בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תעלומת רותקו

35 שנים לאחר התאבדותו של מארק רותקו, האמן האמריקאי הגדול, מנסים עדיין שני ילדיו להבין מדוע עשה זאת כשהוא בשיא הצלחתו. האם היתה זו הפרידה מאמם שהעמיקה את דיכאונו? או מחלת הלב שהגבילה את יכולתו לצייר? ואולי דווקא התרופות שבהן הלעיטוהו חבריו, שאותם מינה לנהל את עיזבונו אחרי מותו

תגובות

כריסטופר רותקו היה בן שש וחצי כשאביו, מארק רותקו, מהאמנים החשובים של המאה ה-20, התאבד בפברואר 1970 בסטודיו שלו בניו יורק. "יש לי עשרה זיכרונות מאבי ועשרים מאמי", הוא אומר. אחד מעשרת הזיכרונות מאביו הוא קולו, שהיה "חזק ועגול ורך מאוד". רותקו הבן, פסיכולוג בהכשרתו, נטש את המקצוע לפני כחמש שנים כדי להתמסר לטיפול בעיזבונו האמנותי של אביו. זה גם עסק כלכלי מניב: ציור של רותקו כבר נמכר ב-17 מיליון דולר, "וכשמישהו מוכר ציור של אבא בשמונה מיליון, יש האומרים, 'או אלוהים, השוק של רותקו מתמוטט'".

הוא נחת כאן לפני כשבועיים לרגל פתיחת תערוכת יחיד של יגאל עוזרי במוזיאון תל אביב (ראו מסגרת). עוזרי חי זו השנה ה-15 בניו יורק. ילדיהם, אהרן רותקו ואדם עוזרי, הם חברים טובים, ולפני שנתיים התיידדו גם ההורים. בסלון ביתו של רותקו תלויים, הוא מספר, שני ציורים של אביו משנות ה-60. "מולם תלויים שני ציורי שמן של יגאל עוזרי, שהושאלו לתערוכה במוזיאון תל אביב".

לפני כשנה ראה אור בעריכתו קובץ נדיר ובו כתבי הגות של אביו, ובשנה הבאה תיפתח ברומא תערוכה גדולה מעבודותיו של מארק רותקו. כבר עתה עובדים על הכנת קטלוג שירכז את עבודות הנייר שלו, שייצא בעוד כשלוש שנים בהפקת הגלריה הלאומית בוואשינגטון. ומה בדבר תערוכה בישראל? "תהיה תערוכה", מבטיח רותקו הבן. "השאלה מתי ובאיזה היקף. קשה לשכנע אספנים ומוזיאונים לשלוח את הציורים לישראל. שאלת הביטוח מקשה על הפרויקט, אבל הכוונה לעשות תערוכה כזאת בתוך כשנתיים-שלוש".

הקובץ שערך, "המציאות של האמן - פילוסופיות של אמנות", מכיל טקסטים שכתב אביו במשך כשנה, החל ב-1940, ונמצאו רק 18 שנים אחרי מותו בידי מריון קהאן, שאותה מינתה המשפחה לערוך רישום של עבודותיו וכתביו. לאחר התאבדותו נפוצו שמועות שרותקו כתב ספר, וכשקהאן מצאה בתיק ישן חבילת ניירות

מודפסים במכונת כתיבה, היא צילמה את הדפים המצהיבים והמתפוררים ושלחה עותקים לשני ילדיו של האמן: ד"ר קייט רותקו פריזל, אז רופאה בת 38 שסיימה התמחות בפתולוגיה, וכריס, בן 25, ששקד אז על השלמת תואר מוסמך בפסיכולוגיה.

"הצצתי ברפרוף בדפים, שהיו עליהם לא מעט מחיקות ותוספות בכתב יד", הוא נזכר. "ההדפסה היתה איומה, כי הוא הדפיס בעצמו. הנחתי את זה בצד. בשלב ההוא של חיי הייתי מקבל כל הזמן מסמכים מעורכי הדין בעניין העיזבון של אבי, וכשראיתי עוד דפים שקשורים בו זה היה בשבילי חדשות רעות. הצצתי בהם וחשבתי שזה סקיצה לספר ולא יותר. כל חצי שנה קהאן היתה מתקשרת ואומרת, 'כריס, יש שם ספר', והייתי עונה לה, 'אסתכל על זה בהזדמנות'. אני יכול להיות עקשן גדול כמו אבי".

לדבריו, בזמן שאביו כתב את הספר הוא היה בדיכאון. הוא הפסיק לצייר, והתרכז בקריאת ספרי מיתולוגיה ופילוסופיה. "הוא היה מדוכדך במשך כשנה. נישואיו הראשונים, לאדית סאצ'אר, החלו להתפרק. היא היתה מעצבת תכשיטים מצליחה שלא חשבה שהוא אמן גדול ולא עודדה אותו להמשיך לצייר, ואף כפתה עליו לעבוד בסטודיו שלה לפרנסתו. היא היתה קשה ודעתנית ואילו הוא היה לא פחות קשה ממנה, אבל גם לחוץ ונוטה לחרדת יתר. השילוב הזה לא היה טוב, מה גם שהוא היה מתוסכל אז וחשב שציוריו לא זכו להכרה הולמת".

העבודה על הספר, הוא אמר, החייתה את הקשר שלו לאביו. "אני מכיר את רותקו הצייר יותר מאשר את רותקו האדם, וכשהתיישבתי לערוך את הספר לא חשבתי שזה עומד להיות מפגש עם אבי. ואז הרשימות כמו סטרו לי בפרצוף. אלוהים, אמרתי, זה הרי קולו החזק והצלול של אבי. שמעתי אותו מדבר, ומצאתי שאנחנו חולקים אותן דעות. הוא לא סבל את מיכאלאנג'לו וגם אני לא ממש מחבב את עבודתו. באחד המקומות בספר יש לו בעיה עם האימפרסיוניזם; גם לי יש בעיה אתם. הרי הוא אף פעם לא דיבר אתי על העניינים האלה והנה אנחנו חולקים דעות דומות".

נשאר רק הצבע

ב-25 בפברואר 1970, בשמונה בבוקר, נמצא מארק רותקו מת בסטודיו שלו שברחוב 69 איסט בניו-יורק. לעיני האסיסטנט שלו התגלה מראה מחריד: הצייר בן ה-66 היה מוטל על גבו בתוך שלולית גדולה של דם קרוש, לגופו רק בגדים תחתונים ועל רגליו גרביים שחורים ארוכים. בנתיחה לאחר המוות נקבע שזאת היתה התאבדות: רותקו מת ממנת יתר של תרופות ומחיתוך הוורידים בשתי זרועותיו.

רותקו שתה הרבה, עישן כמה חפיסות סיגריות ביום ולקח חמישה-שישה סוגי תרופות שונות, סיפרה לפני שבוע בתו קייט, שביקרה כאן עם בעלה ובתם בת ה-15. באותו סוף שבוע לפני מותו היה אביה שרוי בדיכאון עמוק. אמה ואחיה נסעו לבלות כמה ימים מחוץ לעיר, ואביה התקשר אליה שוב ושוב ונשמע לחוץ בגלל היעדרם. הוריה אמנם נפרדו כשנתיים לפני כן, אבל הוא שמר על קשר הדוק ולפעמים יומיומי עם אמה ואחיה. "אף אחד מהמשפחה לא דיבר אתו כמה ימים וכנראה שזאת היתה תקופה קשה מאוד בשבילו. הוא לא חדל לטלפן אל דירתי בברוקלין והיה מודאג ונשמע חרד, ובנקודה מסוימת איבדתי את סבלנותי, כי הוא טילפן יותר מעשר פעמים".

קייט היתה אז סטודנטית בת 19. היא ידעה שאביה חולה, ולכן הידיעה על מותו לא הפתיעה אותה, אבל כששמעה מאמה שהוא התאבד היתה מזועזעת, כי חשה שזה לגמרי לא התאים לאישיותו. "הוא לא השאיר מכתב וזה היה מוזר מאוד בעיני, כי אבי היה אדם מילולי שאהב לבטא את עצמו", היא אומרת. "אני לא יודעת מה קרה שם. היו בעיות עם הדו"ח של המשטרה. התעורר ויכוח אם היה בכוחו לעשות זאת לבדו, כי היה חתך של הוורידים בחיבור שבין הזרוע לאמה, חתך שפגע גם בגיד ובעצבים. מאחר שהחתך היה כה עמוק, נשאלה השאלה איך במצב כזה הוא הצליח לחתוך גם את הזרוע השנייה. אבל בשנים האחרונות אני מאמינה בתוך תוכי שזאת היתה התאבדות".

מארק רותקו, גדול ציירי המופשט האמריקאים, נולד בספטמבר 1903 כמרקוס רותקוביץ בדווינסק, אז חלק מרוסיה וכיום בלטוויה. הוא היה בנם הרביעי של הרוקח יעקב ורעייתו חיה, שהיגרו עם ילדיהם לארצות הברית כשהוא היה כבן עשר, והתיישבו בפורטלנד, אורגון. כשהיה בן 18 הוא קיבל מלגת לימודים לאוניברסיטת ייל, גילה עניין בהיסטוריה ובכלכלה, ולפי כמה גרסאות תיכנן ללמוד הנדסה או משפטים. כעבור שנתיים הוא הפנה עורף לתחומי העניין הקודמים שלו והחליט לצייר.

הוא עזב את ייל ועבר לניו-יורק, שם החל ללמוד אמנות, בין היתר אצל מקס ובר. ב-1929 החל ללמד ילדים ציור במרכז היהודי בברוקלין, משרה שבה החזיק במשך כ-20 שנה. בנו כריסטופר סיפר השבוע, שבניירות שהותיר אביו היו רשימות על ציורי ילדים, ואף הערה שבדעתו לכתוב ספר על אמנות של ילדים.

רותקו צייר בתחילה את נופי העיר ניו יורק, את הרכבת התחתית, ובציוריו נראו רק דמויות אנושיות מעטות. תערוכת יחיד ראשונה נערכה לו ב-1933 במוזיאון לאמנות בפורטלנד, אורגון, וכעבור כמה חודשים בגלריה לאמנות עכשווית בניו-יורק. אחר כך צייר נופים, עירום, דיוקנאות וסצינות עירוניות, וב-1935 היה חבר מייסד של קבוצת האמנים האקספרסיוניסטים "העשרה". אחרי פרק סוריאליסטי הוא עבר בהדרגה לציור מופשט, כשהוא מפתח את סגנונו האישי המיוחד, שהתאפיין באותם מלבנים אופקיים בגדלים ובצבעים שונים.

בנו מתאר את המעבר של אביו אל המופשט כתהליך איטי שניכר בציוריו, ונבט כבר בטקסטים הפילוסופיים שלו מ-1940. מתחילת דרכו שאף רותקו להציג את עבודותיו בסביבה מושלמת, ודי מוקדם החליט לא להציג עוד בתערוכות קבוצתיות. "הוא ויתר על כל כך הרבה", העיד ידידו, האמן בריאן אודוהרטי, בסרט תעודי שהפיק הבי-בי-סי לפני חמש שנים. "האמנות שלו היתה התרוקנות. הוא היה מתרוקן עוד ועוד ונשאר רק הצבע לפסקאות הצורניות הללו". בתו קייט אמרה בסרט, שאביה לקח את הצבע מהצייר מאטיס ואת התחושות הרגשיות ממוצרט, שליצירותיו הרבה להאזין.

הוא הקפיד על שעות קבועות בסטודיו, מתשע בבוקר עד שש בערב. ב-1957 קיבל רותקו את ההזמנה החשובה הראשונה שלו, להכין סדרת ציורי קיר לבניין סיגרם החדש שבפארק אווניו, שאותו תיכנן האדריכל פיליפ ג'ונסון. סוכם שרותקו יצייר 40 ציורי קיר לשלושה קירות במפלס הגבוה של חלל פנימי. רותקו הסוציאליסט היה משוכנע שהאולם יהיה פתוח לעובדי הבניין, כך שיוכלו לצפות בציוריו, אך בחוזה שנחתם עם הגלריה שייצגה אותו לא צוין למה בדיוק ישמש.

הוא קיבל מקדמה בסך 35 אלף דולר, שכר אולם התעמלות שתקרתו היתה גבוהה במיוחד, והחל לעבוד. ביולי 59' נפתחה בבניין סיגרם מסעדת היוקרה "ארבע העונות", שבה נועדו ציוריו להיתלות. כעבור כמה ימים באו רותקו ורעייתו לאכול שם; הוא חזר המום מהעיצוב המפואר ומהמחירים הגבוהים. יש גרסאות רבות על מה אמר אחר כך ולמי. על דבר אחד אין ויכוח: רותקו החזיר למזמינים את המקדמה ששילמו לו. זו היתה תקופה קשה גם מבחינה כלכלית, אומרים ילדיו, אבל הפיצוי בא כשקיבל הזמנה לקבוצת עבודות שיוצגו בחלל אחד בוואשינגטון.

כעבור שנים הסכים רותקו להעניק לגלריית טייט הלונדונית תשעה מתוך 40 ציורי סיגרם שלו. הוא התאבד ביום שהציורים הגיעו ללונדון.

ההחמצה הגדולה

את הכאב והיתמות הדחיק כריס רותקו עמוק בתוכו רוב שנותיו. "הייתי צעיר מדי ולא הרגשתי שאיבדתי את אבי. רק בגיל מאוחר יותר הבנתי מה חסר בחיי ולאט לאט מצאתי את החורים והחסכים, ואת המקומות שבהם אב עושה דברים בשביל בנו - ואני מתכוון לדברים שבאזורי הנפש והמחשבה. כשבני, אדם, היה בן שש, הבנתי שעלי להיות זהיר, שעלי למנוע מצב שבו הרגשות שלי יפריעו לי להיות הורה טוב. רציתי להבטיח שאם אני מתרגז זה בגלל דבר קונקרטי בהווה, ולא בגלל העבר. זו שנה שבה הייתי מודע לעצמי באופן מיוחד".

כריס רותקו זוכר את יום הולדתו השישי. "גדלתי כילד ניו-יורקי טיפוסי שמרוכז יותר בספרים מאשר בספורט. באותה שנה עבר לבית הספר שבו למדתי ילד חדש, שנהיה חברי הטוב ביותר. הוא אהב בייסבול, פוטבול אמריקאי וכדורסל. לי לא היה ולו אביזר אחד מענפי הספורט האלה. אבא שאל מה אני רוצה ליום ההולדת ואמרתי שזה מה שאני רוצה, וחשבתי שהוא יקנה אחד מהם. אבי, שהיה בן 65 ובעצם היה לי כמו סבא, הביא לי את כל הכדורים והאביזרים לשלושת הענפים. למרות גילי הצעיר והיותי מפונק כהוגן, הבנתי שזה יותר מדי. היו לו כנראה רגשי אשמה על כך שהוא קשיש ולא במצב גופני טוב.

"אבי היה חולה לב ובמארס 68' כמעט מת והרופאים כפו עליו להפסיק לצייר בדים גדולים. עד סוף אותה שנה הוא עשה ציורים קטנים נפלאים. כשלמדתי לרכוב על אופניים הוא התקשה לרוץ אחרי, והאסיסטנט שלו עשה זאת במקומו. הוא מעולם לא חזר לעצמו מבחינה בריאותית ונעשה מדוכדך בגלל מצבו".

רותקו זוכר את הסטודיו האחרון של אביו, ברחוב 69 איסט, לשם עבר לגור בשנתיים האחרונות לחייו, לאחר שנפרד מאשתו. לשם הובא כריס הקטן כדי לבלות זמן עם אביו. "הוא אהב מוסיקה קלאסית ורוב הזמן הוא השמיע מוצרט ומוצרט, ולפעמים גם את מוצרט. הוא אהב רביעיות ואופרות, כמו דון ג'ובאני וחליל הקסם. ממנו קיבלתי את האהבה למוסיקה ושנים רבות הייתי מבקר של מוסיקה קלאסית במגזינים שכבר נסגרו, כמו 'מיוזיקל אמריקה', ו'היי פידליטי'. בשנה האחרונה לחייו הייתי בא לסטודיו, והוא היה מסדר לי פינה עם בד וצבעים. אני לא חושב שראיתי אותו מצייר. הוא לא הירשה לאיש לצפות בו. זה היה עניין פרטי שלו".

הבת קייט, מתברר, זכתה לראות כיצד אביה מצייר. זה היה בתחילת שנות ה-60 וגם לה הוא סידר פינת ציור, "אבל אני הייתי סקרנית והסתכלתי. הוא היה מניח תקליט על הפטיפון ומשמיע רביעיות או אופרות. היו דיבורים מעטים בסטודיו, אפילו כשהיה שם האסיסטנט שלו. אבא מיעט לדבר".

את הסטודיו האחרון שלו שכר רותקו ב-1964, כשהוזמן אצלו פרויקט מיוחד: סדרה של ציורי קיר לבית תפילה רב-דתי ביוסטון, טקסס. כריס זוכר את הבדים העצומים שנמתחו בסטודיו, שבו יצר אביו מודל של בית התפילה. חלל הסטודיו הזה היה ענקי, "אבא היה מסוגל לצייר בו שלושה קירות של הכנסייה", אומר כריס. "זה היה מקום יקר מאוד מבחינה שכר הדירה, במרכז מנהטן, ושם ביקרתי אותו ואני זוכר ששמח לקראתי".

קייט זוכרת שאביה היה במצב קשה ומדוכא, אבל בכל פעם שכריס הובא אליו הוא התאמץ להיראות עליז. "בשנתיים האחרונות של חייו ביקרתי אותו הרבה", היא מספרת. "לא היו לנו שיחות פורמליות וזה אחד הדברים שמעציבים אותי. כשאת בגיל ההתבגרות, ואני לא הייתי מורדת גדולה, את לא מדברת עם הורייך. במיוחד אני מצטערת על ההחמצה הגדולה, כשנסענו בקיץ לברקלי, שם אבא הוזמן להרצות. הוא לא עלה על מטוסים, אז הוחלט שאני אסע אתו ברכבת. הייתי כבת 16, ובימים האלה יכולתי לשאול את כל השאלות, אבל לא עשיתי זאת. לא ידעתי איך להתחיל, ובעצם רוב הזמן, מלבד פטפוט ושיחה אקראית לא נאמר הרבה".

היא זוכרת שהדיכאון שלו היה בא אז בגלים. "אנשים אומרים היום שהוא היה מאני-דפרסיווי ושהיה מצייר כשהיה בהתקף מאניה, אבל איני יודעת. אני הבחנתי שבשנתיים האחרונות הוא היה מדוכא במיוחד, אף על פי שהקריירה שלו התקדמה בכיוונים טובים. הוא זכה להכרה וזה אירוני שהוא חש כל כך חסר ביטחון בעצמו דווקא בשלב זה. לפעמים תהיתי אם הצלחתו לא היתה הסיבה לכך שהוא שקע בדיכאון. אולי הוא לא רצה בהכרה הזאת. להצלחה היו צדדים לא חיוביים בעיניו, קשרים חברתיים שנבעו מהיותו מפורסם ולאו דווקא בזכות אישיותו, והוא חשב שזה מזויף. גם אמי נטתה לדיכאונות וזה לא הקל עליו".

היה היו שלושה חברים

מרי אליס בייסטל, או בשמה המקוצר מל, פגשה את מארק רותקו בסוף 44'. היא נולדה באוהיו, בתיכון בלטה כבעלת כשרון אמנותי ואחר כך איירה ספרי ילדים. "בניו-יורק של ימי מלחמת העולם השנייה היא עבדה במגזין נחות שנקרא 'הסיפור האמיתי', לצדו של צלם אמנותי שנקרא אהרן זיסקינד שהיה מיודד עם אבא", סיפרה השבוע קייט. "זיסקינד הזמין את אמא למסיבה של אמנים ושם היא פגשה את אבא. האגדה אומרת שדווקא למסיבה הזאת זיסקינד המליץ לה לא לבוא, והיא הלכה כי היתה משועממת. כעבור כשלושה חודשים, במארס 45', הורי נישאו".

מל התקשתה להרות ורק לאחר שש שנות נישואים, בדצמבר 1950, נולדה קייט. כריסטופר נולד באוגוסט 63'. קייט זוכרת את ההידרדרות ביחסים בין הוריה. "הם רבו והתווכחו על כל דבר עד שנהיה בלתי אפשרי לחיות ביחד. שניהם היו שתיינים כבדים, וכששתו הם נעשו עוינים. הם שתו ויסקי, ומה שהחל כשתייה באירועים חברתיים נהפך להרגל יומיומי. הם מעולם לא הוציאו כעס עלי, אבל הריבים היו קשים והרגשתי שעלי לנקוט עמדה, וזה היה קשה לנערה בת 17. ואז הוחלט שהוא יעזוב".

קייט אומרת שלא היתה אז אשה אחרת באופק, אבל לאחר שאביה עזב את הבית היה לו רומן עם אלמנתו של האמן אד ריינהרט וזה פגע באמה, שהכירה את האשה מנסיבות חברתיות. "הורי נשארו בקשר הדוק לאחר שהוא עזב והם דיברו כמה פעמים ביום בטלפון. אבא היה מצלצל לוודא שהכל בסדר אתנו ודאג תמיד שיהיה לה כל מה שהיא צריכה, אבל הוא אף פעם לא חזר הביתה - חוץ מפעם אחת, כשאחות אמי ברברה ובעלה ריצ'רד, שאחר כך גידלו את אחי, באו לניו-יורק מאוהיו. אבא חיבב את ריצ'רד עד כדי כך שחזר הביתה כדי לשהות במחיצתם, וזה הרשים אותי מאוד".

קייט אינה יודעת מי היה האדם האחרון שדיבר עם אביה לפני שהתאבד. "יש דברים שלמדתי רק לאחר מותו", היא אומרת. "אבא היה נתון אז תחת לחצים קשים לחתום על הסכם נוסף עם גלריה מארלבורו. הוא לא רצה לחתום, כך שזה היה עוד דבר שרבץ עליו. הוא לא הבין כמה מפורסם הוא נעשה ושהיתה לזה משמעות כלכלית גדולה. אבא גם לקח המון תרופות בגלל מחלת הלב שלו, ועלתה שאלה אם התרופות השפיעו גם על מצב רוחו. טיפלו בו אז שלושה מחבריו, שלימים התגלו לא בדיוק כחברים. הם נמצאו הרבה בסטודיו, לקחו אותו לרופאים, ודאגו שייקח את התרופות שלו. ולפעמים את תוהה למה הם עשו את זה והאם הם באמת דאגו לבריאותו".

מארק רותקו ציווה את יצירותיו לקרן שתטפל בעיזבון ושתתמוך באמנים נזקקים. את שלושת חבריו - רואה החשבון ברנרד רייס, האמן תיאודורוס סטאמוס, והפרופסור לאנתרופולוגיה מורטון לוין - מינה למנהלי העיזבון. השלושה, אומרת קייט, פיזרו את יצירותיו ברחבי ארצות הברית ולא חילקו את ההכנסות כפי שהורה אביה בצוואתו.

הטיפול בעיזבון שימש עילה לאחד המשפטים הסבוכים בתולדות האמנות המודרנית. קייט ואחיה תבעו את מנהלי העיזבון ואת גלריה מרלבורו. במותו השאיר רותקו 798 עבודות, והגלריה רכשה 100 מהן. פסק הדין, שניתן בדצמבר 75', קבע שהגלריה מכרה עשרות מציורי האמן במחיר נמוך מערכם האמיתי ובתנאים שהזיקו לעיזבונו. הקנס ופיצויי הנזיקין הסתכמו ב-9.5 מיליון דולר.

"כשהסתיים המשפט התברר שהיחידים שהיה ביכולתם לשלם את פיצויי הנזיקין היו הגלריה וברנרד רייס", מספרת קייט. "ללוין ולסטאמוס לא היה הרבה כסף, ובית המשפט פסק שביתו של סטאמוס יעבור לרשות העיזבון לאחר מותו". בבית מתגורר כיום אחיה כריס. "כמי שבילתה שעות כה רבות בבית הזה, מאחר שסטאמוס היה חבר קרוב של אבי, הבית שלו היה בלתי אפשרי מבחינתי. כריס כמובן לא זכר את האיש".

קייט מעריכה שאחיה והיא "איבדו" 75 ציורים של אביה. "אבדו אינה מלה מדויקת, כי הציורים נרכשו על ידי אספנים ומוזיאונים חשובים", היא אומרת. "חרה לי שציור שהיה תלוי בביתנו כשהייתי ילדה, והיה מחווה למאטיס, הוא אחד הציורים שהגלריה מכרה לאספן כלשהו, שמעולם לא חשף את הציור. זה מכאיב לי".

בית המשפט קבע גם, שעל בעלי הגלריה להחזיר עבודות לעיזבון, או לשלם את מלוא ערכן. "היו ציורים לא מעטים שהם העריכו שיהיו בעלי ערך, והם שילמו תמורתם ושמרו אותם ברשותם", אומרת קייט. "רק בחמש השנים האחרונות הציורים החלו להופיע במכירות פומביות".

קייט אינה יודע מדוע חבריו של אביה נהגו בניגוד להנחיותיו. "לוין היה חבר כה קרוב, שהורי קבעו בצוואות שלהם שהוא יטפל באחי אם יקרה להם משהו. אני דיברתי על כך עם הורי והסכמתי שבמקרה של אסון שנינו נעבור למשמורת של לוין".

אולי זה קל מדי

באוגוסט 70', שבעה חודשים לאחר שאביהם התאבדות, מתה אמם מהתקף לב. היא היתה בת 48. "לאמי היו בעיות בריאות", אומרת קייט. "הוריה מתו ממחלת לב כשהיו כבני 50. היה לה לחץ דם גבוה וכולסטרול גבוה והיא היתה נתונה ללחצים וגם עישנה הרבה ושתתה. היא מתה בבית, כמה דקות אחרי שירדה מהמיטה בבוקר, וכריס מצא אותה והלך להעיר אורח שישן בדירה. האורח הזמין רופא שקבע שהיא מתה מהתקף לב.

"אני הייתי בקנדה, וחזרתי מיד לניו-יורק. הייתי המומה מהדרך שבה אבי מת, אבל כשאמי מתה הרגשתי שהעולם הגיע אל קצו. לא התגברתי, אבל בשנה הראשונה היה עלי לטפל בניירת של הורי, כי היה צורך למכור את הבית, ובהמשך ריכזתי את כל האנרגיה שלי בלימודים כדי לרכך את הכאב".

לאחר מות האם הועבר כריס בן השבע לחזקתם של לוין ורעייתו, שהיתה אז בת 30 ובהריון. "השאלה היא לא מה הם עשו לכריס", אומרת קייט. "זה היה בעיקר מה הם לא עשו בשבילו, אותם חברים טובים של הורי. הם לא דאגו לשום צורך רגשי נפשי שלו. שכרו לו מטפלת שאתה הוא אמור היה להיות כל הזמן. הוא לא אכל עם בני הזוג. אשתו של מורטון, שהיתה המורה לפסנתר של כריס כשהורי היו בחיים, סירבה להמשיך ללמד אותו ולא התייחסה אליו בכלל. כריס לא הבין מה קורה ופחד לספר למישהו שהכל שם כה רע.

"בכל פעם שביקרתי אותו היתה לי הרגשה רעה. הם דרשו שאתקשר ואקבע מראש מתי אני מבקרת והכל היה מוזר. לבסוף נקלעתי לשיחה קשה עם מורטון ואמרתי שאני לוקחת את כריס, והוא אמר 'בבקשה'. הייתי בת 19 ועל פי החוק לא יכולתי לגדל אותו. בהתייעצות עם האחיות של אמי הוחלט שהוא יעבור לאוהיו, אל דודתי ברברה ובעלה ריצ'רד. הייתי מודאגת, כי הם היו קצת נוקשים ושונים מהורי הניו-יורקים, והם גם היו רפובליקאים, אבל התברר שהם היו טובים אליו".

כריס רותקו זוכר שהדוד והדודה היו "יציבים כמו סלע ואנשים רגילים. הכל היה מדוד ומתוכנן על הדקה. יכול להיות שקצת חופש לא היה מזיק לי, אבל באותו שלב של חיי זה מה שהייתי צריך. סדר היום שלי היה מוקפד עד הדקה האחרונה וזה היה טוב, כי לא חששתי מן העתיד והיתה לי תחושת ביטחון. אחותי ביקרה פעמיים בשנה ואני נסעתי אליה פעמיים נוספות, כך שהיא תמיד היתה שם. אני לא יודע אם התגברתי על הטראומה של מות הורי, אבל כנראה קיבלתי מהם משהו כה טוב בגיל צעיר וידיעה כמה הם אוהבים אותי, שזה עזר".

במשך שנים הסתירה קייט מאחיה את נסיבות מותו של אביהם. כשמלאו לו 12 שנים הוא עבר לחיות אתה ועם בעלה איליה, ואז החליטה לספר לו שהאב התאבד. לתדהמתה שמעה שכריס ידע: אמם סיפרה לו את האמת ביום שבו התגלתה גופת אביו. "באותו רגע לא היתה לזה משמעות מיוחדת", אומר כריס. "לילד בגיל הזה מוות הוא מוות. רק כעבור שנים הבנתי את המשמעות של המעשה שלו".

המפגש המחודש שלו עם ציורי אביו היה בגיל 15, אז הוצגה בגוגנהיים לראשונה רטרוספטיווה של ציורי רותקו. "120 ציורים מראשית חייו ועד סופם היו שם", הוא אומר. "ירדתי במפלסים של הגוגנהיים וראיתי את החיים שלו ואת הציורים שלו עוברים לפני והם הולכים ומשתנים, ואתה רואה את גדולתם. עמדתי שם במשך שעות ובפעם הראשונה הרגשתי אותו והבנתי את המהלכים של חייו, וכל מה שלא היה לי כילד, כלומר קשר אל אבא שלי, החל להיבנות שם. לא יכולתי אז לחבר בין הכוח הרגשי של הציורים לקשר הרגשי שלי אליו. רק כשהייתי כבן 30 והתחלתי לערוך את כתביו, זה קרה".

ועדיין נותר אביו חידה בעיניו. "הוא צייר כדי לתקשר. כך הוא תיקשר עם העולם וביטא את עצמו על הבד, וכשזה התקבל ונעשה פופולרי הוא אמר לעצמו, 'רגע, אולי זה קל מדי? אולי לא באמת מבינים? אולי לא אמרתי מה שרציתי בצורה מדויקת?' כי ברגע שזה זכה לתהודה ולפופולריות הוא חש חובה לשאול את עצמו אם ייתכן שנכשל במעשה היצירה, כי ציור צריך להעביר חוויה רגשית ומדיטטיווית, אבל גם להיות קשה לפיענוח". *



מארק רותקו. כשציור שלו נמכר רק בשמונה מיליון דולר, אומרים שהשוק של רותקו מתמוטט



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו