בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני, המושב והמצב

"עדן", ספרה הרביעי של יעל הדיה, הוא רומן שאפתני ורחב יריעה שעלילתו מתרחשת במושב המוצג כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. "גם אם השלום יגיע, לא נרגיש שהוא כאן. הוא לא יציל אותנו מהחמדנות שלנו ומהאלימות", היא אומרת בראיון

תגובות

צריך הרבה אומץ כדי לעשות את מה שעושה הסופרת יעל הדיה: לכתוב רומן שאפתני בן 674 עמודים, לגדל תאומים בני חמש וחצי בעצמה, ולהיכנס להריון פעם נוספת, כדי לגדל גם את הילד השלישי בכוחות עצמה. נראה שהדיה בוחרת בחירות אמיצות, אבל היא עצמה אינה רואה זאת כך. מבחינתה, הורות היא האפשרות היחידה. מבחינתה, 674 עמודים זה לא סיפור גדול; היא בכלל לא הרגישה שהגיעה לאורך הזה.

"כל זמן הכתיבה הייתי תחת הרושם שהספר הזה יותר קצר מהקודם", אומרת הדיה. "הייתי בהלם מעצמי. חוץ מזה, שאפתני זו לא מלה גסה. בארצות הברית זו אחת המחמאות שסופרים צעירים יכולים לקבל, אבל כשמתרגמים את זה לעברית, זה נשמע כמו משהו שצריך להתנצל עליו".

הספר, "עדן", שרואה אור כעת בהוצאת עם עובד, נראה כמו ניסיון מודע לעצמו לכתוב רומן כל-ישראלי רחב יריעה, שמטפל בחדות רבה בבעיות היסוד של החברה הישראלית היום. הדיה ביקשה לומר משהו על התפרקות החברה, על אובדן צלם האנוש שבה, גם ברמה הקולקטיווית וגם ברמת היחסים האישיים - הורים וילדים, גברים ונשים, מעסיקים ומועסקים.

ציפור המציאות מנקרת

"עדן" נכתב כמעין רשומון בגוף שלישי. כל פרק מוקדש לתודעה אחרת של אחת הדמויות - כולן מתגוררת במושב הבדיוני עדן, שמוצג כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, מושב מטופח לא הרחק ממרכז הארץ שבו גרים גם תושבים ותיקים וגם מתעשרים חדשים, שנוסעים ברכב 4x4 והורסים את הסביבה.

חבורת הדמויות המאכלסת את הרומן כוללת את הזוג דפנה ואלי, שעוברים כבר שבע שנים טיפולי פוריות ללא הצלחה - דפנה עובדת בתנועת שמאל חדשה, ואלי הוא עורך דין עם נטיות "פסוודו-יאפיות", כפי שמגדירה זאת אשתו; מרק ואלונה, זוג שנפרד לפני שנתיים אבל עדיין נמצא בקשרי חברות, ולהם שני ילדים קטנים; רוני בת ה-16, בתו המתבגרת של מרק מנישואיו הראשונים; נחמה הזקנה, אמה דאובת הרגליים של אלונה; וראובן, השכן בן ה-60 פלוס, עובד המועצה האזורית, שמפנטז על שכנתו אלונה ושונא את עוזרו הערבי, עלי.

הרומן של הדיה נוגע בנקודות הרגישות ביותר של הישראליות. "האינתיפאדה התחילה, ובתור סופר יש לך מין אחריות לאומית כזאת להתייחס למצב", היא אומרת באירוניה מסוימת. "אז יש פה קונפליקט: זכותי האמנותית לכתוב רומן שלם שעוסק רק בבעיות העיכול של בן אדם אחד. אבל יחד עם זאת, יש ציפור שמנקרת 'מה עם המציאות?' ניסיתי לא לתת למצב הפוליטי להיות הנושא של הספר, אלא שיהיה שם ברקע, גוון עדין של אוף-וייט. רציתי להראות מה קורה בישראל בחודש אחד של שנת 2003 ביישוב פיקטיווי שנקרא עדן".

אבל המצב הישראלי חילחל היטב לספר הזה. "יש לי וידוי", אומר בספר מרק, במכונית בדרך למוסך, "נמאס לי להיות שמאלני". ודפנה פעילת השמאל חושבת לעצמה: "השלום, אם יבוא אי פעם באיזושהי גרסה, לא יוכל להציל אותנו מעצמנו".

נראה שהספר מתאר את הוויתור על האמונה בשלום.

"מישהו עוד מאמין שיבוא שלום, חוץ מילדים בני שש? יש פה כל כך הרבה בעיות, שגם אם השלום יגיע, לא נרגיש שהוא כאן. הוא לא יציל אותנו מהחמדנות שלנו, מהאלימות. אנשים נוסעים בכביש עם רצח בעיניים, גם אני לפעמים, מקללת בלי חשבון והילדים שלי בהלם. השאלה אם זה רק בגלל הכיבוש או שיש גם סיבות אחרות. הרי אפשר להאשים גם את מזג האוויר. אתמול, למשל, ראיתי ברכה לשנה החדשה שכתבו מורות לילדים שעולים לכיתה א'. כמה טעויות בעברית היו שם".

להיזכר בגיל 16

הדמויות שהדיה התקשתה במיוחד בכתיבתן הן שתיים - רוני המתבגרת ואלונה בת ה-40. דרכן, אומרת הדיה, היא חוותה את משבר גיל ה-40 שלה. "רוני היתה קשה, כי בשביל האמינות הרגשית שלה הייתי צריכה להבין מחדש מה מרגישים בגיל הזה. חזרתי לכל מיני פתקאות ושירים שכתבתי כשהייתי בת 16, וניסיתי להיזכר בגנטיקה של כל רגש. רוני היא במידה רבה מי שהייתי פעם, מבחינת האנרגיות שלה ומבחינת ההסתבכויות. גם אני עשיתי הרבה מאוד שטויות. רוני לא רואה את זה ככה, אבל היא מנוצלת מינית, מבצעים בה פשעים, והיא חושבת שהיא על גג העולם.

"אלונה קשורה יותר ליחסי הורים וילדים, לשאלה עד כמה אני יכולה להיות בתוך נפשו של הילד שלי. אני משאירה את הילדים שמונה שעות בגן, יש להם שם עולם שלם שאין לי חלק בו, ויתרה מזאת, אין לי מושג מה קורה להם גם כשהם אתי. האם ההורים של היום יותר טובים מההורים של פעם? אלונה היא אמא תקינה פוליטית, שמנסה לא לקנות דגני בוקר עם שומן צמחי מוקשה, ולא תמצאי אותה מורחת ממרח שוקולד על לחם לבן. מעניין אם האמהות של פעם התייסרו על בסיס יום-יומי כמו האמהות של היום".

לדברי הדיה, "אני כל הזמן מנסה להיזהר עם מה שאני אומרת לילדים, אבל אני מוצאת את עצמי אומרת להם דברים איומים, 'אם לא תאכל תהיה חולה', 'תן לי לנוח ממך', 'די כבר לדבר, כמה שאלות אתה שואל'. אני תוהה אם הם יגדלו להיות מאוזנים יותר ממה שאני גדלתי. אני מקנאה לפעמים באמהות ששולחות את הילדים שלהם עם שקית מלאה בסוכריות גומי והילד שלהן בא רגוע ומאושר לגן. ואני עם הילדים שלי כל בוקר במשא ומתן אם הם יקבלו בכלל איזה ופלה. משהו בי לא יכול לתת להם קרטיב על הבוקר".

אמא מתוך החלטה

הדיה, בת 40, נולדה וגדלה בירושלים. אביה, עזרא הדיה, שמת לפני עשר שנים, כיהן כשופט מחוזי. היא למדה בתיכון של האקדמיה למוסיקה בירושלים וניגנה בפסנתר, ואחר כך למדה לתואר ראשון בפילוסופיה ובי-אי כללי באוניברסיטה העברית. היא עבדה כעיתונאית במשך עשר שנים - תחילה במקומון הירושלמי "כל העיר", אחר כך ב"עיתון תל אביב" ולבסוף ב"ידיעות אחרונות".

היא למדה לתואר שני בספרות אנגלית וכתיבה יוצרת באוניברסיטת ניו יורק, שבה לישראל והחלה לכתוב סיפורת. בשנים האחרונות היא עובדת גם כלקטורית של ספרות מתורגמת, בעיקר אמריקאית, בהוצאת עם עובד. באחרונה כתבה שבעה פרקים לסדרה "בטיפול", המשודרת כעת בערוץ 3 של הכבלים.

נדמה שספריה של הדיה מתבגרים אתה ועוקבים אחריה גיאוגרפית: מירושלים לתל אביב ומשם החוצה, ליישוב כרמי יוסף, שם היא מתגוררת בשבע השנים האחרונות. ספרה הראשון והבוסרי-משהו, "הנפשות הפועלות" (1994), עסק בילדות הירושלמית ובשאלה מה זה להיות סופר. קובץ הסיפורים "שלושה סיפורי אהבה" (1997), שזכה לביקורות אוהדות, עסק ברווקות, בפגישות עיוורות, בסצינה התל-אביבית וביחסי גברים-נשים. "תאונות" (2003) עסק בזוגיות בשלה ובוגרת יותר, של אנשים בסוף שנות ה-30 לחייהם. עכשיו בא "עדן" ופותח נושא לא פחות טעון: הורות.

ולא במקרה. הדיה נמצאת כעת בחודש השמיני להריונה. "ההורות היתה עניין של החלטה, זה לא קרה בטעות", היא אומרת. "בהרבה מובנים יותר אמיץ לא לעשות ילדים, במיוחד בחברה הישראלית. לא עברתי טיפולי פוריות כמו דפנה בספר, אבל הרבה מאוד נשים שאני מכירה מנסות ללא הצלחה להיכנס להריון, וחוסר היכולת להיכנס להריון מצלק אותן".

הדיה הקימה תא משפחתי ללא בן זוג. בספרה מרק תוהה אם חיים משותפים אמיתיים הם בכלל אפשריים. "אני רחוקה מלהיות מומחית בחיי זוגיות", אומרת הדיה. "אף פעם לא חייתי בזוגיות ארוכה, היו לי מערכות יחסים קצרות, לא גרתי עם גבר אף פעם. אני מין ישות עצמאית כזאת, מאוד חברותית, אבל יש לי בעיה עם קבוצות ועם מסגרות. מי שחי כרווק שנים כל כך ארוכות, הרווקות משנה קצת את הד-נ-א שלו. את כל כך רגילה לדבר עם עצמך ולתת דין וחשבון רק לעצמך ולחיות את היום-יום שלך לבד, שמגיע שלב שבו את לא יודעת מה זה לשתף. או-קיי, אפשר לספר מה קרה לך היום, אבל ברמה הבסיסית של איך פותרים בעיות ביחד - זה כבר קשה".

אבל, היא מוסיפה, "אני מקנאה לפעמים בחברות נשואות שיכולות לקטר עד מחר על הבעלים שלהן שלא עוזרים להן בבית, אבל הן גם יכולות להתקשר אל הבעל ולהגיד לו: 'שמע, האינסטלטור צריך לבוא בעוד שעה, אז אתה תטפל בו כי לי אין כוח'. ואני - אין לי הלוקסוס הזה, זה אני מול האינסטלטור. הייתי רוצה זוגיות, אבל לא בכל מחיר ולא עם כל אחד".

מתחנפים לאלוהים

נראה ש"עדן" מושפע מאוד מרומן רחב יריעה אחר - "התיקונים" של הסופר האמריקאי ג'ונתן פרנזן, שנחשב למטאור בספרות האמריקאית היום. הדיה היא זו שהביאה את הספר להוצאת עם עובד ויזמה את תרגומו לעברית. שני הספרים מנסים לאבחן את מצבה של החברה דרך יחסים אישיים, וכתובים דרך תודעת הדמויות בגוף שלישי. שניהם כתובים בצורה היפר-ריאליסטית ויורדים לפרטי הפרטים של המציאות, כולל הפרשות, חצ'קונים ותיאורי סקס.

"עדן" נטוע עמוק בתוך ההוויה הישראלית, ומלא באזכורים של רחובות בתל אביב, בתי קפה, מותגים, אנשי תקשורת, ואפילו תחנות של קו 5. הוא מנסה לייצג שכבות חברתיות שונות, אבל נופל פעמים רבות למלכודת הסטריאוטיפים (הדיה משתמשת לא אחת במלים כמו "פרחי" או "פרימיטיווי" בבואה לתאר מזרחים).

הספר מחולק לחמישה שערים, שכל אחד נקרא על שם מדבקת רכב אחרת שאספה הדיה בנסיעותיה בכבישים בארבע השנים האחרונות: "אין כל ייאוש בעולם - רבי נחמן מברסלב"; "אין לנו על מי לסמוך, רק על אבינו שבשמים"; "אבינו מלכנו היושב במרומים הצילנו מאויבינו ברחמיך הגדולים"; "הקב"ה, אנחנו אוהבים אותך"; "אבא, רחם עלינו".

"את רואה נהג משאית שנוסע כמו מטורף על 150 קמ"ש", אומרת הדיה, "זומם לעקוף על פס לבן, עוד רגע הולך להרוג מישהו, ומאחורה יש לו סטיקר 'אבא רחם עלינו'. הפגאניזם הזה של מדבקות מאמינות ומתחנפות לאלוהים, לעומת אנשים שמתנהגים בכזאת אלימות".

הדיה מותחת בספר ביקורת על השמאל הבורגני הישראלי, שעייף מן המצב הפוליטי ונטש בהדרגה את עמדותיו ההומניסטיות. עלי, העובד הערבי של המושב, מואשם בגלוי ובסמוי בכל הדברים הרעים שפוקדים את התושבים: אונס ילדים, גניבת מכוניות, הרעלת כלבים ואפילו קלקול קיבה.

גם לך, כמו למרק בספר, נמאס להיות שמאלנית?

"לא נמאס לי להיות שמאלנית, אבל בשלוש השנים הראשונות של האינתיפאדה, שבמקרה גם היו השנים הראשונות של האמהות שלי, עברתי מלחמה פנימית עם עצמי. מצד אחד, בתור שמאלנית נאורה שקוראת 'הארץ' וגדעון לוי, אני לא יכולה להרשות לעצמי לשנוא ערבים, ובכל פיגוע הייתי צריכה לראות גם את הצד שלהם. מצד שני, בפעם הראשונה בחיי גם התחלתי לפחד באמת. אני קצת מקנאה באנשים שיכולים לקלל את הערבים אחרי כל פיגוע, כי גם בי יש צד שמרגיש את זה כשהוא רואה עגלת תינוק מנופצת ומלאה בדם. אבל מבחינתי, אי אפשר לעבור צד במפה, להיות שמאלן זו זהות. זה כמו להפסיק לעשן - את באמת רוצה להיות אדם שלא מעשן?"



יעל הדיה: "בהרבה מובנים יותר אמיץ לא לעשות ילדים, במיוחד בחברה הישראלית"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו