בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הרג אותו?

מומחים ישראליים, שניתחו את הדו"ח שחיבר הצוות הרפואי שטיפל בערפאת בפאריס, טוענים כי האפשרות הסבירה ביותר היא שהוא הורעל בסעודת ערב במוקטעה, ב-12 באוקטובר 2004. רופאו האישי של ערפאת מתעקש כי בבדיקה שנעשתה לו בבית החולים הצרפתי, ושהועלמה מדו"ח המוות, נמצא בדמו איידס. במהדורה המעודכנת של הספר "המלחמה השביעית" (הוצאת "ידיעות אחרונות") חושפים אבי יששכרוף ועמוס הראל את דו"ח המוות של ערפאת, המסמך הסודי ביותר ברשות הפלשתינית, ומשחזרים את ימיו האחרונים של הראיס: ההידרדרות המהירה, אובדן הזיכרון התקפי הזעם

תגובות

אני יודע כי הרופאים בפאריס מצאו נגיפי איידס בדמו של ערפאת", כך טוען רופאו האישי של יו"ר הרשות הפלשתינית, ד"ר אשרף אל כורדי, בראיון טלפוני מעמאן. ד"ר אל-כורדי, שלא הורשה להצטרף אל המשלחת הפלשתינאית בפאריס, אינו מסגיר מי סיפר לו את הידיעה הסנסציונית הזאת. כדי להגביר את הבלבול, הוא גם טוען כי ערפאת הורעל, וכי נגיף האיידס שנמצא בדמו "הוחדר לגופו כדי להסוות את ההרעלה".

מוזר ככל שיהיה, אל-כורדי הוא לא היחיד שטוען כי ראש הרשות הפלשתינית נדבק באיידס. טענות דומות נשמעות מפיו של רופא ישראלי, ששמע על כך מאחד מהרופאים הצרפתים שטיפלו בערפאת ומפי גורמים במערכת הביטחון הישראלית. אף שכמה מהסימפטומים של המחלה המסתורית שהביאה למותו של ערפאת לפני כעשרה חודשים דומים לאלה של מחלת האיידס, הרי שבדו"ח המחלה והמוות המפורט שחיבר צוות הרופאים הצרפתי אין איזכור לבדיקה כזאת, שתאשר או תשלול את מציאת הנגיף בדמו. פרופ' גיל לוגסי, נשיא איגוד ההמטולוגים בישראל, שקרא את הדו"ח הצרפתי מגדיר את ההתעלמות מהאפשרות הזאת כדבר ש"פשוט אינו מתקבל על הדעת ונראה תמוה לחלוטין". "אני רק יכול להניח", הוא אומר, "שאם היתה בדיקת איידס שתוצאתה שלילית, לא היתה שום בעיה לכתוב זאת בדו"ח".

בכירי הרשות הפלשתינית, לעומת זאת, משוכנעים שישראל היא העומדת מאחורי המוות המסתורי הזה. גם להם נימוקים כבדי משקל. כולם שם זוכרים היטב את ההצהרות הלוחמניות של הצמרת הישראלית בדבר הצורך להוריד את ערפאת מהמפה, ואת ניסיון החיסול של בכיר החמאס חאלד משעל, באמצעות רעל מסתורי שמיטב הרופאים בירדן לא ידעו איך להתמודד אתו. ועדת חקירה רשמית שמינתה הרשות הפלשתינית, לחקור את המוות, מעכבת זה חודשים אחדים את פרסום מסקנותיה.

במהדורה החדשה של ספרם "המלחמה השביעית", העוסק בעימות בן חמש השנים בין ישראל לפלשתינים, מקדישים העיתונאים אבי יששכרוף (קול ישראל) ועמוס הראל ("הארץ") פרק לתחקיר מפורט על השבועות האחרונים בחייו של יו"ר הרשות. הם מפרסמים לראשונה את עיקרי הדו"ח של צוות הרופאים מבית החולים הצבאי הצרפתי, פרסי, שבו טופל ערפאת בשבועיים האחרונים לחייו. גם הרופאים הצרפתים, שאינם סבורים כי ערפאת הורעל, נמנעים מהצגת סיבה חלופית למוות. "לא ניתן לקבוע סיבה שתסביר את שילוב התסמינים שגרם למותו של החולה", נכתב בדו"ח המסכם של המחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים. המהדורה המחודשת של "המלחמה השביעית", תצא בסוף ספטמבר בהוצאת "ידיעות אחרונות". תקציר הפרק על מות ערפאת - הכולל, לצד חשיפת הדו"ח הרפואי והטענות בדבר הימצאות האיידס, גם תיאור של מאבקי השליטה והירושה שהתרחשו בחדרי החדרים של הרשות הפלשתינאית בעוד הראיס נושם את נשימותיו האחרונות - מתפרסם כאן לראשונה.

מי זה ביילין?

ביום שלישי, 12 באוקטובר 2004, הופיעו סימנים ראשונים להידרדרות קשה במצבו הבריאותי של יאסר ערפאת. היו"ר, קבעו רופאיו, לקה במחלה בדרכי העיכול. עוד הרבה לפני כן, סבל ערפאת ממחלות שונות: שטף דם בגולגולת בגלל תאונת מטוס, ויטיליגו (מחלת עור), רעד כללי שטופל בתרופות בעשור האחרון לחייו, דלקת בקיבה שבה לקה מאוקטובר 2003 ואילך. בשנת חייו האחרונה, החמירו מחלותיו של ערפאת ואף השפיעו על מצבו הנפשי. "אובחנו אצלו כיב קיבה ואבנים בכיס המרה. הראיס התמוטט כמה פעמים, סבל מחולשה כללית ומצב רוחו היה נתון לעליות ומורדות", מספר אחד ממקורביו. "הוא חש שהמצור סביבו מתהדק והעולם מאבד בו עניין. נראה היה שהכל שכחו אותו". ערפאת נטה שלא להאמין לסובבים אותו, לעתים בצדק. "הוא ביקש הסברים על כל מסמך שהגיע ללשכה וכשהעירו לו על התרגשותו כעס, רעד בכל גופו וצעק: 'אנא מעקור' (אני במצב רוח רע)".

מלבד ההידרדרות הנפשית וחולשה פיסית, סבל ערפאת לפרקים גם מאובדן זיכרון חלקי. הוא בילה שעות על שעות בקריאה ביושבו על הגשר במוקטעה הנצורה, במקום היחיד שבו היה יכול ליהנות מקרני השמש. באחת הפעמים, כשנתקל בדו"ח שקרא בשמו של מכר ותיק, יו"ר מרצ, ח"כ יוסי ביילין, הפתיע את מלוויו בשאלה: "מי זה ביילין?" הדברים הגיעו לשיא כששאל לשמה של בתו (זהוא). "אבו-עמאר השתנה", אומר מקורב לערפאת. "כחודשיים לפני התמוטטותו, הראיס כבר נזקק לעזרה בנעילת נעליים ובהליכה. הוא נראה שבור". אבל כשבאו משלחות פלשתיניות לבקר את ערפאת, נדמה היה כי מדובר באיש אחר. "הוא חיבק ונישק את כל מי שהגיע לראותו. מצב רוחו היה מצוין והוא קיבל בשמחה כל מתנה שהביאו לו". ערפאת בלע בקצב מסחרר תרופות שהביאו לו מבקרים, אבל טען באוזני אנשיו כי מדובר בוויטמינים שרשמו לו הרופאים. כשביררו המקורבים, השיבו הרופאים כי לא סיפקו לראיס שום מרשם חדש. "שאלתי אותו מדוע הוא לוקח את התרופות הללו, והוא פטר אותי בתשובה: 'ח'לי עלא אללה' (השאר זאת לאלוהים)", מספר המקורב.

באותו יום שלישי, אחרי ארוחת הערב, הבחינו יושבי המוקטעה כי הראיס מתקשה לעמוד לבד על רגליו. ערפאת התלונן כי הוא סובל מבחילה ומהקאות. הקונסול הכללי של מצרים ברשות, נאדר אל-עאסר ביקש מערפאת להתיר לו לשגר אליו משלחת של רופאים מצרים. הראיס הסכים ולמחרת, ב-13 באוקטובר, עבר בדיקות מקיפות. הצוות המצרי הסתפק בקביעה שלערפאת יש שפעת וחזר לקהיר. איש לא טרח ליידע את רופאו האישי, ד"ר אשרף אל-כורדי, על הרעת מצבו הבריאותי של היו"ר. "איני יודע מדוע", אומר אל-כורדי. "בעבר נהגו להזעיק אותי בגלל כל שפעת קלה שממנה סבל אבו-עמאר".

ב-18 באוקטובר שיגר נשיא תוניסיה זין עלי אל-עאבידין משלחת רפואית משלו למוקטעה. הצוות התוניסאי איבחן לראשונה שערפאת לקה בטרומבוציטופניה (ירידה בספירת טסיות הדם המשתתפות בתהליכי קרישת הדם). הסיבה לתופעה לא היתה ברורה והרופאים המליצו שערפאת יעבור לטיפול ומעקב בבית החולים ברמאללה. התוניסאים הסבירו ליועצי הראיס כי אין די בחדר האשפוז המאולתר במוקטעה, על המכשירים הרפואיים הבסיסיים שבו. ערפאת, שבשנה החולפת סירב לבקשות דומות, מחשש שישראל לא תתיר לו לשוב ללשכתו, לא פסל הפעם על הסף את ההצעה.

ראש הממשלה הפלשתיני אבו-עלא (אחמד קריע) ביקר את ערפאת מדי יום מאז התגלתה ה"שפעת" אצל הראיס. היו אלה שיחות עדכון על המתרחש ברשות ובזירה הבינלאומית. ערפאת, חרף עייפותו, גילה עניין רב בהתפתחויות. אבו-עלא התרשם כי "הזקן" יצליח לשרוד גם את המחלה הזאת. אבל ביום שלישי, 25 באוקטובר, לפנות בוקר צילצל אליו רמזי חורי, ראש לשכתו של הראיס ודיווח לו על הידרדרות דרמטית במצבו של היו"ר. ערפאת, אמר חורי, סובל מכאבי בטן עזים, תשישות ובעיית ריכוז חמורה. הוא מקיא כל מזון שבלע ואינו מזהה חלק מהסובבים אותו. אבו-עלא התקשר באותו לילה למי שנחשב עד אז כאישיות בלתי רצויה במוקטעה, אבו-מאזן (מחמוד עבאס). הוא הסביר שמצבו של ערפאת החמיר ואבו-מאזן חייב לבקרו. אבו-מאזן, שרמז בראיונות לתקשורת כי ערפאת היה אחראי ישירות לניסיונות לחסלו במשך כהונתו כראש ממשלה, השיב בחיוב להצעה.

בדיקת הדם שנעשתה לערפאת באותו לילה העלתה ירידה חדה נוספת במספר טסיות הדם (טרומבוציטים). הספירה הסתכמה באותו יום ב-46 אלף טרומבוציטים. אצל אדם בריא אמורים להיות כ-150 אלף. בדיקת מח העצם שאחראי לייצור הטסיות היתה תקינה, עובדה שגרמה לריבוי סימני השאלה. סדרת בדיקות נוספות פסלה אפשרות של סרטן הדם (לוקמיה) ולא נמצאה עדות לזיהום קשה בגוף. ראש הצוות המצרי, ד"ר איברהים מוסטפא, לחץ להעביר את ערפאת מיידית לבית החולים ברמאללה. לבסוף הוחלט להמתין לצוות רפואי שלישי, ירדני, שייתן חוות דעת נוספת. רק אז, ביום רביעי בבוקר, הוזעק לרמאללה הרופא האישי אל-כורדי. גם הגברת הראשונה, סוהא ערפאת, נקראה כעת בדחיפות מתוניס, שם ביקרה, אל המוקטעה. בלילה שבין רביעי לחמישי כבר נקהלו במוקטעה עשרות רופאים, מקורבים ויועצים. עיתונאים הקימו מאהל בשער הכניסה למתחם, ממתינים לבשורות הרפואיות.

"כשפגשתי אותו ביום חמישי, זה לא היה ערפאת שהכרתי", מספר ד"ר אל-כורדי. "הוא סבל מאובדן משקל, כאבים באזור הכליות והבטן, אובדן מוחלט של תיאבון וירידה בייצור של הטסיות. היו לו כתמים עגולים אדומים גדולים על פניו, עור צהוב. כל רופא יאמר לך כי היו אלה סימפטומים של הרעלה". המטולוג מבית החולים הדסה עין-כרם אומר כי אם מדובר היה בהרעלה, היתה ניכרת גם ירידה בייצור הכדוריות הלבנות - והדבר לא קרה. אך לטענת אל-כורדי, ייתכן שמדובר ברעל לא מוכר שאינו חייב לפעול כ"רעל רגיל" ולפגוע גם בכדוריות הלבנות.

"היו יותר מדי סימנים מוזרים", מתעקש אל-כורדי. "כינסתי את צוותי הרופאים וביקשתי מהם דיווח על תוצאות בדיקותיהם עד כה. ראשי הצוותים הסבירו לי כי הטרומבוציטופניה לא נגרמה כתוצאה מהפסקת ייצורן של הטסיות במח העצם אלא מהרס הטסיות במחזור הדם. גם אפשרות של סרטן קיבה, לוקמיה או זיהום נפסלו. האפשרויות שנותרו כסיבת המחלה היו כשל חיסוני או הרעלה. הרופאים הסבירו שאת ההשערות הללו ניתן לבדוק רק בבית חולים בחו"ל". הכתמים האדומים על פני הראיס עוררו תשומת לב רבה. קשה לקבוע אם נבעו משטפי דם כתוצאה מבעיות בקרישת הדם או בכתמים המכונים קפוסי סרקומה (כתמים הנפוצים בעיקר בקרב יהודים אשכנזים וחולי איידס). ד"ר אל-כורדי אומר שלא ידוע לו בוודאות אם נערכה לערפאת בדיקת איידס במסגרת הבדיקות שערכו הצוותים התוניסאי והמצרי. כששאל את הרופאים אם נעשתה בדיקת איידס, השיבו הרופאים מתוניס בחיוב וטענו שהתוצאות היו שליליות.

הבלונדינית תופסת פיקוד

סוהא ערפאת לא ראתה את בעלה בארבע השנים שקדמו למותו. היא התגוררה בדירת פאר בפאריס עם בתה זהוא והתפרנסה מקצבה חודשית שקיבלה מלשכתו של ערפאת, בסך של כ-50 אלף דולר. לטענת אחד ממקורבי ערפאת, הראיס העניק לה במשך שהותה בצרפת כל מה שביקשה, מהחשש שתדליף פרטים אינטימיים על יחסיהם. סוהא עמדה במשך השנים הללו בקשר ישיר עם ראש הלשכה חורי ועם היועץ הכלכלי מוחמד רשיד. בפאריס לוותה לכל מקום בידי שומרי ראש. פעמים רבות נראתה בחברת איש עסקים נוצרי-לבנוני, פייר ריזק, שקיים קשרים ענפים עם חברות כלכליות הקשורות לרשות ולאש"ף. טיב היחסים בינה לבין ריזק אינו ברור, חרף שמועות רווחות שהיה מאהבה.

"כשנכנסה סוהא לחדר הצר של הראיס, ובו מיטת יחיד, הוא זיהה אותה מיד וכינה אותה 'חביבתי' ו'יקירתי'", מספר אחד הנוכחים בפגישה. "סוהא נישקה אותו על לחיו והוא השיב לה נשיקה. מרגע זה ואילך היא נטלה פיקוד על המתרחש באופן מוחלט. לאחר שהתעדכנה במצבו הבריאותי, שיכנעה את הראיס שהוא נזקק לטיפול בחו"ל. סוהא פתרה את הדילמה באשר ליעד הנסיעה והודיעה שהיא ובעלה החליטו שהטיפול יהיה בבית חולים בפאריס, עיר מגוריה".

כעת החלו ההתייעצויות הדחופות עם צרפת ועם ישראל, שהתבקשה לאפשר את יציאתו של ערפאת לחו"ל, כמו גם את חזרתו. אבו-עלא פנה לקונסול האמריקאי כדי שארצות הברית תוודא ש"הישראלים לא יפריעו" ולבסוף שוחח ישירות עם ראש הממשלה אריאל שרון, שהסכים כי ערפאת ייצא לבדיקות בבית חולים ברמאללה. לפלשתינאים לא היה ברור אם האישור תקף גם ליציאה לחו"ל ולכן התקשר ח"כ אחמד טיבי ליועצו של שרון, דב וייסגלס, וקיבל ממנו הבטחה ישראלית רשמית כי ערפאת יוכל לצאת לצרפת ולחזור משם לרמאללה. שרון אף הציע לשלוח צוות רופאים ישראלי לסייע בבדיקות.

לאחר קבלת כל האישורים, נכנסו לחדרו של הראיס אבו-מאזן, אבו-עלא ויאסר עבד רבו. "אתה חייב לעבור לטיפול בחו"ל כדי שאפשר יהיה לסייע לך", פנה אליו אבו-מאזן. "ערפאת הצליח לשבת ואפילו אכל מעט", מספר אחד הנוכחים. "מצב רוחו היה טוב והוא נהנה לשמוע מאתנו מי התקשר ומי שאל לשלומו". אחריהם נכנסו מוחמד דחלאן ורשיד. "אתה חולה ועליך לנסוע. אל תדאג בעניין חזרתך", אמר דחלאן לראיס. ערפאת השיב: "בסדר, אסע, אבל אתה ורשיד תבואו אתי. נהיה שם יומיים ונחזור". אחד הנוכחים שאל את הראיס, באירוניה, אם הוא רוצה את דחלאן לידו משום שהוא חושש שיעשה לו בעיות בבית בשעת היעדרו. ערפאת צחק והשיב שהוא "אוהב את אבו-פאדי (דחלאן)".

בחדר הישיבות הסמוך החל הדיון הטעון בנוגע למילוי מקומו של ערפאת במשך היעדרו. עשרה מבכירי הרשות ואש"ף התכנסו והחליטו כי אבו-מאזן, כמזכ"ל אש"ף יהיה גם ממלא מקום יו"ר הארגון. אבו-עלא ימשיך בתפקיד ראש הממשלה ויקבל את הסמכויות שהעניק לו החוק אך ערפאת נטל ממנו, בנושאי חוץ וביטחון. בתום הדיון פורסמה הודעה לעיתונות שבה נאמר שהוועד הפועל של אש"ף מאחל לאבו-עמאר בריאות והחלמה מהירה וכי ערפאת יוצא לטיפול רפואי בחו"ל. נמסרו גם שמות ממלאי מקומו של ערפאת.

באמצע ישיבה מאוחרת יותר, שקיימה ההנהגה הפלשתינית המורחבת, נכנסה סוהא ערפאת לחדר, אף שרבים מהמשתתפים לא הבינו מדוע היא לוקחת חלק בישיבת ההנהגה. היא השתלטה על ניהול הישיבה והסבירה לנוכחים שתצא עם בעלה לפאריס למחרת בבוקר. אחד מבכירי הפת"ח הציע כי אבו-עלא ינהל את המגעים עם הצרפתים, אבל סוהא פסלה זאת על הסף, כמעט בצעקות. "אני אשתו, אני האחראית עליו", אמרה. "תיאמתי הכל מול הצרפתים ואין צורך בהתערבות אחרת". כעבור זמן קצר נכנסה לחדר גם אמה של סוהא, רימונדה טוויל. "היה ידוע לכל שהן לא ראו זו את זו זמן רב", אומר אחד מחברי ההנהגה. "ציפינו למפגש דרמטי, אבל נדהמנו לראות שסוהא אפילו לא קמה לקראת אמה. רימונדה התכופפה אליה, חיבקה ונישקה אותה. 'חביבתי סוהא', אמרה. אך הבת הסתפקה בנשיקה ובשלום קר: 'אהלן, יא מאמא'".

אל תפחד, אני חוזר

ערפאת עצמו ישן כמעט בכל מהלך הלילה האחרון שלו ברמאללה. ביום שישי, ב-3 לפנות בוקר, נכנסו לחדרו מזכיר הרשות טייב עבד א-רחים וג'יבריל רג'וב. ערפאת התיישב על קצה מיטתו. הראיס אחז את ידיו של מזכיר הרשות ונישקן, ואז פנה אל הנוכחים בחדר וביקש את מה שנשמע לכמה מהם כבקשתו האחרונה: "עליכם לדאוג כי בתי זהוא תתחתן עם גבר מכובד". זו היתה צוואתו היחידה של ערפאת. הוא לא אמר דבר על יורשים או ממלאי מקום.

בשעת בוקר מוקדמת נחתו ברחבת המוקטעה שני מסוקי סופר-פרלון ירדניים, אחד מהם מצויד במכשור רפואי מתקדם. לבקשת הראיס, הצטרפו אליו לפאריס דחלאן, רשיד, אבו-רדיינה, חורי, וכן סוהא, אחד הרופאים הירדנים וצוות שומרי ראשו. רשיד נשא עמו מזוודה ובה חצי מיליון דולר במזומן, שאמורה היתה להספיק לכל צורכי הפמליה בפאריס. "הראיס ביקש ממני לצאת אל הרחבה ולקבל את פני הטייס", מספר אחד ממקורביו. "עשיתי זאת וכשחזרתי אמרתי לו שאפשר לצאת למסוק. ערפאת היה מבולבל ושאל: 'איזה מסוק?'. הסברתי שמדובר במסוק שעמו ניסע לירדן ובהמשך נטוס לבית החולים בפאריס. הראיס השיב: 'לשם מה בית חולים ולמה פאריס?', הוא היה מטושטש מכדי להבין מה קורה מסביבו".

כעבור זמן קצר יצא ערפאת מבניין המוקטעה, עומד על רגליו, אבל נשען על העוזרים והמאבטחים. היתה זו הפעם הראשונה שבה יצא מהמתחם הנצור אחרי יותר משנתיים. בעלותו למסוק, הבחין הראיס בסאיב עריקאת מוחה דמעה. ערפאת, שנופף בידיו לשלום לכל עבר, פנה לעריקאת ואמר לו בערבית בלהג מצרי: "מא תתחפ, אנא חרגע" (אל תפחד, אני חוזר). המסוקים המריאו לעמאן, מותירים ברמאללה ענני אבק, בכירים פלשתינאים, חלקם דומעים וחלקם פחות וכמעט כרגיל גם את הרופא האישי אל-כורדי, ששוב נשכח מאחור.

בית החולים פרסי נודע כאחד המרכזים הרפואיים הטובים באירופה לטיפול במחלות דם. אבל מתוקף היותו בית חולים צבאי, דרשו מנהליו שהנוכחות במתחם של מלווי החולים, תצומצם ככל האפשר ותצריך אישור של בן משפחה מקרבה ראשונה, במקרה זה סוהא ערפאת. הנוהל שירת את האינטרסים של סוהא, שהרחיקה שלושה ממקורביו של ערפאת בפמליה, דחלאן, אבו-רדיינה ורשיד, מכל מגע עם היו"ר. השלושה נאלצו להישאר בבית מלון מרוחק, "אינטר-קונטיננטל". "היא פשוט התעמרה בהם", אומר אחד מאנשי הפמליה. "הם נאלצו להיכנע לתכתיבים של מי שלא היתה לצדו במשך ארבע השנים הקשות בחייו. השלושה ישבו בבית המלון, מתים משעמום, ושוחחו בטלפון עם עיתונאים, מעמידים פנים שהם מעודכנים. רשיד היה שם על תקן של קופה מהלכת. כל מי שנזקק לכסף לאוכל או לבגדים, היה מבקש ממנו ורשיד היה שולף מהמזוודה את השטרות ומחלק".

החולה שקע בתרדמת

הדו"ח הרפואי של צוות בית החולים פרסי הוא אחד המסמכים השמורים ביותר של הרשות הפלשתינית. עותק אחד ממנו נמסר לאלמנה, סוהא ערפאת. עותקים ספורים נוספים הועברו לידיהם של אחדים מבכירי הרשות. על פני מאות עמודים, מתעדים הרופאים כל בדיקה שעבר היו"ר בצרפת, כל חשד שנבדק ומשחזרים את עברו הרפואי. המסמכים השונים שמורים בשני קלסרים עבי כרס. ממצאיהם, המתפרסמים כאן לראשונה, מגוללים את סיפורם של השבועיים שבהם גסס ערפאת בפאריס, אך נמנעים מהצגת הסבר למותו של הראיס, מעבר לקביעה כי זה נגרם מדימום מסיווי תוך-מוחי, שהביא לשקיעת המוח לבסיס הגולגולת (הרניאציה). "מדיון שהתקיים בין מספר רב של מומחים רפואיים ממגוון של התמחויות וכן מבחינת כל תוצאות הבדיקות שנעשו, עולה כי לא ניתן לקבוע סיבה שתסביר את שילוב התסמינים שגרמו למותו של החולה (ערפאת)", כותב פרופסור ב' פץ, בסיכום הדו"ח של המחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים.

בשלושת הימים הראשונים של אשפוזו עדיין רווחה אופטימיות בפמליית הראיס. ערפאת הראה סימני התאוששות. כאבי הבטן פחתו, לא התגלו שום סימנים לגידול, הפרעות הקרישה התייצבו וערפאת חזר לאכול (ביומיים הראשונים עוד הוזן דרך הווריד). "היתה הטבה במצב ההלם והבלבול, החולה עשה פעילות זעירה כמו הליכה בחדר ותיקשר עם קרוביו כיאות", נכתב בדו"ח הרפואי. בלילה החמישי לאשפוזו החלה הידרדרות קשה. ייצור טסיות הדם צנח שוב, "החולה חזר להיות מנומנם, עייף ומבולבל. למחרת אובחנה שקיעה נוספת ולא היתה תגובה לסביבה. בדיקה נוירולוגית הראתה שערפאת שקע בתרדמת והגיב רק לגירויים פיזיים כמו דקירה. פלג גופו השמאלי סבל משיתוק ובדיקה של הפעילות החשמלית של המוח הראתה האטה ניכרת".

רופאי המחלקה ההמטולוגית שבה היה מאושפז ערפאת עד להעברתו למחלקה לטיפול נמרץ כתבו כי "החולה בן 75, שקע בתרדמת כתוצאה מזיהום, בעיות קרישה או שניהם יחד. הוא אושפז בגלל מחלה במעי שמזכירה דלקת במעי הגס בצירוף בעיות קרישה, אך מבלי שזוהה זיהום (שגורם לדלקת) בזמן ההעברה למחלקה לטיפול נמרץ. נמצאה עדות להמופגציטוזיס (מצב שבו תאי מערכת החיסון בולעים כדוריות אדומות המופיע לעתים אצל חולי איידס). הידרדרות במצב ההכרה שמקורה במוח, התפתחה לתרדמת שאילצה העברת החולה ליחידה לטיפול נמרץ ביום אשפוזו השישי". ערפאת הועבר ליחידה, לגופו הוזרמו תרופות למכביר והרופאים החליטו לשמור על מצב התרדמת כדי שהגוף יוכל להתמודד עם המצוקה אליה נקלע. אלא שדבר ממה שעשו לא עזר. למקורבי ערפאת הוסבר כי הראיס נמצא במצב של Reversible comma, תרדמת הפיכה. עם חלוף השעות שקע ערפאת בתרדמת עמוקה. הפעם, גם לא היתה הפיכה.

חרף הנתק מבית החולים, המשיך דחלאן לקבל דו"חות שוטפים מהמודיעין הצרפתי על מצבו של הראיס. ב-3 בנובמבר התקשר אליו אחד מקציני המודיעין וסיפר לו כי ערפאת במצב קריטי ו"מדובר בעניין של שעות". דחלאן החליט לפעול. הוא יצא לבית החולים ונפגש עם סוהא, אך גם הפעם סירבה רעיית הראיס לאפשר לו לבקר את מנהיגו ודחתה את הצעתו להזעיק לפאריס את אבו-מאזן ואבו-עלא. דחלאן יצא לרמאללה כדי לעדכן את היורש המיועד, אבו-מאזן. לבית החולים הגיע בינתיים נשיא צרפת, ז'אק שיראק, שצפה בערפאת מבעד לחלון הזכוכית בחדר הטיפול הנמרץ. שיראק, ששמע על הכעס שמעורר סירובה של סוהא לאפשר לצמרת הרשות לראות את ערפאת לפני מותו, פנה אליה וביקש כי תסכים בכל זאת לביקור. "זה אמנם בעלך, אך מדובר כאן גם באישיות ציבורית", הסביר. סוהא הנסערת לא היססה לענות בחריפות גם למארחה: "אם תרשה לבכירים לבקרו, אתבע אותך למשפט. אל תתערב".

בבואו לרמאללה נפגש דחלאן בארבע עיניים עם אבו-מאזן. הוא המליץ לו לצאת בדחיפות לפאריס, חרף התנגדותה של אשת הראיס. אבו-מאזן ואבו-עלא התלבטו. הם חששו שאם יגיעו עד לבית החולים פרסי ויסולקו משם, הסיפור ימצא את דרכו לתקשורת והם אף עלולים להיות מואשמים בניסיון הדחה. דחלאן שוחח שוב עם סוהא, הפעם מביתו של אבו-מאזן, בנוכחות בכירי הרשות: "אנו מכבדים אותך ונעזור לך", הבטיח. אך סוהא נותרה בשלה. "לא אתן לאף אחד להיכנס אליו", קבעה. בסופו של דבר פנה מזכיר הרשות טייב עבד א-רחים אל הנוכחים והזהיר אותם כי "הרשות הפלשתינית עלולה ליפול אם לא תצא מיד משלחת לפאריס". משתתפי הפגישה הסכימו וכעבור שעה קלה יצאו אבו-עלא, אבו-מאזן ויו"ר הפרלמנט, רוחי פתוח, לצרפת.

כששמעה סוהא כי המשלחת הפלשתינית בדרכה לפאריס היא איבדה את עשתונותיה. עורכי דינה שיגרו מכתב להנהלת בית החולים ואיימו בתביעה אם תאפשר לבכירים הפלשתינאים לבקר. ב-7 בנובמבר, דחתה סוהא מסיבות לא ברורות המלצה חד משמעית של צוות הרופאים לעשות לערפאת בדיקת ביופסיה בכבד כדי לפסול אפשרות של לימפומה נדירה (מחלה ממארת במערכת הלימפה). במקביל פנתה לכתב רשת אל-ג'זירה בישראל ובשטחים, וליד אל-עומרי, וביקשה ממנו למסור הודעה מיוחדת בשידור חי. אל-עומרי נדהם, כמו מיליוני הצופים שלו, לשמוע את הדברים שהקריאה מן הכתב, בשיחת טלפון עמו: "זו קריאה לעם הפלשתיני. קבוצה של חורשי מזימות וקנוניות מבקשת לקבור את אבו-עמאר בעודו בחיים... אך הוא במצב בריאותי טוב והוא עוד ישוב. לא ארשה זאת".

ההודעה הדרמטית פעלה כבומרנג. כלי התקשורת ראיינו באותו יום אזרחים פלשתינאים שתקפו את סוהא במגוון של גידופים. בכירי הרשות, שהגיעו בינתיים לפאריס, חשו היטב את הרוח הגבית המגיעה מהשטחים. במקביל שוחח נשיא תוניסיה עם סוהא והזהיר אותה כי "חצתה כל גבול". הביקורת עשתה את שלה. כשהגיעה המשלחת הפלשתינית לבית החולים פרסי (לאחר פגישה עם הנשיא שיראק), התנפלה סוהא על חבריה בבכי, חיבקה ונישקה אותם והתנצלה על מעשיה. עם זאת סוכם שרק אבו-עלא יורשה לבקר את ערפאת.

"אבו-עלא התמוטט ברגע שנכנס לחדר וראה את הראיס", אומר אחד הצופים מבעד לחלון. "כל גופו של הראיס היה מחובר לצינורות, הוא איבד משקל בצורה ניכרת ולא היה בהכרה. אנשי הצוות הרפואי נאלצו לסייע לאבו-עלא לקום מהרצפה".

חברי המשלחת קיבלו תדרוך רשמי מהצוות הרפואי על מצבו של הראיס (על פי החלטת השלטונות הצרפתיים ובניגוד לבקשת סוהא). "ראש צוות הרופאים בפרסי ומנהל בית החולים הסבירו לנו שכל מערכות הגוף הפסיקו לפעול", מספר נאסר אל-קידווה, אחיינו של הראיס, אז שגריר אש"ף באו"ם. "הם אמרו שהדבר יכול להיגרם מכמה סיבות: סרטן, זיהום קשה או הרעלה. אך הרופאים הסבירו כי גילו בוודאות שלערפאת אין סרטן ולא נמצא זיהום קשה. לדבריהם, לא מצאו עדות לשום רעל מוכר". המשלחת הפלשתינית עשתה דרכה חזרה לרמאללה כשברור לחבריה כי יש להיערך במהירות להלוויית ערפאת ולהעברת השלטון. לבקשת המשפחה, נסע ראש בתי הדין השרעיים בשטחים, שייח ביות אל-תמימי לפאריס, כדי שליד הראיס יהיה איש דת ברגעיו האחרונים.

עתה נותרה רק ההודעה הרשמית על מותו של ערפאת, אך זו הוסיפה להתעכב. שישה ימים חלפו מאז ששקע בתרדמת, אבל שייח אל-תמימי דיווח מבית החולים כי אבו-עמאר, המחובר למכונות הנשמה, עודו בחיים. לפי ההלכה האיסלאמית, חל איסור חמור לנתק אדם ממכונת הנשמה, כל עוד הוא מוגדר חי. ביום שלישי, 9 בנובמבר, בארבע לפנות בוקר פקח ערפאת בפעם האחרונה את עיניו. הוא הגיב למגע ולפניות בעל-פה. כשעה אחר כך כבר לא היתה תגובה. בדיקת סי-טי שנעשתה למוחו של הראיס, הראתה דימום מסיווי, "כמו צונאמי", בחלקים שונים של המוח. אפשרות של ניתוח נפסלה על הסף בשל מצבו הכללי. "בתת ההכרה ידענו שזה נגמר, אך כל העת המשכנו לקוות", אומר אל-קידווה. אבל ב-11 בנובמבר בשעה 3:30 לפנות בוקר, מת ערפאת בבית החולים בפאריס, כשבועיים לאחר שעזב את המוקטעה, שבה ייקבר.

גופת הראיס הושבה למתחם הנשיאות ברמאללה, לאחר טקסי פרידה מאופקים בקהיר ובפאריס. שני מסוקי סופר-פרלון, הפעם מצריים, נחתו כשהם מוקפים בהמון רב. אלפי אנשים הסתערו על המסוק שבו הוטסה גופתו של "האב". תחינותיהם של המארגנים שקהל הרבבות יאפשר להעביר את ארונו של ערפאת למקום הקבורה, לא נענו. עשרות מאנשי כוחות הביטחון ירו באוויר במטרה לפזר את ההמון, אך הירי התערבב ביריות ההצדעה של החמושים מגדודי חללי אל-אקצא. רק כעבור כמה שעות, בתוך ההמולה הגדולה, הצליחו מארגני ההלוויה לקבור את יאסר ערפאת, כשרק קומץ מבין הנוכחים מבחינים בכך. האלמנה סוהא ערפאת העדיפה שלא להגיע לטקס ברמאללה, לאחר שהובהר לה כי לא תתקבל באהדה.

הרעלה, איידס או זיהום?

יאסר ערפאת מת בגיל מבוגר, לאחר שחי כמה שנים בחדר צר, ללא זרימת אוויר. הוא היה נתון בלחץ נפשי אדיר כמנהיג הרשות ואש"ף ובשנים האחרונות נשקפה לא פעם סכנה לחייו, תחת המצור שהטילה עליו ישראל לסירוגין. ועדיין, כל בכירי הרשות שעמם שוחחו המחברים, חושדים כי הראיס לא מת מוות טבעי אלא מהרעלה. "ישראל רצתה לחסל את אבו-עמאר וכבר הרעילה בעבר את חאלד משעל. מדוע שלא תנסה זאת שוב?" הם אומרים.

הדו"ח הרשמי הצרפתי פוסל כמעט לחלוטין את האפשרות של הרעלה. דו"ח רעלים נפרד שמצורף לדו"ח הצרפתי מראה כי כל בדיקות הרעלים שנעשו בשלוש מעבדות רעלים העלו תוצאות שליליות. הדו"ח מציג שורה של רעלים מוכרים (פרצטמול, קנאביס, קוקאין, אמפטמין, מתדון ועוד) שמעבדות הטוקסיקולוגיה בצרפת חיפשו בדמו של ערפאת. הן לא יכלו לחפש מן הסתם רעלים שאינם מוכרים להן. כל הבדיקות נעשו תחת שמות בדויים. תוצאות בדיקות הרעלים בדו"ח הנפרד מופיעות תחת שמו של "אטיין לובה", יליד 1932. מנגד, הדו"ח אינו קובע בוודאות ממה נבעה מחלתו של הראיס.

"בדיקות הרעלים שנעשו והתייעצויות בין מומחים מכמה סוגי התמחויות אינן מאשרות כי הרעלה מהווה הסבר למצבו של החולה", נכתב בדו"ח המסכם של היחידה לטיפול נמרץ, בסעיף העוסק בבדיקת הרעלים. צרפת, אגב, סירבה תחילה להעביר את הדו"ח הרפואי לרשות הפלשתינית בטענה כי רק בני משפחה רשאים לקבלו. כפשרה נקבע כי הדו"ח יועבר לידי נאסר אל-קידווה, האחיין. אל-קידווה העביר את הדו"ח לעיון ראש הממשלה אבו-עלא ושר הבריאות הפלשתינאי.

הדו"ח ושחזור ימיו האחרונים של הראיס מעלים תהיות: דגימות דם וביופסיות שערך צוות הרופאים התוניסאי לערפאת, עוד במוקטעה, הועברו לשגרירות אש"ף בירדן. מעמאן, אמורות היו לעבור לתוניס ולפאריס, אבל עקבותיהן אבדו. הדו"ח גם נמנע מלהזכיר את הכתמים שהופיעו על פניו של ערפאת. קשה גם להסביר את סירובה של סוהא לעריכת ביופסיה בכבד של בעלה. רופאים ישראלים שעיינו בדו"ח אומרים כי מתקבל הרושם שמדובר במסמך מפורט מהנדרש, כמעט "מבושל", כאילו נערך מתוך מחשבה על ההשלכות האפשריות של פרסומו.

אך יותר מכל, תמוהה העובדה שהדו"ח המתפרש על מאות עמודים, וכולל כל תרופה, בדיקה או מחלה אפשרית שעשויות להיות קשורות למות ערפאת אינו מזכיר ולו במלה אחת את האפשרות שערפאת לקה באיידס, או שנערכה לו בדיקה כדי לשלול אפשרות זו. רופא ישראלי בכיר טוען שערפאת לקה באיידס מעט לפני מותו. האיש שמע מחברו הקרוב, רופא צרפתי שנמנה עם הצוות שטיפל בערפאת בימיו האחרונים, כי לראיס היה איידס. גורמי ביטחון ישראליים מאשרים כי הדיווח על איידס הגיע לאוזניהם, אבל נמנעים מלפסוק אם יש בכך ממש. גם בצד הפלשתיני יש המכירים, ואף מאשרים, את תיאוריית האיידס, אבל סבורים שהיא קשורה בהרעלה. "אני יודע כי הרופאים בפאריס מצאו נגיפי איידס בדמו של ערפאת", מספר הרופא האישי ד"ר אל-כורדי, "אך מדובר בחומר שהוחדר לגופו כדי להסוות הרעלה", הוא טוען. אל-כורדי, שכאמור הורחק מהפציינט שלו בשבועות האחרונים לחיי ערפאת, נמנע מלפרט איך הגיע לידיו מידע זה.

פרופ' גיל לוגסי, נשיא איגוד ההמטולוגים בישראל, שקרא את הדו"ח הצרפתי אומר כי הסימפטומים המתוארים יכולים להיות אופייניים לאיידס. "זיהום שמתחיל במערכת העיכול ומידרדר כל כך מהר לקריסת מערכת הקרישה אופייני לאיידס. מה שפשוט אינו מתקבל על הדעת ונראה תמוה לחלוטין היא ההתעלמות המוחלטת מאפשרות של איידס. בדו"ח נזכרות עשרות מחלות שנבדקו או חיידקים, אך אין שום עדות לבדיקות HIV ואפילו לא איזכור לדיון בנושא. אני רק יכול להניח שאם היתה בדיקת איידס שתוצאתה שלילית, לא היתה שום בעיה לכתוב זאת בדו"ח". פרופ' לוגסי אינו ממהר לקבוע כי מדובר באיידס. "יש בהחלט אפשרות שנגרם זיהום במערכת העיכול כתוצאה מחיידק במזון שלא נשמר היטב, כמו בשר מקולקל, והחיידק הביא לבעיית הקרישה. ייתכן שעם מעט אנטיביוטיקה החיידק המזהם נעלם - ומכאן ההסבר לכך שלא נמצא מקור הזיהום. אך בגלל זיהוי מאוחר כבר לא ניתן היה לרפא את המחלה שגרם, הטרומבוציטופניה".

גם מומחה לאיידס מאחד מבתי החולים הגדולים בארץ אומר כי ההתעלמות המוחלטת בדו"ח מאפשרות של איידס מעלה סימני שאלה קשים, וכן אי איזכורו בדו"ח של רופא המומחה למחלות זיהומיות (ומטפל באיידס), כחלק מהרשימה הארוכה של רופאים שטיפלו בערפאת. עם זאת, לדבריו האפשרות שערפאת לקה באיידס אינה גבוהה. המומחה, שבחן את הדו"ח הרפואי, אומר כי אין זה סביר שמחלה שנמשכה כשבועיים (עד להעברה לבית החולים בפאריס), עם שלשולים קשים, הקאות ופגיעה במערכת העיכול והובילה לבעיית קרישה חמורה, נגרמה מאיידס.

"גם אם הוזרקו לו נגיפי איידס בשלב מאוחר (כפי שטען רופאו האישי), לא סביר שהיתה פגיעה מהירה וחמורה כל כך במערכת העיכול. בנוסף, כמה ימים לאחר התפרצות המחלה, המערכת החיסונית של ערפאת עוד לא נפגעה קשות (ספירת הלימפוציטים - מרכיב במערכת החיסונית - לא היתה נמוכה במיוחד)".

לדברי רופא ישראלי בכיר שקרא בעיון את הדו"ח, התסמינים המתוארים בו - שהופיעו כארבע שעות לאחר ארוחת הערב ב-12 באוקטובר 2004 - מעלים חשד סביר כי אותה ארוחה היתה הקריטית ביותר בחייו ובמותו של ערפאת. "זהו מקרה קלאסי שנלמד בבית הספר לרפואה של הרעלה ממזון", מסביר אותו רופא. לדבריו, על פי המתואר בגיליון הרפואי, פחות סביר כי מדובר בהרעלת מזון רגילה ומוכרת שנגרמת מחיידק המפריש רעלנים. הרעלה כזו אמורה היתה להתגלות בשורת הבדיקות שעבר ערפאת עוד במוקטעה, ולהיבלם בעזרת האנטיביוטיקה. סביר בהחלט, אומר הרופא הבכיר, כי ערפאת קיבל רעל במזון, שגרם להתפרצות המחלה הבלתי מוכרת. אותו רופא אף ידע להצביע על רעל אפשרי, שמחולל אותם סימפטומים בדיוק שלקה בהם ערפאת, ושלא נבדק על ידי הרופאים בפאריס. לרעל הזה קוראים ריצין, הוא ניתן להחדרה במזון, ובעבר אף שימש כנשק ביולוגי בפיגוע בתחנת הרכבת התחתית בטוקיו.

איך תסביר את זה שהרופאים לא מצאו כל זכר לרעל?

"הרופאים אמנם חיפשו רעלים בפאריז, אך זה היה יותר משבועיים לאחר אותה ארוחה וסביר כי אם הוחדר רעל למזון, הרי שנספג במהירות בגוף, עשה נזק קשה ואז הופרש, או במילים אחרות נעלם. יותר מכך, מעבדות הרעלים בפאריז חיפשו אחר רעלים מוכרים ולא יכלו לחפש אחר משהו שלא הכירו".

ועדיין, מסייג אותו רופא עצמו, גם האפשרות הסבירה פחות, של חיידק טבעי במזון, אינה יכולה להישלל לחלוטין, "אם נניח כי בדיקות הדם שנעשו ברמאללה נתנו תוצאות לא מדויקות בגלל זמן ההגעה הממושך לטוניסיה וכן שהאנטיביוטיקה שקיבל היתה בשלב מאוחר מדי".

גם בצד הפלשתיני, מעדיפים כאמור את תיאוריית ההרעלה. לדברי נאסר אל-קידווה, "כל מומחה שהתייעצנו עמו הסביר שאפילו הרעל הכי פשוט, שמיוצר על ידי מדען בינוני, יהיה קשה לאיתור בשביל מדען מבריק". אל-קידווה מוסיף: "איני יכול לקבוע בוודאות כי ישראל רצחה אותו, אך גם איני יכול לפסול אפשרות זו. הרי הרופאים עצמם לא פסלו אותה. זו האפשרות הסבירה ביותר. יש סימני שאלה גדולים סביב מה שהתרחש". גם ג'יבריל רג'וב שותף לעמדתו. "מותו של ערפאת לא היה טבעי ואיני חושב כי ישראל חפה מפשע", אומר רג'וב. "ערפאת לא מת באופן מקרי. מישהו רצה במותו ופעל לשם כך". מוחמד דחלאן סבור כי "ערפאת לא מת מוות טבעי. האפשרות שהורעל בהחלט קיימת. מי שרצה להגיע אליו יכול היה לעשות זאת בקלות".

אנשיו של ערפאת מסבירים כי סידורי האבטחה סביב הראיס היו עלובים. הוא קיבל ממתקים (כמו שוקולד וחלבה) ממאות מבקרים שהגיעו אליו וכאמור גם תרופות. ערפאת היה חשוף לפגיעת סיכות שהצמידו לבגדיו וקיבל בחפץ לב מתנות בלא כל בקרה. לאחר מותו של הראיס, פתח משמר הנשיאות הפלשתיני בחקירה כדי לבחון אפשרות של הרעלה. בין היתר נחקרו הטבחים שהכינו לערפאת את האוכל וכן הפקידים שהיתה להם גישה אליו. החקירה פסלה את אפשרות הרעלת האוכל מאחר שאנשים רבים נוספים אכלו מהמזון שהוכן לראיס. אבל לא נשללה הסברה שהורעל באמצעות דברי המתיקה או התרופות שקיבל ממבקרים. לנוכח השמועות הרבות על הרעלה, החליטה הרשות להקים ועדת חקירה מיוחדת לבדיקת נסיבות מותו של ערפאת, אבל עד קיץ 2005 לא פורסמו מסקנותיה.

יש פלשתינאים שחושדים כי למות ערפאת היו אחראיות לאו דווקא ידיים ישראליות. "סירבתי לשתף פעולה עם ועדת החקירה", מספר הרופא האישי, ד"ר אל-כורדי. "היה לי ברור שהקמת ועדת החקירה היא דווקא ניסיון למנוע או לעכב את פרסום המסקנות. השיטה הבסיסית ביותר שניתן היה להפעיל כדי לגלות את נסיבות המוות, היתה נתיחה שלאחר המוות. הדבר לא נעשה והנסיבות הללו חשודות מאוד. אני מאמין עד היום כי ערפאת הורעל, כל הסימפטומים העידו על כך".

למשעל את ערפאת

בשנים שקדמו למותו של ערפאת, התקיים בישראל דיון אינטנסיווי באפשרות לחטוף ולגרש את הראיס. בשלב מאוחר יותר עסקו גם בתוכניות לחיסולו. אריאל שרון בעצמו דן עם בכירי צה"ל בתוכניות המבצעיות לגירוש ערפאת ונכח בתרגיל שבו הודגמו האפשרויות. התוכניות מעולם לא אושרו לביצוע, משום שמפקדי סיירת מטכ"ל שגיבשה אותן לא הסכימו להתחייב כי יו"ר הרשות לא ייפגע בעת חטיפתו - ושרון חשש מהתגובות בעולם הערבי במקרה שערפאת ייהרג. היו"ר היה מוקף כל העת מאבטחים ועוזרים והיה חשש שלא יהיה אפשר להשתלט עליו בלי לירות אש בתוך הלשכה הצפופה. הקברניטים, מצדם, לא הסכימו לקחת סיכון ולהורות לחיילים לא להגיב באש, גם אם יירו עליהם. ומאחר שערפאת נשא עליו, בכל עת, שני אקדחים, לא פסלו אנשי המודיעין את האפשרות שהראיס יעדיף להיזכר כמי שמת מות גיבורים, בחילופי אש עם חוטפיו, ולא נכנע למזימה הישראלית לגרשו מפלשתין.

מקורות ביטחוניים בכירים מאשרים כי ככל שגבר התיעוב שחש שרון כלפי ערפאת, וככל שהראיס תואר כמכשול העיקרי להתקדמות, עבר הדיון בחיסולו לפסים רציניים יותר. הייתכן שישראל פעלה, בחשאי, "למשעל" (להרעיל) את ערפאת? לחסלו מבלי להותיר עקבות? המקורות טוענים שהתשובה שלילית. הסיכון, אילו נחשפה האחריות הישראלית, היה גדול מדי - מה גם ששרון נתן את מלתו לנשיא בוש שלא יהרוג את ערפאת. למהלך כזה, הם אומרים, נדרשו שותפי סוד רבים מדי. במוקדם או במאוחר, מישהו עלול היה לפטפט, המעורבות הישראלית היתה נחשפת - ושרון לא יכול ליטול על עצמו סיכון כזה. מלשכת ראש הממשלה נמסר בתגובה לטענות הפלשתיניות על הרעלה כי מדובר ב"שטויות. הדברים נבדקו בעבר ונמצאו לא נכונים". *



24.10.2004 ברמאללה, חמישה ימים לפני האישפוז בפאריס. האם מישהו בישראל החליט ל"משעל" את ערפאת?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו