בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם הסיפור שלו הוא הסיפור שלנו

אחרי שלוש שנים, מאה-אלף עותקים ופרס גתה אחד, רואה אור מחדש "סיפור על אהבה וחושך", הספר הישראלי הנקרא והמדובר ביותר בשנים האחרונות. אבירמה גולן חוזרת אליו ואל מחברו עמוס עוז, כדי לברר למה דווקא הספר הזה

תגובות

סיפור על אהבה וחושך עמוס עוז. הוצאת כתר, 604 עמ', 97 שקלים

עמוס עוז עצמו מצא, כדרכו, את המלים המהוקצעות ביותר להגדרת התופעה; "חפרתי בחצר הפרטית שלי", אמר באחת השיחות על הרומן "סיפור על אהבה וחושך", "וכנראה נגעתי באיזה כבל תת-קרקעי. פתאום האור בכל החלונות התחיל להבהב".

אבל התיאור הזה של עוז להתקבלות חסרת-התקדים של האוטוביוגרפיה שלו מחייב עיון זהיר: האם עוז חפר באמת ב"חצר הפרטית" שלו? האם חתר אל הכבל במודע? ויותר מכל - מה משמעות ההבהוב?

"סיפור על אהבה וחושך", שראה אור מחדש בימים אלה במהדורה חגיגית לרגל זכייתו של עוז בפרס גתה היוקרתי ומכירת העותק המאה-האלף, הוא ספר שבנוסף להצלחתו עורר דינמיקה בלתי שגרתית בקרב הקוראים, וייתכן שאף זירז "טרנד" חדש של כתיבה. בספרו "מה שרואים מכאן", תיאר חוקר הספרות יגאל שוורץ את מה שהתרחש בין הספר לבין קוראיו כ"אירוע התקבלותי" מעורר התפעלות, ש"מזמין עיון מחקרי מקיף ורב מישורי, החייב להתייחס לכל סוגי 'קהילות הקוראים'".

קהילת הקוראים שעניינה את שוורץ היתה זו שהפכה את הרומן, לפי תיאורו, לספר פולחן. בספרו הוא מצטט, מקטלג ומנתח טקסטים אופייניים מכ-700 מכתבים נרגשים שנשלחו לעוז זמן קצר לאחר שהספר ראה אור: מכתבים שבהם מצאו לנכון קוראים רבים להגיב על הסיפור, לתקן בו פרטים היסטוריים, לגולל לפני עוז את רגשותיהם בשעת הקריאה ואפילו לכתוב אליו את סיפורם האישי.

במאמרו של שוורץ יש מתווה אפשרי למחקר על הספר, ועם זאת, המכתבים הם, אם גונבים את הדימוי הנוח של עוז, רק המנורות; הכבל מעניין יותר. השאלה היא מהו אותו כבל ומדוע הוא פעל בעוצמה כה גדולה? מדוע דווקא הספר הזה זכה להדהוד עצום כל כך אצל קוראיו? מהו הצליל שיצר עוז בספר הזה, צליל שאליו נכספו קוראים רבים כל כך, ושבשעת קריאתו יכלו לדמות שהצליל הופק בכלל אצלם, בכוח דמיונם או זיכרונם?

אפשר להתחיל ולבודד מהמשוואה המבקשת להבהיר "מה קרה עם הספר הזה" גורם אחד: עמוס עוז עצמו. אם הספרות היא מערכת, המקיימת יחסים משתנים עם ההיסטוריה, החברה, ספרויות אחרות ועוד (כמו במעגלים חופפים שלכל אחד מהם תנועה עצמאית משלו אבל הוא סופג השפעות מהאחרים), למעמדו של עוז כסופר בישראל יש משקל עצום בהתקבלות ספרו.

במשך יותר מארבעים שנות כתיבת רומנים, מסות וסיפורים קצרים, ומעורבות עמוקה בחיים הפוליטיים, שמצאה ביטוי בפובליציסטיקה אקטואלית ואחרת, כבש לעצמו עוז מיקום מיוחד. אין צורך להרחיב בתיאור הדימוי שצמח סביבו במשך השנים: עוז האיש והסופר נע בעולם הספרות בתלבושת חגיגית עבה, שאיפשרה לו לפרוץ ולהשפיע, אך גם הכבידה את צעדיו, מכיוון שכפתה עליו אחריות ציבורית העלולה לשתק סופר המבקש לספר את הסיפור "שלו".

אילו עוז היה כותב, למשל, יצירה כמו "דולי סיטי", ספק אם הציבור היה מסכים לקבל אותה ממנו. דבר דומה קרה לגרוסמן, הפועל בתחום שונה של הקאנון, כשפירסם את "שתהיי לי הסכין" (הקהל הצביע בארנקים לטובת "מישהו לרוץ איתו"). הציבור לא התייחס מעולם לטקסטים של עוז כפשוטם. גורמים שונים - גילו ביחס לגיל המדינה, מראהו החיצוני, הרקע הירושלמי והחולדאי, חיתוך דיבורו ועוד - הפכו אותו לסמל.

עוז ידע היטב מה קורה לו. בחלוף השנים, התעצם הדימוי שלו עד כדי כך, שמול קהל מעריציו התרחבו כמה קבוצות של שונאיו: אנשי ימין ראו בו בוגד, דתיים לעגו למעמדו האדמו"רי בשמאל, אנשי ספרות קינאו בהצלחתו ו/או סלדו מסגנונו המובהק, והפוסט-ציונים הדביקו לו תווית של ממסד. התפקיד הורגש היטב על עוז. בעוד שהעולם מאמץ אותו ככותב קאנוני בינלאומי, בישראל הוא סוחרר לעמדת איקון, שבאופן אבסורדי הגבילה אותו כסופר.

בשנים האחרונות ניכר הקושי. ער לרוחות הזמן בארץ ובעולם, חיפש עוז מוצא בהתבוננות פנימה אל הנשיות, הזוגיות, האהבה, המשפחה. לא עזר לו. הכל חיפשו אצלו את ה"אמירה". ביקשו ממנו להתנבא בכיכר העיר. תבעו ממנו תשובה. לא רק מפני שהמציאות הסתבכה. גם מפני שעוז, מודע למיקומו, נזהר להפריד ספרות מפוליטיקה. כך או כך, דומה שבמשך שנים לא הצליח לחזור על ההישג המרשים והמדויק של "מיכאל שלי", שהעז לשלב, בכלים ספרותיים מובהקים, בין סיפורה החשוף של אשה צעירה לבין דמותה של החילוניות החדשה במקום, בזמן, ונוכח השכנים הערבים. אפשר היה לחשוב שמה שהתיר לעצמו בגיל הצעיר, שבו לא היה מחויב עדיין לציבור, לא יחזור עוד.

אלא שדווקא מתוך המחויבות הכופתת הזאת, נמצא לעוז לפתע מקור הכוח שאיפשר לו "לחפור בחצר הפרטית שלו". למעשה, כשיצא לחצר, לבוש כנראה בבגדי חג, פצח בשירת יחיד ודימה לעצמו את המקהלה העונה לו בהתלהבות בשירי הזמר הישנים של הארץ הזאת. כאילו אמר לעצמו - "בסדר, אתם רוצים שאני אגיד לכם, אז אני אגיד לכם. הנה. זה הסיפור שלי".

ומהו "הסיפור שלו"? עכשיו, כשהזרם המרכזי שהשתייך אליו, והוא היה סמלו, נחלש, עוז יכול היה סוף-סוף לגלות שבעצם הוא מהשוליים; אבל - וזה אבל גדול מאוד - שמיד כאשר התייתם מאם שהתאבדה (כמה פרטי ובעת ובעונה אחת הכי לא פרטי וסמלי), בחר להיפרד מהשוליים ולהצטרף למרכז. וכאן, בחשיפת האמצעי הספרותי-פוליטי הזה, נפתר עוד גורם במשוואת ההצלחה של הרומן, והוא הכמיהה להחזרת הסיפור הציוני.

כוחו של "אהבה וחושך" טמון, בין השאר, בשימוש שהוא עושה בלגיטימיות שהעניקה התפיסה הרב-תרבותית לנראטיב השולי, כדי לחזק דווקא את הנראטיב המרכזי (או המרכזי לשעבר). תנועות לאומיות זקוקות לספרות שתספר את תולדותיהן. כשהתנועה משיגה את מטרתה, המספרים מואשמים, בדרך כלל, ב"התגייסות", ונשלחים למחסני ההיסטוריה. הציונות, בתקופת חייה כטרום מדינה וכריבונות הישראלית בתחילת דרכה, זכתה לכמה מספרים מצוינים. הטובים שבהם, כולל עוז עצמו, הצליחו ללהטט על הקו הדק שבין התפעמות והשתייכות לבין עמדת הגולה הנצחי, המתבונן הביקורתי מן החוץ.

אלא שהסיפור הציוני איבד לגיטימיות במהירות מסחררת, ונבעט בכמה רגליים: ההיסטוריונים החדשים, חוקרי תרבות, סוציולוגיה וספרות, וכוחות חוץ-פרלמנטריים משמאל ומימין. החיבור בין פוסט-מודרניזם ופוסט-ציונות עם ההיקסמות מן הרב-תרבותי גרמו, חרף ערכם, נזק לא מבוטל: הם עירערו ופירקו את הסיפור הלאומי. ערכו של זה איננו עומד בפני עצמו, כפטיש, אלא כגורם מחשק ומלכד היוצר סולידריות חברתית. לערעור אינסטנט כזה, שהתרחש בתוך פחות מחמישים שנה, אין אח ורע בתרבויות המכבדות את עצמן. ודאי שלא בחברת מהגרים, המתחננת, למען ההשתייכות וההתגבשות, לשמר לפחות קול צלול אחד.

מחורבנו של הסיפור הלאומי עלה תחילה קולם המרנין של נידחי הארץ: המזרחים, הנשים, הערבים, הדתיים ובעיקר המהגרים. אך בעוד כל אלה מתמזגים היטב במרכז התרבותי ומשנים אותו לטובה, הוסיף רק קול אחד להחריש את כל האחרים. זהו קולם של המתנחלים. הם שיכתבו את הסיפור הציוני על פי הגרסה הניאו-משיחית, ניכסו לעצמם את הלאומיות שנשמטה בשמחה מידי ה"פוסטים", השתמשו בהם כנגטיב (השמאל הפוסט-ציוני טען שהציונות קולוניאלית מיסודה, המתנחלים טענו שחומה ומגדל וקריית ארבע הן היינו הך. השמאל הפוסט-ציוני חלם על מדינת כל אזרחיה, המתנחלים תבעו בלעדיות על המדינה היהודית וכיו"ב). הציונות, כמו החצוצרה של ביאליק, נתביישה.

יותר ויותר ישראלים יהודים החלו להרגיש כנידחים החדשים. מיעוטם חשו בכוח הפירוק של הדורסנות המתנחלית. רובם נסחפו באמצעותה ללהג הפופוליסטי-ימני, שהאשים את "אנשי הרוח" וה"תקשורת". בלב-לבה של המציאות הזאת, שדחקה את השיח של קבוצת ההתייחסות שלו לקרן זווית, חש עוז בדחיפות הצורך להשיב את הלגיטימיות לסיפור הלאומי. גילו, מעמדו, קריאת המציאות שלו והחרדה האמיתית שתקפה אותו לנוכח הניצול של התפוררות הזיכרון, הניעו אותו, בכוחות מחודשים, למלא את המשימה שהתחייבה בעצם ממיקומו כאליטה מובהקת: פרישתה של יריעת זיכרון אישי וציבורי, מפורטת ורחבה.

"סיפור על אהבה וחושך" שיחרר, איפוא, את הציונות מהפינה, איפשר לה להשתעל עד שייצא ממנה האבק, ודחק בה להתחיל לנגן מחדש בקול גדול. לכן כתבו לעוז אנשים רבים כל-כך, שחלקם התמלאו חשק לספר גם את הסיפור שלהם.

לכאורה, עשה אם כן עוז דבר גדול. אלא שלמעשה, מעל לתופעה הזאת מרחפת סכנת הנוסטלגיה: עוז שיחק אמנם במגרש הרב-תרבותי, אבל סיפורו חידד, כאמור, את הנראטיב המרכזי. כל בחירה שעשה - ספרותית, היסטורית, פסיכולוגית ולשונית - חושפת את כפיפותו למה שהוא עצמו כינה "הדיסק הקשיח" של הציונות. בדיסק הזה יש מקום, אולי, לפלורליזם, אבל הוא שואף לדייקנות.

עמדתו הישנה-חדשה של עוז דורשת מהסופר לעמוד במבחן אליטיסטי ומחויב. עוז יכול. אבל לא כל מי שמשתוקק לספר "מה היה פה", יכול גם הוא. זהו מבחנן של הוצאות הספרים. על הקורא, מצדו, מוטלת המשימה לא לפרש את "אהבה וחושך" כספר נוסטלגי. ספרות שעוסקת בחומרים היסטוריים מתעתעת בין אמת לבדיה. מהפערים שבין שתיהן נבנים קסמה ואמירתה. נוסטלגיה צובעת בוורוד את פגעי העבר וחטאיו - ושוללת כל אפשרות לראותם בעיניים פקוחות.



תצלום: ירון קמינסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו