בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ולדימיר הרפורמטור

תגובות

Putin's Russia
LiliahShevtsova. Forward by Jessica T. Mathews Washington, D.C,Carnegie Endowment for International Peace,455pp
בחדר עבודתו של ולדימיר פוטין בקרמלין תלוי דיוקן ענק של הצאר פטר הגדול, והוא מסמל יותר מכל את האמביוולנטיות של דמות משטרו: כפטר הגדול, גם פוטין מבקש לפתוח את רוסיה למערב, אך ממש כמותו מה שהוא מייבא מן המערב הן טכנולוגיות ואופני התנהלות, לא ערכי שלטון וממשל. כמה זה שונה מן האופטימיות ששררה במערב עם נפילת השלטון הסובייטי. כפי שביטא זאת בספרו ההוגה הניאו-שמרני פרנסיס פוקויאמה: עם היעלמות הקומוניזם, טען, ייפתחו כל המדינות הקומוניסטיות לשעבר לכיוון של דמוקרטיה וכלכלת שוק.

אם מדינות כפולין, צ'כיה והונגריה עמדו בפני האתגר של שילוב דמוקרטיזציה פוליטית וליברליזציה כלכלית (תהליכים שלא תמיד הולכים יד ביד), הרי שלפני רוסיה ניצבו שני אתגרים נוספים: חיסולה של מורשת אימפריאלית - בחלקה צאריסטית, בחלקה סובייטית - וגיבושה של מדינת לאום מודרנית; שכן המבנה האימפריאלי הרוסי/סובייטי מנע את גיבושה של מדינת לאום שהיא-היא המסגרת ההכרחית לצמיחת דמוקרטיה.

על רקע מורכב זה יש עניין מיוחד בספרה של ליליה שבצובה, חוקרת בכירה בשלוחה של קרן קרנגי במוסקבה ומחלקת את זמנה בין מוסקבה לוואשינגטון. היא מחזיקה איפוא ביתרון הן על חוקרים רוסיים - המתקשים לחרוג ממגבלות המורשת הסובייטית והמציאות הרוסית - הן על חוקרים מערביים, שהמציאות הרוסית נותרת לעתים זרה להם.

ספרה הקודם, "ילצין - מיתוס ומציאות", היה מן הראשונים שניפצו את התובנה המקובלת במערב על ילצין כדמוקרט פוליטי וליברל כלכלי. היא הצביעה על התוהו-ובוהו הפנימי ועל השחיתות של משטרו שאיפשרה את עליית האוליגרכים - הגנגסטרים הכלכליים שחמסו את אוצרות המשק והפכו למולטי-מיליארדרים בעקבות עסקות אפלות, שמשטרו של ילצין וכמה כלכלנים מערביים - בחלקם נאיביים ובחלקם שותפים לדבר עבירה - העניקו להן לגיטימציה בשם עקרונות ההפרטה והליברליזציה.

שבצובה פותחת את ספרה על פוטין בתיאור סוף תקופת ילצין. לפי תיאורה, נוסף על אנרכיה ושחיתות, המדינה הרוסית עצמה עמדה לפני התפוררות. במסגרת המבנה הפדרטיבי שהנהיג ילצין זכה כל אחד מ-79 מחוזות רוסיה למידה רבה של אוטונומיה; כך הפכו מושלי המחוזות הנבחרים ל"צארים" מקומיים; בהיעדר מפלגות פוליטיות, הפכו תהליכי הבחירות במחוזות לבדיחה; מושלי המחוזות השתלטו על המשאבים המקומיים או העניקו זיכיונות לאוליגרכים תמורת שלמונים; השלטון המרכזי לא הצליח לגבות מסים, חוקים שנחקקו במוסקבה לא בוצעו במחוזות ושלטונו של ילצין לא השכיל ליצור - במקום המנגנון המפלגתי הסובייטי שפורק - כלים לשליטה אפקטיבית. הצירים בפרלמנט הרוסי הפכו למוקד נוסף של השתלטות על משאבים. מפלגות ליברליות אמיתיות, כגון "יאבלוקו" בראשותו של גריגורי יאבלינסקי, לא הצליחו לאגור די תומכים מחוץ לחוגי האינטליגנציה במוסקבה ובסנט פטרבורג: במרחבי רוסיה הענקית, המשתרעת של פני 11 אזורי-זמן, הם לא זכו כמעט לתהודה. בד בבד הידרדר מעמדה הבינלאומי של רוסיה כלפי חוץ.

על רקע זה מסבירה שבצובה את עלייתו המפתיעה של פוטין לנשיאות ב-31 בדצמבר 1999, עם התפטרותו של ילצין. עם כל ביקורתה כלפי שלטונו של ילצין יש לשבצובה פינה חמה עבורו: הוא היה לוחם אמיץ נגד המשטר הסובייטי ומגיניו (בלעדיו ייתכן שהפוטש נגד גורבצ'וב היה מצליח); אך הוא לא היה בונה. כוחו היה בהרס. כך אירע, שחלק מן המנגנון שהקיף את ילצין, והבין מה קורה, שלף את פוטין מן האנונימיות היחסית שלו בסנט פטרבורג, דאג למינויו לראש ממשלה, אילץ את ילצין להתפטר (תמורת חסינות נגד תביעות) ובכך סלל את דרכו של פוטין לנשיאות. היתה זו למעשה הפיכת חצר שקטה, לפי מיטב המסורת הביזנטינית של רוסיה הצארית, אך בלא שפיכות דמים.

כך מופיע פוטין כמי שמנסה לגבש מחדש את המדינה הרוסית ולמנוע את התפוררותה. כלפי חוץ המשיך פוטין ברטוריקה של דמוקרטיזציה וליברליזציה, אך שבצובה מבהירה כי המציאות שונה לחלוטין. בלא מסורת של חברה אזרחית, בלא מפלגות מגובשות ובהיעדר מסורת של שלטון חוק ובתי משפט עצמאיים, לא מקרה הוא כי דמוקרטיה הופכת לאנרכיה, וליברליזציה כלכלית לקפיטליזם חמסני וגנגסטרי. תהליך הקונסולידציה של פוטין אמנם הציל את המדינה הרוסית מהתפוררות, אך גם יצר אוטוריטריות חדשה, שניתן לכנותה (על משקל מימרתם של דובצ'ק וגורבצ'וב על "סוציאליזם עם פרצוף אנושי") אוטוריטריות עם פרצוף אנושי.

ברוסיה של פוטין אין אנשים מוצאים להורג, אך הקרמלין משתמש בכלים משטרתיים וכעין-משפטיים כדי להצר את צעדיה של העיתונות הבלתי תלויה; מחליף מושלי מחוזות נבחרים בפקידים ממונים מן המרכז; מסתייע בחוקי מס כדי לצמצם את שליטתם של האוליגרכים - שתחילה אמנם תמכו בפוטין, אך לימים הוא הפנה את עוצמתו נגדם: ברזובסקי וגוסינסקי בגלות, חודורקובסקי בבית הסוהר.

ראוי אולי לייחד מקום לעניין האוליגרכים: בהערה ארוכה בעמ' 410 מפרטת שבצובה את שמות הבולטים שבהם: בוריס ברזובסקי, ולדימיר פוטאנין, פטר אבן, מיכאיל חודורקובסקי, מיכאיל פרידמן, אלכסנדר סמולנסקי, ולדימיר גוסינסקי. אין היא מציינת מה שידוע לכולם - שרובם יהודים או ממוצא יהודי, ובסוגיה זו יש שני היבטים שראויים לדיון נפרד: ראשית, כיצד קרה כי בשלהי המשטר הסובייטי, שבו לא היתה ליהודים נגישות לשלטון או לכלכלה, הצליח מספר מצומצם של יהודים - מתימטיקאים, במאים - להשתלט על מרבית הכלכלה הרוסית; שנית, כיצד לא הביא הדבר - בניגוד לחששות רבים - להתפרצויות של אנטישמיות ברוסיה. ביטויים אנטישמים ישנם (הרי את המסורת האנטישמית הרוסית אימץ לעתים גם המשטר הסובייטי), אך פוגרומים והתפרצויות אנטישמיות - אין.

מאידך גיסא, קשה לטעון, כאחדים מתומכיו ושותפיו של חודורקובסקי (מהם כאלה שהצליחו לחמוק מרוסיה), כי רדיפתו של חודורקובסקי היא חסרת שחר. אין ספק כי פוטין מבסס לעצמו שלטון אוטוריטרי, וכפי שמראה שבצובה, הוא ראה בחודורקוסקי איום, משום שמכל האוליגרכים חודורקובסקי הוא שתמך כספית במפלגות האופוזיציה הליברליות וגם ביטא אמביציות פוליטיות אישיות. אך לטעון כי מדובר באנטישמיות של פוטין, כאשר פוטין הוא גדול תומכי חב"ד ברוסיה, זהו אבסורד. לא כל גנגסטר כלכלי יהודי שנרדף על עבירות - אמיתיות ומדומות - בסיטואציה פוליטית מורכבת רשאי להתעטף באדרת האנטישמיות ולפרוט על נימות של סולידיות יהודית.

שבצובה גם עומדת על רקעו של פוטין בקג"ב ומציינת את הפרדוקס הקשור בכך. כבר מזמן ידוע כי דווקא אנשים שצמחו מן הקג"ב (אנדרופוב, שוורדנדזה ואחרים) הם שדחפו ליותר פתיחות כלפי המערב. מצד אחד היה הקג"ב "מנגנון החושך". מצד שני היו אלה דווקא אנשי הקג"ב ששירתו במערב שהבינו כי המשטר הסובייטי הוא כישלון חרוץ.

בהתמוטטות מנגנון המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ, נשאר הקג"ב, בגלגולו החדש תחת הנהגתו של יבגני פרימאקוב, המנגנון היחיד שנותר על כנו. כאשר עלה פוטין לשלטון וחיפש אישים שיוכל למנות לתפקידי מפתח בשלטונו - בייחוד כמושלי-על במחוזות הגדולים החדשים שהקים - הוא לא פנה אל אנשי מנגנון המפלגה לשעבר על גישותיהם הדוקטרינריות צרות האופק, אלא אל עמיתיו מן הקג"ב. וזאת לא רק משום שיכול היה לסמוך עליהם אישית, אלא משום שייצגו מערכת שעדיין פעלה פחות או יותר ביעילות ולא סבלה מן ההתפוררות המינהלית שאיפיינה את כל שאר המוסדות הסובייטיים.

עמדתה של שבצובה כלפי פוטין היא לפיכך מורכבת: היא מודעת היטב לאופיו האוטוריטרי של המשטר שהוא מגבש. ואולם כאשר היא צריכה לבחור בין האנרכיה, השחיתות וההתפוררות המדינה של ילצין לבין האוטוריטריות של פוטין, אין היא עומדת בפני ברירה קלה: "ייתכן כי אנו מבקשים את הבלתי-אפשרי מוולדימיר הרפורמטור. מצד אחד אנו מבקרים אותו על אופיו הפרסונלי של שלטונו ועל ניסיונו להכריע באורח בלעדי את גורל ארצו; מצד שני, אין סימן לכך כי נוצרו ברוסיה כוחות בעלי השפעה שיוכלו להעניק תימוכין מספיקים לשלטון דמוקרטי חדש. אפילו הליברלים תומכים במונרכיה נבחרת" (עמ' 404).

זו אכן דילמה קשה. לכך מוסיפה שבצובה את הטרגדיה הנוראה של צ'צ'ניה, מורשת האימפריאליזם הרוסי והסובייטי. ביקורתה על הברוטליות של משטר פוטין במלחמה בבדלנים הצ'צ'צנים היא נחרצת. מאידך גיסא, הרצחנות הטרוריסטית של חלק מן הבדלנים הצ'צ'נים (פרשת בית הספר בבסלאן) מותירה גם אותה חסרת אונים. היא היתה רוצה לראות מדיניות רוסית אחרת, ליברלית יותר, אך יש לה ספק אם מה שהיה אולי אפשרי בשנות התשעים בא בחשבון היום.

איך על המערב לנהוג בפוטין? את הדילמה מסכמת בצורה חדה נשיאת קרן קרנגי, ג'סיקה מתיוס, בהקדמתה לספר: "פוטין ביקש לבסס את שלטונו על תמהיל של ליברליזם כלכלי, אוטוריטריות פרגמטית ואוריינטציה פרו-מערבית. ייתכן כי תערובת זו מספיקה להביא למודרניזציה של חברת איכרים, אך ספק אם יש בה כדי לסייע לרוסיה להתמודד עם אתגרי העידן הפוסט-תעשייתי. במוקדם או במאוחר, מגבלותיו של שלטון יחיד - אפילו הוא עטוף בפרגמטיזם - יתגלו לעין כל". הסיפור הרוסי רחוק מסיומו.

ולדימיר פוטין

נשיא רוסיה (יליד 1952) עבד בשירות סוכנות הביון של בריה"מ (קג"ב) בין 1985 ל-1990. ב-1999 מונה לראש ממשלת רוסיה, אבל חודשים אחדים אחר כך, לאחר התפטרות הנשיא ילצין, נבחר לנשיא רוסיה

פרופ' שלמה אבינרי מחבר ספר על תיאודור הרצל ומשבר הפוליטיקה והחברה באירופה המרכזית בשלהי המאה ה-19



ולדימיר פוטין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו