טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שעשיתי עם דור ה-X

אם יורם יובל רשום בתודעה כפסיכולוג של האהבה, קרלו שטרנגר הוא הפסיכולוג של האני. בספרו החדש, המבוסס על סיפוריהם האמיתיים של מטופליו הצעירים, הוא מנתח את העצמי של מי שהיו יכולים להיות ילדיו, אם כי במקרה שלו הם דווקא אשתו

תגובות

ד"ר קרלו שטרנגר פוסע אל חדר הטיפולים שלו ובידו ספל אספרסו חם. כשהוא חוצה את המפתן הוא מועד קמעה וכמה טיפות קפה נשפכות על הרצפה. "פאק", הוא מסנן, הולם בידו החופשית במשקוף ומיד מתעשת ומתנצל. כשהוא מנסה להתיישב בכורסת העור הנמוכה שוב מתערער לרגע שיווי המשקל שלו, שוב נשפך קצת קפה, הפעם על משענת הכורסה. "פאק" עצבני שני נפלט מפיו. "זה לא יפה לצחוק מאנשים גבוהים שיש להם בעיות קואורדינציה", הוא אומר ומשלים לבסוף את הנחיתה בכורסתו.

בקליניקה עומד ריח כבד של עשן סיגריות. חדר הטיפולים המעוצב הוא גם חדר העבודה שלו. המדפים עמוסים ספרי הגות וספרים מקצועיים באנגלית. החדר, שכולו חלונות זכוכית, בדירת פנטהאוז שכורה בצפון תל אביב, סובל מאפקט החממה, מה שלא מפריע לשטרנגר להצית מיד סיגריה ראשונה. "מה לעשות", הוא מתנצל, "אני שייך לדור הנוירוטי".

שטרנגר, פסיכואנליטיקאי, מרצה בכיר לפילוסופיה ולפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב (מרחק שלושה חודשים מקבלת הפרופסורה), פירסם לפני כחמש שנים את הספר "אינדיווידואליות: הפרויקט הבלתי אפשרי", שהיה לרב מכר וזיכה אותו במחמאות מעמיתים בעלי שיעור קומה עולמי, כארווין יאלום (מחבר "כשניטשה בכה") או כריסטופר בולאס, פסיכואנליטיקאי נודע אחר. עכשיו הוא מכה שנית. ספרו החדש, "העצמי כפרויקט עיצוב" (גם הוא בספריית "אופקים" של עם עובד), מתמקד במה שמאתגר אותו במיוחד כמטפל וכחוקר: יצירת העצמי אצל בני דור האיקס, ילדיהם של בני דור הבייבי-בום.

שיטת שטרנגר חוזרת על עצמה בספר: מכון המחקר שלו הוא חדר הטיפולים. מחויב לאתיקה המקצועית, הוא מסווה היטב את סיפורי המטופלים שמהם הוא שואב השראה לספריו. הוא מראה להם את הטיוטה לפני הפרסום ומקבל את אישורם לכל מלה ומלה. הוא אומר שהיעד שלו בספר, כמו בחיים כמטפל, זהה: להבין טוב יותר את השפעת השינויים התרבותיים שהתרחשו בעולם בשני העשורים האחרונים על תהליכי יצירת הזהות האישית העכשווית של בני אדם. בעיקר בני אדם בני 35-25, שחייהם מתנהלים בסביבה אורבנית אוניוורסלית כניו יורק, לונדון או תל אביב.

השאלות הנכונות

הוא אקזיסטנציאליסט, מאמין שבעידן הנוכחי אדם יוצר את העצמי שלו. לא רק יוצר, אלא גם מעצב. "אין ייעוד ואין עצמי פנימי נסתר שיש רק לחפור ולחשוף אותו", הוא אומר. "כל אחד בוחר מי הוא רוצה להיות ומעצב על ידי כך את מי שהוא". תפישתו הטיפולית נגזרת מהשקפה זאת. כרבים מעמיתיו הוא סבור שהפסיכואנליזה במתכונתה הפרוידיאנית הקלאסית פחות רלוונטית בעולם העכשווי. כשנציגי דור ההיי-טק ממלאים קליניקות של פסיכולוגים ופסיכיאטרים, להתמקד ביחסי המטופל עם אביו בגיל שלוש ובשאלה אם בסתר לבו ביקש להרוג אותו נשמע לו "מעט אנכרוניסטי".

על פי השקפתו, הקשרים החברתיים והתרבותיים משמעותיים היום לא פחות ואולי אף יותר מהקשרים האישיים והמשפחתיים של כל אדם. "מטפל מעודכן בעיני הוא זה שמתוודע לעולם המטופלים שלו, לומד לפענח את הקודים של העולם הזה, תוך התנתקות מקודים תרבותיים מסורתיים שהחזיק בהם וגדל עליהם. רצוי מאוד שמטפל היום יהיה מסוגל לרדת יחד עם המטופל אל שורשי התשוקות העמוקות הבלתי ממומשות שלו (סיבת האומללות שלו) ולסייע לו לעצב את חייו הלאה, כך שימצא דרכים להוציאן מן הכוח אל הפועל".

מה עלול לקרות במפגש בין מטופל צעיר למטפל מהדור הישן שלא ממש התוודע להקשרים ולקודים של העולם החדש?

"הוא פשוט עלול לשאול את השאלות הלא נכונות. בלי ההקשרים הוא עלול להיות בלתי רלוונטי, מכיוון שהשאלות שהוא יעלה ינתבו במידה רבה את הדרך שבה יצעדו יחד. זו עלולה להתגלות כדרך ללא מוצא, או כדרך שמובילה את המטופל לתסכול וייאוש עוד יותר גדולים מאלה שהיו לו מלכתחילה".

אתה יכול להדגים?

"ניקח למשל אשת מחשבים צעירה, 30 ומשהו, יש לה קריירה נהדרת בהיי-טק, היא נשואה עם שני ילדים קטנים, מבוססת. לכאורה, הכל מושלם. אבל היא בדיכאון. בחרדה. יש לה רגשות אשמה, היא משוכנעת שהיא דפוקה מן היסוד. למה? הקריירה שלה מסעירה ומרגשת אותה יותר מהמשפחה. היא חשה שבתוך תוכה היא לא באמת מתמסרת עד הסוף לזוגיות ולילדים שלה. מטפל אחד ישאל אותה: 'איזה ספר קראת, גברת? אולי התפישה שלך של נשיות לא מתאימה למי שאת? איפה כתוב שעלייך להיות מתאימה למודל נשי ואימהי כזה או אחר?' מטפל אחר עלול לצלול אתה ימים רבים אל תוך תהומות של ייאוש וכאב ולעמת אותה עם אינספור קשיים אמיתיים או מדומים שלה כאם וכאשה".

כלומר, מטפל פמיניסט, במקרה הזה, יהיה מטפל טוב יותר?

"אני לא נותן ציונים למטפלים. וכן, הספרות הפמיניסטית שקראתי, למשל, שינתה לבלי הכר את הדרך שבה אני מטפל בנשים".

איריס החדשה

בספר הוא כותב על מטופלת המכונה איריס, שמביאה את המושג "עיצוב העצמי" לשיאים חסרי תקדים גם מבחינתו. הוא מתאר אותה כצעירה נורמטיווית, נאה, בעלת שיער חום ומבנה גוף בינוני, הלומדת משפטים ומנהלת מערכת יחסים קורבנית, כלומר נשלטת בידי גבר דומיננטי מדכא.

הם עובדים יחד בערך שנה והטיפול מסתיים בטוב. כעבור שלוש שנים היא יוצרת קשר ומבקשת לחדש את הטיפול. וכך הוא מתאר את המפגש המחודש: "הייתי המום. לחדר נכנסה בחורה עם שיער בצבע בלונד פלטינה, לבושה בג'ינס צמודים, עגיל בטבורה... גופה נראה כמו גוף של מורה טיפוסית למחול אירובי, ובנוסף לכל היה לה שיזוף מושלם".

איריס אמנם סיימה את לימודי המשפטים שלה, אבל קיבלה החלטה "לשנות את העצמי שלה" בצורה קיצונית למדי. היא נפרדה מהגבר המדכא, נטשה את רעיון ההתמחות לעורכת דין והחליטה להיות ל"אחת הברמניות המדהימות ביותר בעיר".

היא עבדה קשה על עיצוב גופה ועל המראה החיצוני שלה, והגשימה את חלומה. נשארו לדבריה עוד כמה שאריות, ספיחים תקועים, שעליהם ביקשה לעבוד אתו בטיפול המחודש. מטפל אחר היה אולי חושב שחבל לבזבז את לימודי המשפטים, מנסה לערוך בירור יסודי למה בחרה במה שבחרה. לא שטרנגר. נאמן לתפישותיו הוא התבונן בה דרך ההקשר התרבותי-החברתי התל אביבי שלה. אין בו שמץ שיפוטיות, הוא מקבל על עצמו את סולם ערכיה החדש:

"איריס היתה כעת במרכז חיי הלילה של תל אביב... ההילה הארוטית ליוותה אותה גם מחוץ לבר ובכל העיר... היא היתה מתחילה לפעמים עם בחורים שעניינו אותה מתוך עמדה של כוח. חיי המין שלה היו מגוונים ומהנים... איזה מהפך היא עברה!... איזה הבדל בין הנערה הרצינית והעצורה הלהוטה רק להשביע רצון... ובין האשה הצעירה, הקורנת, הבטוחה בעצמה, שחלצה כעת את נעליה וקיפלה את רגליה תחתיה בנינוחות גמורה".

שטרנגר רואה בעיצוב הגוף, השכיח בקרב הצעירים ומתבטא לא רק בהליכה לחדר כושר אלא גם בכתובות קעקע ופירסינג, עדות נוספת לתיאוריה שלו. "אנשים שבאים מן העולם הישן מתבוננים על התופעות האלה לעתים מתוך מיאוס, רתיעה וחוסר הבנה. אני מוצא שזה עוד פן מלא יצירתיות שבא לבטא את תחושת החופש האינסופי של בני דור האיקס, ואת הדחף הגדול שלהם לבטא ולעצב את עצמם באינספור דרכים בביטוי עצמי מלא".

פועל במרחב של חופש

שם ספרו החדש, "העצמי כפרויקט עיצובי", מדבר בעד עצמו. כך גם נוכחותו הפיסית: פילוסוף ופסיכואנליטיקאי שנראה יותר כסינתזה של שחקן כדורסל (גובהו 1.87 מ') ומתאבק במשקל בינוני. בעת השיחה בחדרו אפוף העשן, לנוכח כחכוחיה והשתנקויותיה של כותבת שורות אלה, מתגלה גם אמפטיית המטפל הטבעית שלו: "תגידי, סיגר זה גם בסדר מבחינתך?"

כל זה לא מרתיע את קהל מטופליו, אדרבה, אלה גודשים את הקליניקה שעות רבות בכל יום. אנשי ונשות היי-טק, תקשורת, אמנות ופוליטיקה, מי שיכולים להרשות לעצמם (מנטלית וכלכלית) לקחת פסק זמן ולבדוק אם אלה החיים שהם רוצים, או שאולי הגיע הזמן להמציא לעצמם חיים אחרים. יש בהם בוהמיניים ובורגנים וגם השילוב של השניים, "בובואים". המוניטין של שטרנגלר כמתמחה בטיפול ב"אנשים מסוגם", כמי שמדבר את שפתם ומכיר את עולמם, ידועים זה כבר, ואנשי החוג העירוני הצעיר מוסיפים לעלות אליו לרגל, במעלית, ולשלשל לכיסו 700 שקל תמורת 50 דקות שיחה.

אזכור הנושא הכספי מקומם אותו, הוא לא מוכן לדון במחיר הטיפול או לאשר את הסכום הנקוב. לרגע הוא שוכח את התזה שלו בדבר התנתקות מקודים תרבותיים ישנים. "אני יליד שוויץ, בעל מסורת וחינוך אירופיים. שם לא נהוג לנקוב במשכורתו של אדם וגם לא לתשאל אותו על כך". בנוגע לאופי מטופליו, הוא מעדיף לנסח זאת כך: "קל לי יותר לעבוד עם אנשים בעלי קו אינדיווידואלי חזק בחיים שלהם. אנשים שיש להם צורך עז לעצב את החיים ולא 'לזרום' איתם באופן מקרי. יש לי יותר עניין בהם, אני מתחבר אליהם יותר טוב וגם הם אלי".

אז כש"בובואית" רוצה בית חדש, היא מזמינה מעצב פנים. כשהיא רוצה תסרוקת חדשה, היא הולכת למעצב השיער שלה. וכשהיא רוצה רווחה נפשית, היא תבוא אליך, או לשכמותך, לעיצוב מחודש של העצמי שלה?

"כן, יופי, ממש ככה. כמובן שפה אצלי היא תעשה את רוב העבודה. אני רק אסייע לה".

מה החלק שלך? ואיך אתה עושה אותו בדיוק?

"אני מנסה לאתר את המינון הנכון לאדם שיושב מולי. לעזור לו לחבר בין התשוקה הכי כמוסה שלו ובין ניסוח אסטרטגיה תכליתית שתוציא את זה עבורו מן הכוח אל הפועל".

נשמע כמו "קואוצ'ינג".

"נכון".

זאת מלה גסה אצל פסיכואנליטיקאים, לא?

"לא אצלי. אני פועל במרחב של חופש. לוקח את הטוב מכל העולמות. יש קואוצ'ינג שטחי ושרלטני, ויש קואוצ'ינג רציני ומושכל שהעוסקים בו לומדים את זה שנים. אני בהחלט רואה את עצמי כמבצע חיבורים בין פסיכואנליזה לקואוצ'ינג. כל ז'אנר בפני עצמו נראה לי חסר. קואוצ'ינג שלא יורד לעומק הדברים ואומר לאדם 'לא מעניין אותנו מי היית עד כה, אנחנו נעסוק רק במי אתה מכאן והלאה' - לא מקובל עלי. מצד שני, אני גם ממש לא נלהב מהתקופה שבה היית מגיעה אלי לטיפול, בלי מטרות מוצהרות, בלי מגבלות זמן או חוזה טיפולי ברור. הכל אמורפי. שנינו שוקעים לשיחות עמוקות, צוללים לרבדי האישיות שלך ורק מבינים ומבינים ומבינים בלי סוף. לכן אני מעדיף לבצע שילובים".

לפי שטרנגר, אחד הדברים המאפיינים את ילידי סוף שנות ה-60 ושנות ה-70 הוא שהם מאחרים קצת לעלות על הרכבת. "אנחנו, כרגיל, 15-10 שנה אחרי העולם. עניינים שהתהוו ונהיו לעובדה קיימת בניו יורק, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו נניח בשנות ה-90 המוקדמות, מתחילים לטפטף עכשיו פה. ניקח לדוגמה נשים בנות דור האיקס. באירופה המערבית ובקנדה כבר כמה עשרות שנים זה לא מובן מאליו שנשים אמורות להביא לעולם ילדים. אחוזים הולכים וגדלים מהן בוחרות שלא להיות אמהות. בארץ זה קורה, אבל בשלבים התחלתיים. מטופלות שמגיעות אלי כמעט שלא שואלות יותר את השאלות הישנות - 'מתי אעשה ילדים, כמה ילדים, איך אשלב קריירה עם אמהות, מה על רגשי האשמה', בלה בלה בלה. הסיפור הזה נגמר. הן שואלות: 'האם אני רוצה משפחה? למה? האם יש לי סיבה טובה, אמיתית, להביא לעולם ילד? ואם אחליט שכן, אז באיזה פורמט? האם אוכל לעצב מסגרת חיים שתהלום את צרכיי המיניים המגוונים, את צרכיי היצירתיים, וגם תעניק לילד סביבת חיים טובה לגדול בה?'"

מה המאפיין הנפשי השכיח בקרב הצעירים הישראלים הפוקדים את הקליניקה שלך?

"מטופלי הם אנשים שהיכולות והכשרונות שלהם מאפשרים להם לנוע במרחב אינסופי של אפשרויות. אנשים מוצלחים, מוכשרים, מבריקים. לפעמים, מול דיווחים אינסופיים בתקשורת על אנשים ש'עשו את זה', תסכולם על אי הצלחה מסוימת שלהם מביא אותם אל תהומות של ייאוש. אחדים מהם חווים סוג של מוות רגשי. הם יכולים לצפות בהצלחתם מבחוץ, אבל לא באמת לחוות אותה.

"יש מטופלים שחשים חסרי ערך ולא מוצלחים", הוא ממשיך, "בין אם הצליחו או לא בעולם האמיתי. ישנם כאלה שהם כבר אחרי שלב כלשהו של מיצוי עצמי, עם קבלות של הצלחה. זה יכול להיות איזה גאון היי-טק שהזניק חברה וכבר עשה כמה מיליונים, מנכ"ל, מנכ"לית, יזם או יזמית שהביאו את הרעיון שהמשקיעים חיכו לו שנים. אנשים ש'עשו זאת', שהצליח להם, ובכל זאת הם באים לכאן".

למה? מה מביא אותם? מה משפט הפתיחה שלהם?

"חלק מהם חשים כאמור אבודים. אם פעם דיכאונות וחרדות נבעו ממחנק, מעודף טאבואים, היום הם נחנקים כי הם טובעים בים האפשרויות. יש תסכול עצום נוכח הצלחות אדירות של כל מני קאנונים שמתוקשרים במדיה. אם תרצי, ביל גייטס. אם תרצי, בריטני ספירס. אם תרצי, בישראל, 'כוכב נולד'. הנה צעירים מהם, שעושים את זה בתוך זמן כה קצר, ובענק".

אנשים אינטילגנטים מסוגלים לבצע אבחנות אלמנטריות בין כוכבים ידועי שם ואחרים, לא?

"הגבולות הולכים ומיטשטשים. מרחב האסוציאציות ההשוואתי שלהם הוא גלובלי. המדיה מפגיזה ללא הרף בדימויים של הצלחה היסטרית. גם בתקשורת גם בפרסומות. הם נושמים את זה מגיל ארבע. הם גדלו על זה. הם לא גדלו על קאנונים של התרבות המערבית הישנה והטובה שאת ואני גדלנו עליהם. הם לא הפנימו את השמות המעטים, יחידי הסגולה, שאת ואני הפנמנו".

למה, הם יכולים לגלוש באינטרנט ולהיכנס לסיור וירטואלי בלובר.

"אל תצחקי, לפעמים זה מסתכם במשהו כזה".

הרשימות

המציאות התקשורתית והחברתית המוטרפת שבתוכה חי דור האיקס פוגעת לעתים בהערכה העצמית של ילידיו. את זה אמרו לפני שטרנגר ויגידו את זה בוודאי גם אחריו. גורמי התייחסות השוואתיים משחקים תפקיד חשוב בשלבי ההתהוות של ההערכה העצמית. גם זה הוכח כבר מזמן.

"המסר התרבותי שמשודר אליהם היום", הוא אומר, "הוא בעצם דרישה בלתי פוסקת להצלחה מסחררת: אם לא עשית את ה'מכה', אם לא התפרסמת, אם לא היית היזם המבריק ההוא שהביא לחברה מליונים, אז מה אתה שווה בכלל? ובנוסף ישנה תביעה קבועה לחיים מלאי ריגושים. הם מוכרחים להיות מסוגלים לנסח כותרות מפוצצות ביחס לשאלה מה עשית עם חייך עד כה? אתה בן 30 ועוד לא רשום אצלך וי על קפיצת באנג'י, על טיול להימאליה, או על צניחה חופשית? את בת 30 ועוד לא ניסית סקס עם בנות מינך, סקס בשלישייה או ברביעייה, את לא חברה באף מועדון אס-אם ולא מסניפה קוק? הלו, מה לא בסדר אצלכם?"

טוב, נסחפת קצת.

"לא, ממש לא. זה רק חלק קטן מהרשימה. אין לך מושג עם איזה רשימות הם מגיעים, ובאיזו רצינות הם מתייחסים לרשימות האלה, שמגדירות את קיומם".

השאלה אם מישהו הסניף קוקאין מגדירה את קיומו?

"לפעמים, כן. אצל ההיפים בשנות ה-60 וה-70 סמים היו סמל המרד, הבעיטה במוסכמות הבורגניות המתועבות. היום, כמו שכתבתי בספר, סמים הם לא יותר מדרך להעביר סוף שבוע נהדר. אף אחד לא עושה מזה עניין גדול. זה אלמנטרי בתחושת הקיום של בני דור האיקס".

תגדיר סמים.

"המעושנים למיניהם, אקסטזי, קוק. את בטח יודעת מה נחשב היום לגיטימי".

לא ממש.

"בחייך".

בחיי.

"את לא ... או בואי נשאל את זה אחרת, האם 'כמה מחברייך הטובים ביותר' אינם מסניפים?"

לא. ייתכן שנשאבת עמוק מדי, שאתה מזדהה ומזוהה באופן טוטלי עם עולם המטופלים שלך עד שאתה שוכח שקיימים עוד עולמות, מסביב?

"אולי. למה את מתכוונת?"

אתה ואני נציגי אותו דור, אבל עולם המושגים שלנו שונה. סביבת החיים שלנו שונה. "האסתטיקה הקיומית" שלנו, כפי שאתה מכנה את זה בספרך, שונה. אתה מבצע חתכים ומתאר מאפיינים דוריים ומנתח השפעות תרבותיות דוריות, והנה מתברר שלמרות שאנחנו גרים מרחק של פחות משני קילומטר בקו אווירי, אנחנו מתקיימים בשני יקומים מקבילים.

"זה יתכן. בוודאי יש יותר משניים. ואין פה סתירה: אני הרי לא כותב ולא מדבר על כל האנשים. ולא על כל התופעות. תמיד ישנם אנשים שנוקטים עמדה שונה אל מול הסביבה. אני מתמקד בתופעה תרבותית אחת, אורבנית-גלובלית, שהשפעתה מכרעת על רוב ילידי דור האיקס ועל חלק מילידי הדור שלי, הבייבי בומרס".

האם לדעתך בני דור האיקס מאושרים פחות מבני גילם לפני 40-30 שנה?

"מחקרים הראו עלייה דרמטית בדיכאון, בחרדות ובנטיות אובדניות בהשוואה. אבל אני מתייחס אליהם בחשדנות רבה כי את רובם מממנות חברות התרופות. אני חושש שהתשובה היא: חוק שימור הסבל האנושי. בכל עידן מרכיביו משתנים מעט, הציפיות החברתיות משתנות, אבל הסבל נשאר על כנו. היום הם בעיקר מאוד מבולבלים. רוצים לחיות את החיים במלואם, אבל מרוב אופציות חשים ריקים, חלולים. לכל תקופה יש הרווחים והמחירים שמאפיינים אותה".

מהם הרווחים והמחירים של דור האיקס?

"הדברים שהלכו לאיבוד הם תחושת ביטחון. יציבות. מעטפות חברתיות ברורות וקבועות. השתייכות קבוצתית, קהילתית. תסריט פחות או יותר ידוע ומוכן מראש של החיים. אין ספק שלפניהם היה פחות פחד מפני העתיד ופחות ניכור אישי. לעומת זאת, הם הרוויחו מרחבים של חופש. רמות חדשות של תודעה ותובנה על החיים. אינסוף אפשרויות למימוש עצמי. יכולת ורשות לעצב את חייהם ואת עצמם כחפצם. יש כאלה שדווקא ההצפה הזאת מביאה אותם לשיתוק. העבודה אתם תהיה חריש יסודי וכואב של מושגי העבר שלהם. ובנייה מחדש. יש אחרים שהדילמה שלהם היא בעיקר בתחום מקצועי, איך לעצב מכאן והלאה את חייהם, כלומר, את עצמם".

אז הנה יוליה

אדם שלא מחובר לאמת פנימית עמוקה שלו, קובע שטרנגר, לעולם לא יצליח להיות אותנטי ואפקטיווי במה שהוא עושה. "זה תקף לגבי יזמים, אמנים, פסיכולוגים, פוליטיקאים, יו ניים איט". אצלו, כל רעיון "עיצוב העצמי" בוקע ממקום פנימי אותנטי. הוא דוגמה טובה למישהו שהמציא את עצמו מחדש.

הוא נולד בבאזל, ב-57', לאם בלגית ואב שווייצי, משפחה יהודית דתית-ציונית שחינכה אותו חינוך יהודי דתי. "משפחה יהודית נוירוטית קלאסית", הוא אומר. "אפשר לומר שאת ההכשרה הפסיכולוגית שלי סיימתי בגיל שש. כל השאר היה רק ניירת". העובדה המדהימה למדי היא שגם גם אחיו ואחותו הם פסיכולוגים קליניים. "אני רציני. 'מה מעיק על פורטנוי' זה ספר שנכתב עלי. פורטנוי הוא האח הרוחני שלי".

האמת היא שזו לא היתה משפחה יהודית דתית קלאסית. הדת היתה מרכזית בהוויה, אבל ההורים הקפידו להשאיר מקום לדברים אחרים. הבית היה עמוס ספרים, והם ניתבו אותו ואת אחיו לקריאה, לאהבת האמנות המודרנית ולחשיפה מלאה לאוצרות התרבות המערבית. עד גיל 18 הספיק לקרוא את כל כתבי פרויד, קאנט וניטשה, בין היתר. חוץ מזה הוא למד תורה וגמרא ונהיה לחזן.

אף שהתפרנס מחזנות עד גיל 23, כבר כשהיה בן 17 הוא בישר להוריו אחוזי הפלצות שהוא מפסיק להניח תפילין. הוא גילה להם שמזה שלוש שנים הוא לא מאמין שיש אלוהים. הם התקשו לעכל את הבשורה והתחננו בפניו ש"יעשה לפחות שנה אחת בישיבה בישראל". הוא נעתר. אבל זה לא עזר, מסלולו היה חד-סטרי. מכל המשפחה הוא היחיד שחזר בשאלה. הוא חווה תחושת שחרור אדירה, אבל במקביל באו גם רגשות אשמה, סיוטי לילה והתקפי חרדה שהלכו וגברו. "תחושות איומות. התקפי פאניקה קשים. הרגשתי שאני עומד להשתגע".

הוא חזר לשווייץ ולמד שנה אחת בציריך. אחר כך הבין שאם הוא רוצה לשמור על שפיותו, הוא חייב להתנתק, להתרחק מהמשפחה לכמה שנים. להמציא לעצמו חיים חדשים. הוא הגיע לארץ בגיל 20 והחל ללמוד פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, עד שהשלים דוקטורט משולב בשני התחומים. בגיל 25 כבר לימד במשרה מלאה באוניברסיטה, קורסים בפילוסופיה מודרנית מוקדמת. עם הזמן התמחה והחל ללמד גם פסיכולוגיה. הוא לא שירת בצה"ל, "בגלל שזמן רב הייתי בתחושה ארעית שאני או-טו-טו חוזר לשווייץ. כשבסוף התברר שאני פה על מנת להשאר, הצבא כבר לא רצה אותי".

לפני שמונה שנים ירד מירושלים לתל אביב. היום הוא מרצה בכיר בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א, מלמד "גישות עכשוויות בפסיכואנליזה", אתיקה ופסיכופתולוגיה. הוא מרבה להרצות בחו"ל, ו"העצמי כפרויקט עיצוב" הוא ספרו הרביעי.

נאמן להשקפתו, הוא החליט באחרונה לעצב את העצמי שלו מחדש פעם נוספת. בגיל 47, לראשונה בחייו, הוא מתחתן. קוראים לה יוליה, צברית ממוצא אוקראיני, בת 22, יפה ורבת קסם. היא היתה סטודנטית שלו בחוג לפסיכולוגיה. הם ביחד תשעה חודשים. אהבה גדולה. היא סיימה את לימודי התואר הראשון שלה, וחוץ מזה היא גם זמרת ומלחינה. בזמן ששורות האלה נכתבות הם יושבים בטיסה לשווייץ בדרך לטקס נישואים אזרחי בעיר הולדתו. שאלות על פער הגילים ביניהם ו"מה יגידו" מותירות את השניים מחויכים ומשועשעים. הוא אומר שהוא מאושר כפי שלא היה מעולם.

באמת, לא דיברנו עוד על אהבה.

"אז הנה, יוליה".

אבל בספר אהבה לא מוזכרת בכלל. אולי זה הבאג בתזה שלך? כל הדיבורים על המצאת עצמי חדש ועיצוב העתיד המקצועי, כשבעצם אנחנו צריכים רק אהבה בשביל להיות מאושרים?

"שאלו פעם את פרויד מהם התנאים לבריאות נפשית של בני אדם. הוא ענה: 'היכולת לאהוב והיכולת לעבוד'. תשובה נהדרת בעיני. טוב, אז התנאים של עבודה ואהבה השתנו. ההגדרות זזו קצת. אבל בעיקרון, זה תקף. לא?"

אבל זאת לא התשובה שלך.

"לא. אם הייתי מאמין ש'אול יו ניד איז לאב, לאב איז אול יו ניד', הייתי בטח כותב ספרים אחרים". *



קרלו שטרנגר. להתמקד ביחסי המטופל עם אביו בגיל שלוש ובשאלה אם בסתר לבו ביקש להרוג אותו נשמע לו "מעט אנכרוניסטי"


עם אשתו הטרייה, יוליה. הוא אומר שהוא מאושר כפי שלא היה מעולם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות