בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כאשר השירה פוגשת בעיתונות היומית

שיריו של צור ארליך הם לקט מתוך טורים שפורסמו בעיתון מקור ראשון בשנים 1998-2004. אלה הם פיליטונים פוליטיים בצורת שירים שקולים וחרוזים, במסורת הטור השביעי של נתן אלתרמן. אך בניגוד לאלתרמן חסר בהם ההומניזם הגורף, המקדים את כאב הפרט לעניינו של הכלל

תגובות

צור ארליך. הוצאת ברקאי, 268 עמ', 68 שקלים

ספר זה הוא לקט מתוך טורים שפירסם צור ארליך בעיתון "מקור ראשון" בשנים 2004-1998; המחבר מכנה אותם "שירי עיתון". מבחינת הצורה, אלה (ברובם המכריע) שירים שקולים וחרוזים, מבחינת התוכן אלה פיליטונים פוליטיים. השילוב הזה מוכר היטב בעיתונות העברית ומזוהה במיוחד עם "הטור השביעי" של אלתרמן, וארליך ער כמובן לזיהוי זה ושב ומפנה אל אלתרמן בשיריו.

דגם השיר הנפוץ ביותר הוא זה של "הטור השביעי" (בתים בחריזת א-ב-א-ב כאשר אחד החרוזים מלעילי והשני מלרעי), אבל ניכר גם סגנונו העצמי של ארליך, בעיקר בשימוש במשחקי מלים שהם לרוב שנונים ומפתיעים. לדוגמה, זוג שורות שעניינו ההתמודדות בין ז'אן-מארי לה-פן וז'אק שיראק (עמ' 141): "ז'אן עם שם שני: מארי./ ז'אק בלי שם: הוא אנטישמי". די בציטטה כזאת כדי להיווכח בכישרונו המילולי הרב של ארליך, כמו גם כדי לראות רמז לסוג העמדות הפוליטיות המבוטאות בטוריו. אנו נימנע כאן מהפולמוס הפוליטי ונדון בספר מהצד המעניין, הפואטי, דיון שיש לו בסופו של דבר נגיעה גם לפוליטי.

הקושי המהותי, האוקסימורוני, ב"שירי עיתון", הוא ביחס לקלישאה. עיתונים עוסקים בשכפול של ייצוגים מקובלים, קלישאיים: נושאי הדיון, ואופני ההתנסחות סביבם, מוגדרים מראש ומוכרים לקוראים. שירה, לעומת זאת, עוסקת בהזרה - בוטה או מעודנת - של הקלישאות המקובלות. אם כן, שירה על גבי עיתון יכולה להיות אחד מן השתיים: או שתהיה נטע זר ל"עיתוניות" של העיתון, כעין השירה הגבוהה המתפרסמת דרך קבע במדורי הספרות; או שתהיה לא יותר מכתיבה עיתונאית-פיליטונית, שבמקרה לבשה צורה חיצונית של "שיר".

אין ספק שב"טור השביעי" שלו הצליח אלתרמן להכיל את האוקסימורון הזה. על רגל אחת, ניתן לראות אצל אלתרמן שני אופנים שונים שבהם נגעה השירה בקלישאה העיתונאית, ועם זאת יצרה שיר-ממש, המהווה הזרה של הקלישאה. אופן אחד הוא הקל יותר: כתיבה סאטירית, שכל עיקרה התייחסות ישירה לקלישאיות של העמדות החברתיות המקובלות, והזרה שלהן על ידי ניסוח קריקטורי. אופן שני מורכב בהרבה: אלתרמן נקט ברבים משירי הטור השביעי מהלך מטונימי, שבו הוא מעמיד את ה"כללי" של הנושא העיתונאי, הקלישאי, על פרט צדדי כלשהו שבשולי נושא זה. פרט זה אינו מעניינו של עיתון, אלא הוא מעניינה של שירה לירית. המתח שבין ה"כללי", הקלישאי והעיתונאי, לבין ה"פרטי", הצדדי והלירי הוא המפרה את מיטב שירי ה"טור השביעי".

המטונימיה הזאת ניכרת בשירים כגון זה שבו מועמדת ה"העפלה" על עגלת תינוק, ואימי השואה - על ילדה השואלת אם "כבר מותר לבכות". כדרכו של אלתרמן בשירתו הלירית עצמה, המטונימיה עשויה לקבל צביון סמלי, כזה המפותח בשירי "הטור השביעי" עד כדי הכוח האפי של תמונת הנערים "הנושאים את עמם עלי שכם" ועד ל"מגש הכסף". כדאי להוסיף ולומר, לשם הדיוק: העיסוק בפרטים צדדיים שבשולי הנושא העיתונאי הוא מהאמצעים האופיינים של ז'אנר הפיליטון כבר מאז המאה ה-19. גאונותו של אלתרמן בפיתוח האמצעי הזה של הפיליטון, כך שיאפשר לו לכתוב שירה שהיא בו-זמנית לירית ופוליטית.

בשיריו של צור ארליך יש לעתים מן ההזרה הקריקטורית, לעתים מן העקרון המטונימי של אלתרמן. כדוגמה לקריקטורה, משעשעת במיוחד האלוזיה ל"אם השלישית" של אלתרמן בשיר השם ללעג, לאחר היציאה מלבנון, את תנועת "ארבע אמהות" (עמ' 78): "ואומרת שנייה: פי גדול וצדקן/ ועכשיו, כנראה, הוא כבר לא רלבנטי./ חיזבאללה על הגבול./ הוא יגיע עד כאן./ וממש ממש לא התכוונתי". דווקא משום שטענתו הפוליטית של שיר זה נראית כמופרכת ממרחק השנים, קל לראות את האמת התרבותית שבו - הקלישאיות הקיטשית שבעצם שמה של תנועת "ארבע אימהות". גם משהו מן המטונימיות של אלתרמן נמצא, למשל בשיר שהוא אולי האפקטיבי והיפה בשירי הקובץ, "כובש" (עמ' 11): "בראש הקטן שלו/ הכתה הפסקת אש./ יהודה שוהם, שילה./ כובש. ... כת משיחית מטורפת./ ראש שצריך לרוצץ./ ערכת חבלה מצורפת:/ מוצץ". דומה, עם זאת, שכתיבתו של ארליך היא כמעט תמיד הרבה יותר "כללית" ופוליטית במובן הישיר.

מדוע? בסופו של דבר, מתלכדים כאן הפוליטי והפואטי. כוונתי לכך: השימוש בעיקרון המטונימי בתוך כתיבתו העיתונאית לא היה, עבור אלתרמן, מחווה מקרית, אלא ביטא עמדה מהותית. בתשתית תפיסת עולמו הפוליטית של אלתרמן עמד כאבו של האדם כפרט, כאבו של האדם העומד בפני עצמו (לכן, אגב, השכיל אלתרמן - שלא כרבים מחבריו בני דורו - לגנות את הקולקטיביות האלימה של המשטר הסובייטי). העמדה המטונימית של "הטור השביעי" נבעה קודם כל מן ההומניזם הזה: באמת ובתמים תפס אלתרמן את ההעפלה במושגי עגלת התינוק. לא כך אצל צור ארליך. אמנם, חשוב לומר שעמדותיו - כפי שהן משתקפות ב"הארץ המאובטחת" - אינן קולקטיביסטיות במפגיע, אינן מה שמכונה "פשיסטיות": אין אצלו קידוש של הכלל על חשבון הפרט. אבל בוודאי גם שאין אצלו מן ההומניזם הגורף של אלתרמן, הומניזם כזה המקדים, כעמדה עקרונית, את כאב הפרט לעניינו של הכלל.

שירה פוליטית שהיא הומניסטית בעמדותיה, ומטונימית בטכניקה שלה, נכתבה בעת האחרונה דווקא בידי אהרון שבתאי - שגם אותו מעניין לראות כיורש אפשרי ל"טור השביעי". אשר לצור ארליך, עניינו דווקא בשאלות ה"כלל", ועל כן שיריו הם ברובם בגדר הפיליטון הפוליטי העשוי היטב. אין בכך, כמובן, כדי לגרוע מכישרונו של ארליך: ספק אם ביקש לכתוב יותר מכך.

אוסיף עוד שהספר עשוי בצורה נאה ומזמינה. איור העטיפה הסימפטי של ישי פרידמן מציג לנו את דמות ה"מאבטח" של השנים האחרונות שעון בתנוחה מנומנמת ומאוד א-פוליטית על כיסא פלסטיק: שירתו של צור ארליך היא במיטבה כאשר היא נוגעת ביום-יומי ובאנושי הזה של הווי "הארץ המאובטחת".

פרופ' רויאל נץ הוא מרצה להיסטוריה של המדעים באוניברסיטת סטנפורד ומשורר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו