בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיהי אשה טובה

"אשה טובה"

תגובות

מבין המחזות שכתב אוסקר ויילד, "המניפה של ליידי וינדרמיר", שהועלה על הבמה לראשונה ב-1892, הוא המחזה הבעייתי ביותר; שכן בקומדיה הזאת, אף יותר מאשר ב"בעל אידיאלי" או "חשיבותה של רצינות", ניכר עד כמה נטועים מקורות המחזאות של ויילד במלודרמה הוויקטוריאנית.

כדי שהמחזה ידבר אל לבו של קהל עכשווי, יש לנקוט מידה גדושה של אירוניה, שתאפשר לשלב היטב בין מרכיביה הקומיים והמלודרמטיים של העלילה, וזאת מבלי לאבד את צביונו המקורי. הבמאי הבריטי מייק בארקר, בגרסתו הנוכחית למחזהו של ויילד, יחד עם התסריטאי הווארד הימלשטיין, מנסים לעשות זאת, אך הצלחתם מוגבלת (ייתכן שמי שהיה צריך לביים גרסה קולנועית חדשה של מחזהו של ויילד הוא הבמאי הצרפתי אלן רנה, שבכמה מסרטיו, כגון "מלו" ו"לא על השפתיים", העביר אל הבד מחזות שיש בהם יסוד ארכאי לכאורה, ובעזרת שילוב נאות ומתוחכם בין אירוניה לנאיוויות הפיח בהם חיים חדשים מבלי לאבד את ניחוחם המקורי).

גרסתם החדשה של בארקר והימלשטיין למחזהו של ויילד נאלצת להתחרות בזיכרון עם גרסאות קולנועיות קודמות ומוצלחות יותר של הקומדיה שהופקו במשך השנים; בראשן, גרסתו המופלאה של ארנסט לוביץ' מ-1925 וזו של אוטו פרמינג'ר מ-1949.

כדי לעבד את מחזהו של ויילד אל הבד פעם נוספת, החליטו בארקר והימלשטיין שלוש החלטות, ששינוי שמה של הקומדיה מ"המניפה של ליידי וינדרמיר" ל"אשה טובה" הוא הפשוטה שבהן. הם מעתיקים את עלילת המחזה מבריטניה של סוף המאה ה-19 לאיטליה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, והם הופכים את שתי הגיבורות המרכזיות של המחזה מבריטיות לאמריקאיות. לפחות במחצית הראשונה של הסרט נראה ששתי ההחלטות האלה אינן עובדות.

עלילת הסרט מביאה את סיפורה של גברת ארלין (הלן האנט), אשת חברה ניו יורקית, שהמוניטין המפוקפקים שלה והידרדרות מצבה הכלכלי מאלצים אותה לעזוב את ניו יורק. היא בוחרת לבלות את הקיץ באמאלפי שבריוויירה האיטלקית, מכיוון שגילתה כי בעיירת הקיט האקסקלוסיווית יבלה את ירח הדבש זוג אמריקאים צעירים, מג (סקרלט ג'והנסון) ורוברט וינדרמיר (מארק אומברס). עלילת הסרט תגלה בהדרגה מה מקור הקשר בין גברת ארלין לבני הזוג וינדרמיר; וגם, למי משתי הנשים, גברת ארלין או מג וינדרמיר, התכוונו בארקר והימלשטיין כאשר שינו את שמה של הקומדיה ל"אשה טובה".

במחציתו הראשונה של הסרט נראה שההעתקה של עלילת הסרט כארבעה עשורים קדימה היא כפויה וסתמית. ואף יותר מכך, שהפיכתן של גברת ארלין ומג מבריטיות לאמריקאיות שגויה לחלוטין (במחזהו של ויילד השתיים הן תוצר מוחלט של הקודים המוסריים שהנחו את החברה הבריטית ברגע ההיסטורי שבו נכתב המחזה).

ללאות שמשרה חלקו הראשון של הסרט גם תורם מגע ידו הכבד של בארקר, המביים את הסרט ללא שאר רוח ניכר. אחת הבעיות המתעוררות כתוצאה מכך היא שאימרותיו השנונות של ויילד, המעטרות את העלילה, נשמעות פתאום צפויות וסכמטיות, כאילו נבעו לא ממוחו של אחד היוצרים המבריקים ביותר שהיו אי פעם, אלא מאחת הקומדיות הפחות מוצלחות של ניל סיימון.

בחלקו השני של הסרט, אחרי שהתעלומה המרכזית שבו נחשפת בפני הצופים, כוונותיהם של בארקר והימלשטיין מתבהרות מעט, והסרט צובר תאוצה המצילה את יוצריו מכישלון מוחלט.

מתברר כי בהעתקה של עלילת מחזהו של ויילד לשנות ה-30 דווקא, והפיכתן של גברת ארלין ומג לאמריקאיות, חושפים בארקר והימלשטיין את ההשפעה שהיתה עדיין באותו עשור למלודרמה הוויקטוריאנית על התרבות הפופולרית האמריקאית, ובראשה הקולנוע ההוליוודי הקלאסי. בחלקו הראשון של הסרט, שעלילתו מורכבת בעיקר מאינטריגות רומנטיות קלילות, דמותה של מג וינדרמיר נדמית מנותקת מדמותן של הנשים האמריקאיות הצעירות הקשוחות והעצמאיות, שנראו באותה תקופה על בד הקולנוע האמריקאי וגולמו בידי שחקניות כגון קתרין הפבורן, קרול לומברד וג'ינג'ר רוג'רס. התנהגותה לפיכך נדמית תלושה ולא אמינה. לעומת זאת, חלקו השני של "אשה טובה" חושף את הקשר בין מחזהו של ויילד לכמה מהמלודרמות החשובות ביותר שהופקו בהוליווד בשנות ה-30, בראשן "סטלה דאלאס", סרטו הידוע של קינג וידור מ-1937; אף הוא, בדומה ל"המניפה של ליידי וינדרמיר", עסק בסוגיות של נשיות ואמהות ומיקם את הדיון בהן בהקשר חברתי מוסרי ומעמדי. החיבור שמתהווה בזיכרון כתוצאה מכך אולי אינו מעניין במיוחד, אך הוא מוסיף לסרט נדבך נוסף.

האנט בתפקיד סטנוויק

להצלחה היחסית הזאת תורמת הלן האנט, שבהופעתה המדויקת מזכירה שחקניות משנות ה-30, כגון ברברה סטנוויק, שגילמה את התפקיד הראשי בסרטו של וידור. כמו סטנוויק ושחקניות אחרות בנות דורה, בהן בטי דייוויס או ג'ואן קרופורד, האנט נראית בסרט מבוגרת מגילה, ויש בפניה ובדמותה מידה של קשיחות שהופכת את נוכחותה על הבד לאפקטיווית.

טום וילקינסון טוב אף הוא בתפקיד אחד הגברים המעורבים בעלילת הסרט. שאר השחקנים מוצלחים פחות: ג'והנסון חיוורת בתפקיד מג, ונדמה שלא ידעה בדיוק מה לעשות במתחים השונים שהדמות שהיא מגלמת אמורה להביע; ושני הגברים האחרים, מארק אומברס וסטיוון קמפבל מור, בתפקיד המחזר העקשן של מג, מפתיעים במיעוט הכריזמה שיש להם.

"אשה טובה" רחוק מלהיות הצלחה; בחלק מהסצינות שיצרו בארקר והימלשטיין קורס הסרט אל תוך סתמיות מוחלטת ונדמה כעוד גרסה קולנועית מיותרת של יצירה קלאסית מכובדת. ואולם, באותם רגעים בסרט שבהם כוונתם של בארקר והימלשטיין ניכרת, מצליח "אשה טובה" להמריא ולהיהפך, לזמן קצר לפחות, ליצירה המערבת את הצופים במתרחש בה.

"אשה טובה". בימוי: מייק בארקר; תסריט: הווארד הימלשטיין, על פי מחזה מאת אוסקר ויילד; צילום: בן סרסין; מוסיקה: ריצ'רד ג' מיצ'ל; שחקנים: הלן האנט, סקרלט ג'והנסון, טום וילקינסון, סטיוון קמפבל מור, מארק אומברס, ג'ון סטנדינג



סקרלט ג'והנסון והלן האנט (למטה) ב"אשה טובה". ג'והנסון חיוורת בתפקיד מג, האנט מדויקת כגברת ארלין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו