מאמינה שהיא רוצה לעשות קריירה בהוליווד, אז היא מפעילה קשרים. רגע, היא לא בארץ?"

אפילו אורלי ויינרמן קפצה לאל-איי.

"אז היא נסעה לאמריקה, נו. מה זה אמריקה? קנתה כרטיס, אכלה בשלוש מסעדות, ראתה שני סרטים וחזרה אחרי שבוע לארץ".

ליאור אשכנזי סיפר שקיבל כמה הצעות לאחר הצלחת "ללכת על המים", אבל הוא סירב בגלל החרדה שתקפה אותו להתרסק שם.

"הוא ילד מבולבל. מה יש לו לחשוש? לך הביתה חזרה אם אתה חושש. אני עוד לא ראיתי את ההצעות שהוא דיבר עליהן. מי שיש לו חוזה ביד לא יוותר עליו. אין לך מושג איזה סכומים משלמים באמריקה. הנימוק היחידי שנשמע לי הגיוני אם הוא באמת דחה את החוזים, זה שהיה במצב באמת באמת נואש. הסמים שהוא לקח הכניסו אותו לחרדות עמוקות".

לפחות חיים טופול עשה את זה.

"הוא עשה את זה, אבל רק דרך 'כנר על הגג'. הוא לא ניסה לכבוש את אמריקה. הוא עבר אודישן להצגה בלונדון, ומשם הדברים התחילו להתגלגל".

אז תפקיד ראשי בסרט הוליוודי אין, אבל גינוני כוכבים נוסח הוליווד הם חלק בלתי נפרד מהתנהלות השחקנים המקומיים. "בכל יום ראשון אני מקבלת מבול של 50 טלפונים מהשחקנים. הם קוראים בעיתונים על הפקת סרט, מתקשרים אלי ושואלים למה לא דאגתי שהם יפגשו עם הבמאי. קשה להם להכיר במציאות. הם לא חושבים שבמאים לא לוקחים אותם כי הם לא טובים, אלא בגלל שהסוכנת לא דאגה להם".

למה את לא מספרת להם את האמת?

"איך אני יכולה להגיד להם מה באמת הבמאי חשב עליהם? לפעמים הוא לוקח את אלבום התמונות, מדפדף, אומר: 'זאת פרה, זאת שמנה'. אני אומרת להן: 'הוא התעכב על התמונה שלכן, התלבט, אבל לבסוף החליט שלא'".

קרה לך ששחקן סירב לתפקיד?

"לפני חודש בחורה צעירה התקבלה לטלנובלה. היא קראה את התסריט ואמרה שזה נועז מדי בשבילה. היה גם בחור גיי שהצעתי לו את תפקיד מעצב האופנה ההומו ברמת אביב ג'. למרות שהוא היה מחוץ לארון, הוא אמר 'אני לא רוצה לעשות את תפקיד הגיי המוחצן'. נורא דיברתי על לבו, אבל הוא אמר 'בשום פנים ואופן לא'. יונתן קוניאק קיבל את התפקיד, ומאז הוא רק פורץ קדימה. היה גם בחור שהצעתי לו את התפקיד של שמיל בן ארי ב'החיים לפי אגפא'. אסי הזמין אותו לקריאת התסריט בסינמטק, והוא נעלם. שאלתי אותו למה הוא ברח, והוא אמר: 'לא רציתי לשחק רועה זונות מעדות המזרח'. שמיל לוהק במקומו והתפקיד הזה הקפיץ אותו לגבהים".

עם עליית ערוץ 2 לאוויר בשנות התשעים והגידול במספר ההפקות התחילו לצוץ עוד סוכנויות שחקנים. הון איבדה את הבלעדיות על הענף, והתקשתה לאמץ את הסגנון שהכתיבו הסוכנים החדשים. למרות הקושי המשיכו לזרום אליה שחקנים חדשים: מיכל זוארץ, שצלם קלט אותה בעדשתו כששירתה כקצינה בקריה; מוחמד בכרי, שממעט לקבל תפקידים בארץ; חלי גולדנברג, הזכורה מ"דיזנגוף 99"; הדוגמנית ענת אלימלך, שנרצחה לימים בידי בעלה, הספר דוד אפוטה וכן כוכבי המסך החדשים אסי לוי, ואורי גוטליב.

"הסוכנות גדלה", מסכמת הון ביובש האגבי הזה שלה, "אנשים באו, חלק עזבו. הענף השתנה, המקצוע הפך די המוני. היום כל אחד חושב שהוא יכול להיות סוכן. הענף מוצף בסוכנים בלי גבולות. הם באים לבתי ספר למשחק, מחתימים את הסטודנטים על חוזים שאי אפשר להשתחרר מהם. הם רואים בזה מקור לעשיית כסף, ולא דואגים לאינטרסים של השחקן. הם לא יסכנו אף פעם תפקיד שמוצע לשחקן כדי לא לאבד את העמלה. יש גם כאלו שפותחים סוכנות, מפרסמים מודעה בעיתונים 'דרושים שחקנים צעירים לטלוויזיה'. ההורים משלמים 4,000 שקל, מוציאים להם בוק, שולחים אותם לקורס משחק בן שבוע, ואז הסוכנים נעלמים".

קם כבר דור חדש של סוכנים. רוברטו בן שושן, למשל, לא מפריד בין דוגמניות לשחקניות. עיין ערך אגם רודברג.

"אז הוא אומר. רוברטו לא נחשב. הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה. מקסימום הוא יכול לשתול בטלנובלה בחורה יפה. וגם זה לא יהיה הוא, אלא המלהקת. במרוצת הזמן, אם היא תחליט להישאר בתעשייה, היא תלך ללמוד משחק ותעזוב את הסוכנות".

אבל למה להשקיע שלוש שנים בבית ספר למשחק אם במילא מה שמכריע בטלוויזיה הוא המראה?

"הדור הקודם - אפרת רייטן, מיכל זוארץ, מיכל ינאי, אקי אבני - שהיו באמצע קריירה פורה, לקחו אתנחתא של שלוש שנים ולמדו משחק. היום כבר לא צריכים ללמוד. מספיק שאת נראית טוב. הדור הצעיר של כוכבי הטלוויזיה כבר מסתובב עם שומרי ראש. בסך הכל הם שרים קצת יותר יפה או שהציצים יותר גדולים. זה מצחיק".

את לא מגזימה?

"המלהקת של 'פיק אפ' ביקשה ממני ומהסוכנויות השונות שנאתר שחקניות יפות. זאת הדרישה של הטלנובלות, רק איך את נראית. הכישרון הוא ערך מוסף, המראה הוא העיקר. ב'פיק אפ' השחקן היחידי שלי הוא ששי קשת. לעומת זאת בסדרה רצינית כמו 'בטיפול' כבר נכנסו עוד כשרונות: גילה אלמגור ואסי דיין".

אולי את צריכה להכיר במציאות של היום.

"כל שנה יוצאים 300 תלמידי משחק, ורובם תאבי טלוויזיה. אני אומרת להם תלכו לתאטרון ותעשו מה שלמדתם. אחרי זה אפשר להגיע לקולנוע, שהוא הדובדבן על הקצפת. אבל הם מצפצפים עלי. שם המשחק הוא כסף".



לביאה הון. אני בדעה שאם יש אשה מוכה, היא צריכה לשבור בקבוק על המכה וללכת


עם אסי דיין (משמאל) ואביב גלעדי בצילומי 'עם ישראל חי'. שם נולד הרומן עם חנה לסלאו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו