בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים של בן אדם צריכים חמישים עמודים, לפחות

תגובות

יאלו, מאת אליאס ח'ורי
תירגמה מערבית מלי ברוך
הוצאת אנדלוס, 2005, 317 עמודים

רומאן טוב באמת מתנגד לביקורת ספרותית בעיתון, מכיוון שבהצלחתו לברוא עולם שלם אין הוא מאפשר למסור דין וחשבון רציני על תוכנו. "יאלו", הרואה אור בימים אלו, ספרו העשירי של אליאס ח'ורי והשני מבין ספריו שזכה ללבוש עברי, הוא אכן רומאן טוב באמת, ובדרך סיפורו הפתלתלה טמונה התנגדות נואשת למעשה כתיבת ביקורת זאת.

סיפורו של יאלו מתחיל מחדש פעם אחר פעם, ואחרי כל כישלון מגיע עוד ניסיון, מבט אחר של הזיכרון הנשבר לאלפי רסיסים, האוסף אלף התחלות ואף לא סוף אחד. אל סיפורו של יאלו וספרו של אליאס ח'ורי, אם כן, יש להתקרב בדרכים רבות, שונות, עד שאחת מהן תתגלה, אולי, כמפתח המתאים לדלת החתומה. ועל כן אנסה, בדומה לדרך כתיבתו של ח'ורי, להציע כאן שש פתיחות אפשריות לביקורות על הספר, שש הצצות אל יאלו.

ביקורת ראשונה יכולה להיפתח בהשוואת ספר זה לספרו הקודם של ח'ורי שתורגם לעברית. "באב אלשמס" הוא יצירת מופת אמיתית, ספר עצוב ומטלטל, אשר לפרקים נוגע בקומי בהצביעו על אותו אבסורד נמשך של הקיום, ספר אשר עיקרו אהבת הסיפור, תשוקת הסיפור, והאמונה כי הסיפור ממית ומחיה. השוואה זאת מעמידה בצל, באופן בלתי נמנע, את הספר הנוכחי, אך מצליחה להצביע על אופי אמנות הסיפור של ח'ורי, המתגלה לקורא גם בספר החדש, בסיפורים החוזרים על עצמם שוב ושוב בווריאציות דקות, בדמויות הרבות הקורמות עור וגידים ומתפוגגות כמלים ברוח, במאבק החוזר ונשנה של הזיכרון לאחוז בעבר, ובכישלונו הבלתי נמנע.

ביקורת שנייה כדאי שתיפתח בשבחי התרגום השוטף והבהיר (אשר לצערי איני יכול להשוותו עם המקור הערבי), פרי עבודתן של המתרגמת מלי ברוך ועורכת התרגום ימפה בולסלבסקי. התרגום מצליח לשקף דואליות לשונית, הנמצאת בלב העלילה, בין הערבית לבין הלשון הסיריאנית (הידועה כארמית הסורית), וייתכן שהוא מצליח בכך אף למעלה מן המקור בשל קרבת הסיריאנית לארמית המוכרת לקורא העברי מן התפילות והמקורות. פרויקט תרגום חשוב זה לא היה בא לעולם לולא קיומה של הוצאת "אנדלוס", אחת ההוצאות הקפדניות ביותר בישראל בשנים האחרונות מבחינת הסטנדרטים האמנותיים-הספרותיים שלהן, והוא יוצא לאור בשעה עצובה, שמייסדת ההוצאה יעל לרר מכריזה על הקפאת פעילויות ההוצאה בשנה הקרובה. ניסיונה הנחוש של לרר ליצור אלטרנטיווה אמיתית לתרבות החומות הישראלית הניב פירות מופלאים, אך לא ניצח את הלוך הרוח התרבותי הכללי בתרבות העברית החדשה, ולא הצליח להקים לתחייה, כפי שקיוותה, את הפתיחות שאיפיינה את תור הזהב של אל-אנדלוס.

ביקורת שלישית אפשר שתתרכז בדיון בספר על רקע הספרות הלבנונית של העשורים האחרונים, כפי שהיא מצטיירת מתוך תרגומיה לעברית. בספרים אלו בולטת ההתפוררות של המארג החברתי המורכב בלבנון, וההתמוטטות של ביירות כמרכז תרבותי, על רקע מאבקי מלחמות האזרחים והפלישות הישראלית, הסורית והאמריקאית. במובן זה, "יאלו" הוא סיפורו של עם אשר יצא מתוך המלחמה הנוראה, אבל זה גם הסיפור של יחיד שנותר כלוא בתוכה, מלחמה שהותירה בסופה חלל גדול בחייו, מלחמה שהיתה למרבה האירוניה הנוראה גם ההזדמנות שלו בחייו להשתנות, להיחלץ מתפקיד הקורבן ולהפוך להיות גם הוא תליין.

ביקורת רביעית ראוי שתדגיש כי הספר משמש ראי להתפוררותו המוסרית של הפרט במלחמה. כאשר אנחנו פוגשים את יאלו בראשית הספר הוא נתון בתא מעצר, לאחר שהסתיימה מלחמת האזרחים וביירות החלה להשתקם, והוא קורבן מוחלט הזוכה להזדהותנו, והחקירות והעינויים שהוא עובר מתוארים לעתים בפרוטרוט מחריד ומעורר פלצות (מעניין להשוותם למסותיו של ז'אן אמרי על משמעות העינויים, ולספרו של טאהר בן-ג'לון "העדרו המסנוור של האור").

מצבו של יאלו בהווה, יחד עם סיפוריו על המלחמה, משהים את השיפוט המוסרי שלנו לגבי מעשיו קודם לעינוייו. אחרי ששירת כלוחם באחד הכוחות הלבנוניים במשך עשר שנים, וברח לצרפת, חזר יאלו ללבנון לעבוד כשומר בווילה של אדם עשיר. הוא התחיל לארוב כמציצן לזוגות העושים מעשיהם בסתר מכוניות חשוכות החונות בחורשה, גילה את סוד הפנס המאיר את פני האנשים ומקפיא אותם בבהלה, שדד גברים ואנס נשים בלי להבין כי קיימת המלה אונס בעולם, אחרי שהמלחמה כבר ביטלה את משמעות המלה אהבה. והקורא, הלומד להכיר את עולמו הפנימי של יאלו ומזדהה עם סבלו הקיצוני בהווה, אינו יודע איך עליו לדון את הגיבור מבחינה מוסרית, ונותר תמיד בפער בין הפרספקטיבות המשתנות של יאלו, הרומזות לבלבול בין הזיכרון לדמיון ולמרחק בין הסיפור לאמת.

בביקורת חמישית ניתן יהיה להבהיר כי המלחמה לא רק החריבה את היכולת להיות אדם שלם מבחינה מוסרית, אלא גם את האפשרות לכתוב סיפור שלם במובן הישן, עם התחלה, אמצע וסוף. כאשר החוקר מכניס את יאלו לצינוק ופוקד עליו לכתוב את כל סיפור חייו, ובתוכו הווידויים על פשעיו, בתוך חודש, הוא דורש ממנו דרישה בלתי אפשרית. יאלו מנסה להיענות לפקודה, אבל כפי שמודיע ח'ורי כבר בתחילת הספר - "ימים ארוכים יבלה יאלו בתאו, ינסה לחבר מחדש את סיפור המעשה בדיוק כפי שהתרחש. ינסה וייכשל". הסוהר, המאמין עדיין בסיפורים פשוטים ויודע מה עולה בגורל האסירים המתחמקים מכתיבה, מעודד את יאלו להאריך בכתיבתו ומסביר: "חיים של בנאדם צריכים חמישים עמודים, לפחות".

יאלו נותר בין "קיר הדפים הלבנים" ובין "דממת הדיו השחורה", ובמקום לכתוב את סיפור חייו בוקעת מתוכו "שרשרת סיפורים קרועים, חסרים", והסיפורים שייכים לאדם זר, לא לו. ח'ורי מעלה תמיהה בורחסיאנית ושואל: "האם אדם יכול לשחזר את סיפור חייו כולו? וגם אם יעלה בידו לזכור הכל, הרי הזמן שיידרש לכתיבת הסיפור אורכו כאורך החיים עצמם!". הפרדוקס של האפשרות לשחזר סיפור חיים מקבל צורה נוספת כאשר יאלו מתלבט אם בתוך סיפור חייו צריך הוא לכתוב גם על סבו, אמו ואביו, או על חייו שלו בלבד; הוא מסביר כי כשהתקרב אל המוות הפך לסבו ולסב-סבו ו"לכל השרשרת האנושית לדורותיה. ולכן עכשיו המשימה שלי קשה כל כך - אני לא יכול לכתוב לכם את הסיפורים של כל בני האדם".

בסופו של דבר, כמעט כל רומאן, אם הוא עוסק במלחמה גדולה ואם בנפש אדם בודד, נוגע במשפחה כמקומו הבסיסי של האדם וכמקורם הראשוני של הסיפורים, ולכך יש להקדיש את הביקורת האחרונה, האפשרית. המבנה המשפחתי, דומה, הוא תמיד מפורק ומסוכסך, וכאן נמצאים הסב הדומיננטי, האב שנטש (אולי בהשפעת הסב), והאם המאבדת אט-אט את עצמה ואת יכולתה לראות את עצמה, וכמובן הילד, יאלו עצמו. ובין הדמויות בשר ודם קיימת גם דמות שכולה מלים, השפה, ואין דמות גדולה כשפה, ודאי לא כשפה העומדת למות, והלוואי שהיה נכתב ספר דומה בישראל, על הספניולית או על שפה יהודית נעלמת אחרת.

סבו של יאלו, הכוהן הסיריאני הכהנא אפראם, היה בן שלוש בזמן הטבח בסיריאנים בראשית המאה העשרים במושב עין ורד, ואומץ עם ילדים סיריאנים אחרים על ידי משפחה כורדית, וגדל כבן המולא. כשדודו הגיע לספר לו על גורל משפחתו ולהשיבו אל עמו הוא הלך אחריו, וגילה כי עתה הוא נחשב ביניהם כורדי. על כן גלה שוב לביירות, אל הערבית, עבד כרצף והחל לומד את השפה הסיריאנית הספרותית אצל כוהן דת נוצרי-סיריאני. ובסוף ימיו, כמו נכדו בבית-המעצר, הוא שוקע בטירוף המלים, מעתיק את שיריו של הקדוש אפראם הסיריאני כאילו היו שלו, חדל מן הערבית וחוזר לדבר סיריאנית, ומבקש ללמד את נכדו את שפתם הגוועת. ומול דמות ישוע הוא מתקומם: "איך אתה מרשה לשפה שלך למות? אני מרגיש את טעם המוות מתחת ללשון... כאילו הפה שלי נהיה בית קברות... לא נשאר כבר אף אחד בעולם שיוכל להבין אותך חוץ ממני... ואני הולך למות".

הספר מספר, אם כן, את כוחן של המלים, אותן מלים אשר מסופר על יאלו שכאשר הוא שומע אותן "כהרף עין הן לובשות גוף ומתגלות מולו בעצמים מוחשיים, ממשיים. במקום להאזין למלים או לקרוא אותן, הרגיש תמיד שהוא נחבט בהן". בכלא, כשנאלץ יאלו לכתוב שוב ושוב את סיפור חייו, הוא התפייס עם המלים, וגילה כי צדק סבו כשאמר שהמלים הן עיניים המתבוננות בכותב אותן. הוא גם גילה כי בזמן הכתיבה "נפתחות לפני דלתות הזיכרון... ובתוכו כלולים הזיכרונות של אמא ושל סבא... של כל האנשים שהכרתי בחיי האומללים", והרגיש בסופו של דבר מול כל מה שכתב כי "הדיו הזה, שממלא את הדפים, הוא נשמתי".



חגיגות ראש השנה האשורית בביירות, 2005


אליאס ח'ורי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו