בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמונה מדויקת, אך לא שלמה

ללא שולחן עגול

תגובות

משה ששון. הוצאת ספרית מעריב, 312 עמ', 88 שקלים

יש משהו מתעתע בספרי זיכרונות האמורים להעניק להיסטוריון כלים מחקריים אובייקטיביים. לכאורה זה הסיפור האמיתי; כך בדיוק התפתחו האירועים וכך גובשה ההיסטוריה; שהרי הכותב היה שם והוא מתאר בפרטי פרטים, מגובה במסמכים, את מה שקרה. וזו הבעיה. משום שההיסטוריה מתוארת בספרים אלה מנקודת מבטו, הצרה מאוד לעתים, של הכותב-המשתתף. ספרי זיכרונותיהם של מי שנטלו חלק באירועים שעליהם הם כותבים יכולים להיות מרתקים, משובצים בגילויים חשובים ואפילו בעלי תובנות, אך הם יהיו תמיד מבט חלקי וסובייקטיבי.

כזה הוא גם ספרו, המעניין ולעתים גם מחדש, של משה ששון. אפשר, ורצוי אפילו, ללמוד ממנו לא מעט על המגעים המדיניים והניסיונות להגיע להסכמים בין התנועה הציונית וישראל למדינות ערב ולפלסטינים בין 1919 (הסכם פייסל-וייצמן) ל-1979 (הסכם השלום עם מצרים). אך אין זה מחקר היסטורי. ששון מדגיש אמנם כי "הספר הזה איננו מתיימר להיות חיבור אקדמי. הוא גם איננו ספר זיכרונות במובן המקובל של המלה. בעיקרו הוא עדות אמת על מעמדים, שחלקם חשובים יחסית, ושבהם נתמזל מזלי ליטול חלק".

כל זה היה טוב ויפה אלמלא הוסיף ששון: "ראיתי צורך לכתוב עליהם ובדרכי שלי, כדי לתת לדור הצעיר (ואולי גם למבוגר יותר) תמונה שלמה ומדויקת יותר, וכן כדי להזים כמה מן 'החידושים' של חלק מן ה'ההיסטוריונים הפוסט-ציונים', המנסים היום להכות על 'חטאם' של מנהיגיהם ולהציג בפני הציבור תמונה מעוותת בתכלית של מה שהתרחש בתחום זה". "התמונה" שמצייר ששון היא אמנם מדויקת (בכל הנוגע למעורבותו האישית), אך בוודאי אינה "שלמה".

דוגמה בולטת ל"תמונה" שמשרטט ששון, שמנתח את האירועים מנקודת מבטו, שהיא חשובה אמנם אך צרה וחסרת פרספקטיבה רחבה, היא הפרק העוסק במדיניות ממשלת אשכול בנושא הפלסטיני לאחר מלחמת ששת הימים. ששון מתאר בפירוט רב את המגעים שניהל הוא עצמו, בשליחותו של אשכול, עם מנהיגים פלסטינאים בגדה המערבית. המטרה שהציב בפניו ראש הממשלה היתה לנסות ולהגיע להסכם עם הפלסטינים על הקמת אוטונומיה בגדה המערבית. היו אלה אמנם שיחות מרתקות, שלמרבה הצער, וכצפוי, לא הובילו להסכמים או להבנות - אך ששון תולה בהן את המדיניות כולה. כלומר, החלטותיהם של אשכול ושל שריו היו מבוססות, על פי תיאור זה, באופן כמעט בלעדי על התרשמויותיו של ששון כפי שהוא העביר לאשכול, ועל תוצאות שיחותיו שהובילו גם לשיחות המשך של אשכול, אבא אבן ומשה דיין.

האמת, כמובן, הרבה יותר מורכבת ורבת פנים. מדיניותה של ממשלת אשכול גובשה במידה רבה על פי קווי המתאר של "תוכנית אלון", שאותה הניח יגאל אלון על שולחן הממשלה כבר ביולי 1967 (הרבה לפני מינויו של ששון ל"נציג ראש הממשלה למגעים מדיניים בגדה, ברצועה ובירושלים, בנובמבר אותה שנה). בפועל, גם אם הממשלה לא אימצה באופן פורמלי את התוכנית, היא פעלה על פיה, לא רק בנושא הפלסטיני אלא גם בנושא ההתיישבות. והנה, ששון מזכיר את "תוכנית אלון" בחמש שורות בלבד, ומתייחס אליה כאל עוד תוכנית, לא בהכרח חשובה, שממילא נכשלה כאשר המלך חוסיין דחה אותה בספטמבר 1968, לאחר פגישתו החשאית בלונדון עם השרים אלון ואבן.

בנתחו את המגעים עם מצרים של נאצר קובע ששון נחרצות כי "התנהגות נאצר אחרי סילוקו של נגיב הוכיחה ללא ספק שאין פני מצרים לשלום". ובמקום אחר, "לאחר פעילות של יותר משנתיים הגעתי למסקנה ש'העולם הערבי' בהנהגת נאצר חותר למעשה למלחמה וכי אין כל סיכוי מדיני להגיע להסכם או להסדר עם השליט המצרי גמאל עבד אל-נאצר". ייתכן כמובן שששון צודק, אך ניתוח מדיניותו של נאצר מול ישראל מבלי להזכיר כלל את מלחמת סיני, והשלכותיה על מדיניות זו, מחמיץ חלק מהתובנות החשובות כל-כך להבנת התנהגותו של הצד השני.

משה ששון, שהיה בין שאר תפקידיו במשרד החוץ גם שגרירנו במצרים, הוא בנו של אליהו ששון, מראשוני ה"ערביסטים" של הממסד הציוני, מי שניהל את המגעים עם המלך עבדאללה ולימים כיהן כשר בממשלות ישראל. הוא עצמו היה מעורב במגעים ומשאים ומתנים עם גורמים ערביים עוד לפני הקמת המדינה, וכאיש משרד החוץ מיום כינונו המשיך לייצג את ישראל במגעים פומביים וחשאיים. על ראייתו את עצמו, את תפקידו ואת גישתו לעולם הערבי וכן את הצורך בחתירה להסכמים עם כל המרכיבים שיובילו להשלמה עם קיומה של ישראל, יכולה להעיד אפיזודה שעליה הוא מספר: כשנחת בקהיר, במאי 1981, כשגרירה השני של ישראל במצרים, פנה אליו אחד העיתונאים המצרים שהמתינו בשדה התעופה ושאל: "אדוני השגריר, האם ידיעת השפה הערבית תעזור לך במילוי תפקידך העדין, המצפה לך כאן, יותר מאשר לקודמך שלא היה מזרחן?" השאלה הכעיסה את ששון, שהשיב: "אינני מזרחן! אני בן המזרח וחלק אינטגרלי ממנו".

סיפורה של משפחת ששון, שמקורה בגולי בבל, ואשר ישבה כ-200 שנה בדמשק לפני עלייתה לפלשתינה, הוא לא רק מעניין, הוא גם השפיע רבות על תפיסת עולמו של משה ששון. את העם היהודי הוא מחלק לשתי קבוצות: "הקבוצה האחת - כמשפחתי - שמעולם לא עזבה את המזרח התיכון, שהיתה חלק אינטגרלי ממנו, ועשתה במהלך ההיסטוריה את מה שאני מכנה בשם 'הסיבוב הקטן'. בעוד הקבוצה השנייה - זו הגדולה יותר - עשתה ועודנה עושה את 'הסיבוב הגדול'". תוצאת ה'סיבובים' האלה, לדעתו, היא ש"לימים ייצאו מהקבוצה הראשונה 'הערביסטים הטבעיים' הראשונים ומן הקבוצה השנייה 'הערביסטים הלא טבעיים'". אין ספק כי ששון משוכנע ש"הטבעיים" מבינים טוב יותר את העולם הערבי, ולכן הם אלה שצריכים להשפיע על גיבוש המדיניות הישראלית מול העולם הערבי.

למרות כל מה שנאמר כאן, יש בספר לא מעט תובנות מעניינות, תיאורים מרתקים של פרשיות שלא נחשפו עד כה וניסיון חשוב להציע לקחים. כך, למשל, מציין ששון שוב ושוב, ומצר על כך, את דחיקת רגליו של משרד החוץ מהעשייה המדינית בתחום המגעים עם הערבים, והעברתה לחזקת מערכת הביטחון. "במבט לאחור", הוא כותב וכנראה גם צודק, "נראה שאחת הטעויות שלנו היתה שאנו הכפפנו את ועדות שביתת הנשק לצה"ל ולא למשרד החוץ, ובכך הפגנו בוועדות אלה תדמית של כוח וקיצוניות".

ספרו של ששון מעניין דיו מבלי שיוצג כתשובת-נגד ל"היסטוריונים החדשים". ששון תרם תרומה חשובה לקירוב הלבבות והמוחות באזור. הוא אינו היסטוריון, ואת ספרו יש לקרוא מתוך הבנה שאין זו "התמונה השלמה" אך זוהי תמונה מעניינת וחשובה, שראוי לצרפה לפסיפס המתגבש של מחקר היסטורי מתפתח העוסק במדיניותה של ישראל מול העולם הערבי.



משה ששון. איש משרד החוץ משה ששון, יליד דמשק, היה במשך שבע שנים שגריר ישראל במצרים ובמשך שש שנים שגריר בטורקיה. כמו כן היה שגריר באיטליה ואיש הקשר עם הוותיקן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו