בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

וי לו למי שיש לו ארמון ומפתח לארמון אין לו

דווקא עזרא - גיבור סיפורו של חיים סבתו - ולא שני חבריו המלומדים, מצליח למצוא ארוכה לייסוריו באמצעות סיפורים

תגובות

כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, מאת חיים סבתו
הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי עליית הגג, 2005, 167 עמודים

מתיקות וסגנון אותנטי של מספר סיפורים נכרכו זה בזה בסיפור "כעפעפי שחר". גיבורו הראשי של הספר, עזרא סימן טוב, ניחן ביכולת יצירתית מופלאה, ולעומתו, שלושת חברי נעוריו, חשוכים כל אחד בדרך המיוחדת לו: אחד מהם, רחמים, חשכו עיניו בנעוריו, אבל דווקא הוא מסוגל להפיק ניצוצות מנימי הכינור, לאחר שעזרא משמיע לו סיפור ומשרה עליו מהשראתו. השניים האחרים פיקחים אמנם, אבל נאבקים לשווא בעיוורונם, בעקרותם.

את הספר מלווים קטעים מעולם הבקשות המיסטי, ואף שמו של הספר לקוח מן המלים החותמות את אחד משירי הבקשות הידועים "אנא הושע מאור עיני" של המשורר המקובל, ר' ישראל נג'ארה: "פתאום תבוא אל מלוני / ותופיע אור פדיוני / כעפעפי שחר". גם מחרוזות השיר האחרות חותמות כולן במלה "שחר", המשובצת בתוך צירופים מקראיים מגוונים. כך כבר המחרוזת הראשונה: "אנא הושע מאור עיני / עבדך, וראה בעוני / אלי אל תאחר // באורח מישור נחיני / ובברכתך שלחני / כי עלה שחר" (דברי החתימה לקוחים מדברי יעקב אל המלאך, בראשית לב, כו). שיר אחר משירת הבקשות, הנחתם דרך קבע במלה "בוקר", מתקשר מיד בפתיחת הספר לברכת השחר המפורסמת "המחזיר נשמות לפגרים מתים". גם השיר הזה, מעשה ידיו של שמעיה קוסון, תורם בפתיחתו העממית לכאורה "שימו לב על הנשמה" לעולם הדימויים של הספר: לב, נשמה, אורה והארה. לא לחינם אף מלאכת יומו של הגיבור העממי במכבסה בשוק מחנה יהודה במלאכת הגצים והגיהוץ, המלבנת את הבגד ונותנת לו מאור פנים.

ירושלמי הוא עזרא ומנהגו מנהג ירושלים. במנהגיה של העיר, בריחותיה ובאווירתה מטעים אותנו הספר כולו גם באמצעות המוסיקה המיוחדת שלו. "יש אוהבים לטייל בנחלים ובמדבריות, ויש אוהבים לטייל בכרכים גדולים או בערים קדמוניות. עזרא סימן טוב אהב לטייל בשוק מחנה יהודה בין דוכני פירות וירקות, עופות ותבלינים. הדוכנים מכירים אותו והוא מכיר אותם. בני ירושלים הם כמותו. 'שלום עליכם עזרא'. 'שלום וברכה לטובה'". מוצגים כאן לתפארת מטבעות הברכה הירושלמיים, כמו "ברוכים הבאים" - "ברוכים העומדים והיושבים", "בטוב תלין" - "ברחמים רבים תקיץ".

ייחודו של עזרא ביכולת הסיפור המופלאה שלו. ירושלמים רבים משחרים לפתחו כדי להתבשם מסיפורי מעשיותיו שהוא יודע לשזור בפנים מאירות. בין המחזרים אחר עזרא בולטת דמותו של "המספר", האיש היחיד בכל הספר שאין לו שם פרטי. לו מוכן עזרא לספר את הסיפור האמיתי של חייו, הרודף אותו בלא מנוח. ומכיוון שעזרא עצמו מאמין גדול בכוחה של המעשייה-הנבואה להגשים את עצמה, הוא מתחנן לסופר שיחבר לסיפורו סוף טוב. בסופו של דבר הסופר איננו רק מאזין, אלא הוא מסייע לעזרא בהתרת חלומו, ומתערב בפועל בגוף המעשים, לא רק בגוף המעשיות. המחבר בעצמו יודע להסתתר מאחורי מסכה ועוד מסכה, ומוסר את הסיפור משמו של דודו זקנו, שהיה מנקיי הדעת שבירושלים.

הסופר מתאר את דרכי השתלשלותו הדמיונית של סיפור מעשה: "משהיה גרעין של מעשה עולה ברעיונו היה פתיל של סיפור משתלשל ממנו ופונה לזוויות הרבה וחורז דרך הילוכו מרגליות ומרכיב עליו הרהורים וציורים, והסופר כורך מעשה במעשה והפתיל עצמו עשוי מעשה, עד שהסיפור כלול בהדרו ומבהיק ביופיו". זוויות הרבה יש גם לסיפורו של עזרא, אבל הפתיל עצמו קצר ופשוט. וכלשון המספר שלנו "וי לו למי שיש לו ארמון ומפתח לארמון אין לו. כך טבעם של מטמונות אלו, שאי אפשר להם להתגלות אלא אם תולים אותם על פתיל והוא נושא עליו את הכל, וכל שהוא פשוט יותר כוחו לשאת רב יותר". איפה נמצא אם כן הפתיל הקצר של סיפורנו, שסביבו נשזרות המעשיות כולן?

מעשה שאירע לעזרא בנערותו, כאשר היה שקוע במשחק עם חבריו השלושה, ונתעוור אחד מהם, לכאורה בגלל קפיצה בעקבות כדור חומק. עזרא, היחיד מבין השלושה שיצא לעזרת חברו, רואה עצמו משום מה אחראי לאסון, והרגשת אשם נוראה רודפת אותו, ומאז הוא מספר הרבה סיפורים ומתקן תיקוני תיקונים. שונה מדרכו של עזרא דרכם של שני חבריו האחרים, אחד מהם האברך משה דוד, והאחר המלומד הנכבד, חוקר הפיוטים, הדוקטור יהודה טוויל.

מול דמותו מאירת העיניים של עזרא עומדת דמותו החשוכה של משה דוד. הוא מתנשא על עזרא התם וגוער בו על זוג תפילין נוסף, של רבנו תם, שהידר בהן בעקבות דרשה של חכם שהשפיעה עליו. לדברי משה דוד, תפילין של רבנו תם מיועדות אך ורק לאדם מפורסם בחסידותו או למי שמתקן עוון נעורים, ועזרא אינו כזה. אפילו קריאת תהילים נלהבת של עזרא לצנינים היא בעיניו של משה דוד, המתעמק אותה שעה בלימודו. לדבריו לא נאמרו מזמורי תהילים הקדושים כדי שיזמר אותם אדם לעצמו וייהנה מנעימתם. עזרא מתעכב על לשון המזמור "גל עיני ואביטה נפלאות מתורת?" (תהלים קיט, יח), ומתפלא מנין ידע דוד המלך מה הוא, עזרא, מרגיש בשעה שהוא אומר את מזמוריו, וכיצד הצליח לכוון את מזמוריו כך שיתאימו להרגשתו.

סאטירה של ממש משוקעת בתיאור ניסיונותיו של ר' משה דוד לכתוב ספר חידושים גדול. בהרחבה אנו עוקבים אחריו בהכינו חדר מיוחד לכתיבה ובשוקדו על צורכי חיבור: "נטל כמה עפרונות, שאם יישבר ראשו של אחד ישתמש מיד בחברו, שמא עד שיחדד ראשו של עיפרון תישכח סברא מחודדת שעלתה בראשו... הביא שתי מחברות, שלושה ארבעה גליונות-נייר לבנים גדולים, שני סרגלים, מחק, גלילי נייר-דבק, מכשיר להידוק דפים, וגם מחוגה, שאם יחדש בהלכות ערוגה בכלאיים, ישרטט ליד חידושיו... אחר שערך את שולחנו ביקש לו כיסא. ואף שדרך כלל לא היה מדקדק בישיבתו, אינה דומה ישיבה סתם לישיבה של מחבר. החליף את המנורה שלפניו באחרת, שאינה דומה מנורה סתם למנורה המאירה לפני מחבר... בין כך וכך יצאו שלוש שעות. אמר, הגיע זמן לסעוד פת של שחרית, שמרחיבה את הדעת ומיישבת את הלב, ומצילה את האדם מטעות. ואם בסתם אדם כן, במחבר חיבור על אחת כמה וכמה. כיוון שאכל אמר, אנוח קמעא. הניח ראשו על הכר ונתנמנם. כיון שנתנמנם חלם. ובחלומו, והוא עומד ליד הדפוס, וריח הדפוס עולה, וגליונות גליונות של נייר נפלטים מן המכונה...".

אומלל עוד יותר מר' משה דוד הוא הדוקטור יהודה טוויל, חוקר הפיוט, שבא אל שירת ימי הביניים ואל עולמה מבפנים. כבר בילדותו בחלב נמשך אחר הצלילים והחרוזים של שירת הבקשות ושל שירת ספרד, ואחר שעלה ארצה והתעלה בלימודי שירת ימי הביניים נתעטר בתואר דוקטור. עכשיו התנאה על חבריו החוקרים ביתרון שלו עליהם בקרבת הלב, שלא לדבר על יכולתו לחוש באופן טבעי בזרימה הריתמית של השיר ובשקילתו. הוא אף סבור היה שהחוקרים האחרים לא יצליחו להבחין בשיר מעשה ידיו אשר שירבב בקבוצת פיוטים חדשים של יהודה הלוי שגילה. סבתו משרטט מצב טיפוסי של מחלוקת חוקרים. עמיתיו של טוויל הנעלבים לועגים ליומרה היצירתית וטוענים שעבודתו אינה מדעית, והוא מנפנף בכל האפראט הטכני שהשקיע בעבודתו: "וכי לא תיארתי כל כתב יד כמה סנטימטרים אורכו וכמה סנטימטרים רוחבו..."

סוף דבר יצא הדוקטור יהודה טוויל נזוף מכל צד. לקהילת המדע לא ממש חדר, ומן הקהילה המסורתית הוציא את עצמו במו ידיו בהתנהגותו המתנשאת: "יושב היה דוקטור טוויל בשירת הבקשות מן הצד, משתתף ואינו משתתף, כמי שמכריז על עצמו שאין הוא ממש מבני החבורה... שהם ישבו וזימרו מתוך ספרונים קטנים של בקשות... ואילו הוא ישב עם כרכים גדולים של פייטני ספרד שהוציא חיים בראדי בהוצאת מקיצי נרדמים... פעמים לא עצר ברוחו, והיה קם נרגז ממקומו, ניגש אליהם, מפסיק אותם משירתם ומראה להם מן הספרים הגדולים של האוניברסיטה... מאז אותו מעשה הכל יודעים שאין מתווכחים עמו".

יהודה טוויל עם הספרים הגדולים היה מחשיב כאחד הקטנים את בעל המעשיות סימן טוב. יום אחד החליט בכל זאת להזמין אותו לכנס גדול על שירי יהודה הלוי, והלה שאל בתמימות אם יהיו שם גם חזנים שיפייטו את הפיוטים. טיפוסית היא תגובתו של דוקטור טוויל המזדעק: "זהו כנס מדעי של האוניברסיטה העברית ולא ערב שירת פזמונים במחנה יהודה. אין זה כנס של הדיוטות, זהו כנס של אנשי-מדע ואנשי-רוח. חוקרים חשובים ינתחו את המשקלים ואת הלשון של השירים..." מתברר שמעבר לזיהוי המשקלים וניתוחי המלים לא המריא כנראה מעולם, ודווקא הוא אשר חשב את עצמו קרוב קרבת הלב אל השירה הנפלאה הזאת, גוער בעזרא החש את "שימו לב על הנשמה" בכל נימי נפשו, וגם מתייסר כל ימיו עם רבי יהודה הלוי בדברי הסליחה המפורסמים: "נעורי עד הלום עשו לנפשם / ומתי גם אני אעשה לביתי".



חיים סבתו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו