בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שינדלר האוקראיני

זה האיש שביד ושם מסרבים שוב ושוב להעניק לו תואר חסיד אומות עולם. אולי כי היה לאומן אוקראיני שאהד את הצבא הנאצי מתוך תקווה שיעזור בהקמת מדינה אוקראינית. הוא אף כתב באיגרת: "אנו רואים את הצבא הגרמני כמושיע מהאויב". אבל לכומר אנדריי שפטיצקי היה גם צד אחר. בחירוף נפש ובמסירות הסתיר והציל כ-150 יהודים, וביניהם אדם דניאל רוטפלד, שר החוץ של פולין. הניצולים מסרבים לשכוח את מיטיבם. והם מסרבים לסלוח ליד ושם

תגובות

השלג מילא תפקיד מכריע בחייה של לילי שטרן-פוהלמן. כשברחה מגטו לבוב היא בוססה בו עד לברכיה, בליל חורף אוקראיני, עד שהגיעה לדירת המסתור והתאחדה עם אמה. אחר כך, כעבור כשנה, בשלהי 1943 או ראשית 1944 (היא אינה זוכרת את התאריך המדויק), שוב בלילה מושלג, היא ואמה הצליחו למלט שוב את נפשן. בפעם הזאת מצאו מקלט במתחם הקתדרלה של לבוב, במעונו של המטרופוליט. היא היתה אז בת 11, אבל הזיכרון חי עמה יותר מ-60 שנים. "הוא היה איש ענק ומרשים. אף שהיה מרותק לכסא גלגלים, הדבר הבולט ביותר היה ממדי גופו העצומים. בעיני, עיני ילדה קטנה, הוא נראה ענק. היה לו זקן לבן עבות ועיניים חמות", היא משחזרת בשיחת טלפון מביתה בלונדון את המפגש הראשון שלה עם אנדריי שפטיצקי. "הייתי נפחדת מאוד. הוא הניח את ידיו על ראשי ובחיוך אמר לנו: ברוכים הבאים, אל תחששי, אציל את חייך". הבטיח וקיים. כעבור כמה חודשים, בקיץ 1944, שיחרר הצבא האדום את חבליה המערביים של אוקראינה מהכיבוש הנאצי. לילי פוהלמן ואמה ניצלו סופית.

זה כחמישים שנים מנסים לילי, אמה (שמתה בינתיים) ועוד קומץ ניצולי שואה ובני משפחה, ובהם אדם רוטפלד, כיום שר החוץ של פולין, לשכנע את מוסד יד ושם להעניק לכומר האוקראיני אנדריי שפטיצקי את אות חסיד אומות עולם. אך לשווא. למעט דבקותם של ניצולי השואה ואזכורים ספורים, בעיקר בספרי ההיסטוריה, צנח סיפורו של אנדריי שפטיצקי אל תהום הנשייה. אפילו רשימה בעניין זה, שהתפרסמה ב"מעריב" ביום השואה האחרון לפני ארבעה חודשים, לא הותירה רושם על יד ושם.

זהו לא רק ויכוח על זיכרון, שיכחה והנצחה. ברקע הדברים גם דיון נוקב על פרשנות היסטורית ועל "אמת" היסטורית. מצד אחד ניצבות האמת וההיסטוריה הפרטיות של כל אחד מהניצולים. ומולם - האמת של יד ושם, בעל הסמכות החוקית להענקת התואר, שרואה את עצמו כשומר החותם של תולדות השואה. הניצולים משוכנעים שמניעיהם טהורים ונאצלים ואילו השיקולים של יד ושם מודרכים, לטענתם, גם מחישובים פוליטיים וביורוקרטיים. זהו קרב גם על הזמן. ככל שנוקף הזמן מספרם של הניצולים פוחת והולך והשיכחה ההיסטורית צוברת תנופה. מכאן גם נחישותם והתמדתם של הניצולים, שאינן נופלות מאלה של יד ושם.

בשבועות האחרונים שוב חידש קומץ הניצולים את המאבק. הפעם הם נעזרים בפרופ' שמעון רדליך מאוניברסיטת בן גוריון, היסטוריון מומחה לתולדות יהודי מזרח אירופה. עכשיו הם מנסחים עצומה שעליה יוחתמו ניצולי השואה ואישי ציבור, שתישלח ליד ושם בקריאה שישקול שוב את עמדתו. בראשית נובמבר יתקיים בלבוב יום עיון מטעם הארגון היהודי-האוקראיני "תקומה", בהשתתפות היסטוריונים מישראל ומאוקראינה, להערכת דמותו של שפטיצקי ויחסו לעם היהודי. אבל יותר מכל, ניצולי השואה והתומכים במאבקם שואבים עידוד מביקורו המתוכנן בישראל, בעוד כחודשיים, של נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו, ונהנים מרוח גבית ממשרד החוץ, שבו מודעים לעובדה שהענקת התואר למי שנחשב באוקראינה גיבור לאומי יכולה לתת תנופה ליחסים בין שתי המדינות.

השומרים חשבו שהיא מתה

לילי שטרן נולדה ב-1932, למשפחה יהודית בורגנית, בעיר לבוב - אז בפולין, כיום באוקראינה. סבה היה יהודי דתי, אבל הוריה זנחו את המסורת. אביה היה מנהל בנק, אמה מעצבת אופנה. על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ מ-1939, סופחו לבוב וחבליה המזרחיים של פולין לברית המועצות. ביוני 1941, במבצע ברברוסה, פלשו הנאצים לברית המועצות ונכנסו ללבוב - "והאסון החל", לשונה של לילי.

באוגוסט 1942, באקציה הגדולה בגטו לבוב, לקחו אנשי מיליציה אוקראינית את אביה ואחיה. "עד היום לא ידוע לנו מה בדיוק קרה להם. הם פשוט נעלמו ולא נותרה שום עדות מהם". לילי ואמה ניצלו משום שבאותה עת שהו בבית הסב והסבתא. כעבור כשלושה חודשים, בנובמבר 1942, נסגר הגטו ונותק משאר חלקי העיר. התמזל מזלה של האם ובאותו לילה שהתה מחוץ לגטו. שלוש אחיות בנות לבוב, שחשקה נפשן בבגד מסוגנן, הזמינו אותה לביתן.

"חיכיתי שסבי וסבתי יירדמו ואז - מאוחר בלילה - החלטתי לברוח", מספרת לילי פוהלמן, בשיחת טלפון מלונדון, שבה היא מתגוררת. "יצאתי מהבית בפיג'מה וצעדתי בשלג אל סוללה של מסילת ברזל שהקיפה את הגטו ותחמה אותו. לפתע שמעתי צעקות של בני אדם, נביחת כלבים ויריות. השתטחתי ארצה והסתתרתי. כעבור זמן מה שככו הקולות. השומרים כנראה חשבו שפגעו והרגו אותי, ולא טרחו בלילה הקר לבדוק את הגופה. טיפסתי על הסוללה, בוססתי בשלג וצעדתי לבית שבו היתה אמי. אמי הנדהמת לא ידעה מה לעשות".

שלוש האחיות חששו לחייהן והבהירו כי על האם ובתה לעזוב עם בוקר. לאחר לבטים שנמשכו עד השעות הקטנות של הלילה החליטה האם לשים נפשה בכפה והלכה עם בתה לביתה של מכרה, גרמנייה רווקה ששמה אירמגארד ויט, שעבדה כמזכירה במינהל העירוני. "הגרמנייה הוכתה בהלם", אבל נראה שמראה הילדה הנפחדת בפיג'מה הדליק בה ניצוץ אנושי. היא הסכימה להסתיר את השתיים בביתה. כעבור ימים אחדים הודיעה האם כי היא שבה לגטו כדי להתאחד עם הוריה. ויט הבהירה לה כי לא תניח לה לקחת את לילי אתה. "היא תישאר כאן ואם יקרה לך משהו אגדל ואטפל בה", הבטיחה. האם שבה לגטו והתאחדה עם הוריה. כעבור זמן מה, בעת שהלך לתומו ברחוב, נורה הסב למוות. הסבתא, כדי לא להיות לטורח על הבת, התאבדה. האם שבה לבית ויט, שבו הוסתרה בתה.

בינתיים נוסף לדירה עוד זוג יהודים, שגם את חייהם הסכימה המזכירה הגרמנייה להציל. אלה היו הרוקח יוסף פודושין ואשתו אנה. ארבעת היהודים המשיכו להסתתר בבית עד לחורף 1944. אז, כשמתקפת הנגד של הצבא האדום החלה למוטט את קווי ההגנה הגרמניים ולהתקרב ללבוב, נתקפה המזכירה הגרמנייה בפחד. יחד עם שאר העובדים הגרמניים במינהל העירוני היא החלה בהכנות לקראת נטישה למולדת. היא ביקשה מארבעת היהודים שיחפשו מחסה חלופי. הרוקח פודושין הכיר את המטרופוליט שפטיצקי עוד לפני המלחמה, אז סיפק תרופות לו ולכנסייתו. כשחרב מתהפכת על ראשם הלכו לילי, אמה ובני הזוג פודושין אל הקתדרלה של יורי (ג'ורג') הקדוש, למפגש עם שפטיצקי במעונו של המטרופוליט.

פטריוט אוקראיני

רומן שפטיצקי נולד ב-1865 למשפחת אצולה אוקראינית, שאילן היוחסין שלה הרחיק עד למאה ה-13. במרוצת הדורות והחיים תחת שלטון כיבוש פולני, עברה המשפחה תהליך של היטמעות וקיבלה עליה את המנהגים, הערכים והתרבות הפולניים. עתה, תחת שלטון אוסטרו-הונגרי, נטה רומן הצעיר אחר התנועה הלאומית האוקראינית, שביקשה לכונן מדינה עצמאית, ואף הביע רצון להיות כומר. הוריו הגיבו בשליחתו לגרמניה כדי שילמד משפטים. הוא אמנם סיים את הלימודים בהצטיינות אך במקום לפתוח בקריירה של משפטן היה נחוש לעלות על מסלול כמורה.

אחרי שסיים את לימודיו, ב-1886, החליט שפטיצקי הצעיר לנסוע לאיטליה, לבקר אצל האפיפיור ליאון ה-13 ולהיוועץ בו על עתידו. הוא נטש את הכנסייה הקתולית, עבר לכנסייה היוונית-קתולית (האוניאטית), שינה את שמו הפרטי מרומן לאנדריי, והחל ללמוד בסמינר לכמרים. הכנסייה האוניאטית נוסדה ב-1596, כשאוקראינה היתה נתונה תחת כיבוש פולני קתולי: היא שימרה את הטקסים והפולחנים הביזנטיים, אך קיבלה את המרות העליונה של האפיפיור. ברוסיה היא פורקה על ידי השלטון הצארי ומוזגה בכנסייה הפרבוסלווית, והמשיכה להתקיים בחבלים המערביים של אוקראינה, שהיו נתונים לשלטון האוסטרו-הונגרי. זה גם מרכז כוחה העכשווי, שם יש לה חמישה-שישה מיליוני מאמינים.

התקדמותו במידרג הכנסייתי היתה מטאורית וב-1900, בהיותו בן 35, זכה בתואר מטרופוליט והתמנה לראש הכנסייה, משרה שהחזיק בה עד למותו. בתולדות אוקראינה מקושרת בשמו תחייתה של הכנסייה באוקראינה המערבית במחצית הראשונה של המאה ה-20. ב-1903 ייסד שפטיצקי את מסדר הנזירים הסטודיטים (מלשון "לימוד"), שהקים בתי ספר, בתי יתומים ובית חולים. המנזרים עתידים למלא תפקיד חשוב בהצלת יהודים. הוא גם השפיע על אחיו קאז'ימייז', משפטן וחבר בפרלמנט האוסטרי, שהיה שותף להשקפותיו הלאומיות, לנטוש את חיי העולם הזה ולהתקדש לכמורה. קאז'ימייז' שינה את שמו לקלימנט והתמנה לראש מסדר הסטודיטים.

כבר בראשית דרכו בכנסייה, בהיותו בן 20, החל אנדריי שפטיצקי ללמוד עברית, ובתוך זמן קצר יחסית כבר הצליח לקרוא את התנ"ך בשפת המקור. כעבור שנים התגאה בחליפת המכתבים שניהל בעברית מקראית נמלצת עם ראשי קהילות יהודיות. ב-1905 וב-1906 הוא עמד בראש קבוצת צליינים, שביקרו בארץ הקודש. בעקבות מסעו השני הוא חיבר ספר הדרכה דתי שכלל תיאור של מסלולי עלייה לרגל, בליווי מפות ואיורים.

לימוד השפה הניע את המטרופוליט להתוודע מקרוב ליהודים. "ההיכרות עם יהודים ועם היהדות היתה חלק אינטגרלי של סביבתו האינטלקטואלית והמעשית של שפטיצקי", אומר פרופ' שמעון רדליך, מחבר הספר: "יחד ולחוד בבז'ז'ני: פולנים, יהודים ואוקראינים" (הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2005). את יחסו המיוחד ליהודים הוא הפגין במשך השנים במפגשים לבביים עם רבני הקהילות. חילופי הברכות במפגשים אלה היו לרוב בעברית. עצם קיום המפגשים לא היה עניין של מה בכך בארץ שהאנטישמיות היתה מושרשת בה. על פי ספרו של הרב ד"ר דוד כהנא, אחד מאלה שהמטרופוליט הציל בשואה, "יומן גטו לבוב", השתבח שפטיצקי בכך שכל ערב פסח השתתף במבצעי קמחא-דפסחא של הקהילות באזור מגוריו.

במלאות לו 70 שנים ב-1935, פירסם היומון היהודי "חבילה" ברכה מיוחדת מאת הקהילה היהודית של לבוב ושבחים על רמתו המוסרית והאתית הגבוהה. רבה הראשי של הקהילה הרפורמית של לבוב, הרב ד"ר יחזקאל לוין (ששני בניו, קורט ונתן, ניצלו גם הם הודות לפועלו) ערך לכבודו לרגל המאורע קבלת פנים מיוחדת.

שפטיצקי תמך גם בהתיישבות הציונית בארץ ישראל והביע את דעתו הנלהבת על מפעלה בראיון שהעניק ב-1934 לליבר קרומהולץ, עיתונאי יהודי צעיר שעלה אחר כך לארץ, שינה את שמו לחביב כנען והיה במשך שנים רבות חבר מערכת "הארץ". עם זאת, אין להתעלם מכך שיחסו ליהודים הונע גם מהשקפתו התיאולוגית ומשאיפה מיסיונרית. "כאשר אני עומד מול קהל יהודי המוכן לשמוע אותי", הסביר באחת הדרשות שלו, "איני יכול להימנע מלהתייחס אליהם כבני אדם החשופים לאבדון נצחי. זו הסיבה שאני רואה זאת מחובתי לנצל הזדמנות כדי להביא להם ולו מלה אחת מתוך התגלות אלוהית".

ראש הכנסייה האוניאטית היה בראש ובראשונה פטריוט אוקראיני, שהקים כבר ב-1905 מוזיאון לאומי אוקראיני ותמך בהקמת מדינה אוקראינית עצמאית. במלחמת העולם הראשונה, כשרוסיה כבשה את לבוב, נאסר שפטיצקי למשך שנתיים. אחרי המלחמה שב שפטיצקי ללבוב, שעכשיו סופחה לפולין. אחיו הצעיר סטניסלב, שהיה גנרל בצבא הפולני, מונה לשר ההגנה של פולין ב-1923, אבל הוא עצמו, וכנסייתו כארגון, כוננו קשרים הדוקים עם התנועה הלאומית האוקראינית.

אך טבעי היה בשבילו להתנגד לברית המועצות, ששלטה בחלקה הגדול של אוקראינה, בגלל המשטר הקומוניסטי והמדיניות האנטי-דתית של סטלין. ההתנגדות לברית המועצות גברה כשזאת כבשה את לבוב ב-1939 ושלטה בה במשך כשנתיים. מאותן סיבות הוא קיבל באהדה את הצבא הגרמני, שפלש לברית המועצות ביוני 1941, בתקווה שעתה תוגשם שאיפת העצמאות האוקראינית. באיגרת "אל העם האוקראיני" הצהיר המטרופוליט: "אנו רואים את הצבא הגרמני כמושיע מהאויב".

בעמדה דומה החזיקה התנועה האוקראינית בהנהגת סטפן בנדרה ואנדריי מלניק, שהיתה גם אנטישמית במובהק. גם כשזאת כבר הבינה כי היטלר אינו מתכונן להניח לאוקראינים להקים מדינה עצמאית וירדה למחתרת, תמך שפטיצקי בהקמתו של כוח צבאי אוקראיני, "דיוויזיית הליצ'ינה", שפעלה במסגרת האס-אס והשתתפה בהשמדת יהודים.

אבל בו-בזמן, כפי שכותב הרב כהנא בספרו, שפטיצקי לא היסס גם לנסח "איגרת רועים" שבה תבע מהממשלה החדשה לקבוע הוראות וחוקים שיבטיחו את טובתם ורווחתם של כל יושבי הארץ ללא הבדל אמונה, לאומיות ושכבה חברתית. כהנא משוכנע שהמטרופוליט כיוון ליהודים. וזה נכתב בשעה שיחידות האס-אס בסיוע כוחות עזר אוקראיניים החלו כבר לטבוח ביהודים. היינריך הימלר, מפקד האס-אס, שמע על האיגרת וציווה לאסור את שפטיצקי, אבל המפקד הגרמני בלבוב הודיע לו שצעד כזה יעורר זעם אצל אוקראינים, שרואים באיש הדת גיבור לאומי, מה שעלול לסכן את שלום הצבא הגרמני. הימלר השתכנע ונסוג מדרישתו.

אחר כך, בפברואר 1942, שלח המטרופוליט מכתב ישיר אל הימלר ובו תבע ממנו לסלק את השוטרים האוקראינים מכל פעולות השמדה של היהודים. במכתבו הוא גינה את יחסם של הגרמנים אל האוכלוסייה האוקראינית, ובמיוחד אל היהודים, ומחה על השימוש בשוטרים אוקראינים בפעולות נגד היהודים. במכתב להימלר ציין שפטיצקי, כי האדם האוקראיני הוא פרימיטיווי ולימים יעשה לבני עמו מה שעשה ליהודים: הוא מתרגל לרצח ולא על נקלה ייגמל.

על פי מחקרו של פרופ' רדליך, "לפחות שלושה אנשים (אחד מהם הרב כהנא) העידו שראו את מכתבו של שפטיצקי אל הימלר. עם זאת, לא ניתן להשיג את המקור ואף לא עותק ממנו". אחר כך פירסם המטרופוליט את "איגרת הרועים" המפורסמת שלו, תחת הכותרת "לא תרצח" ובמארס 42' שלח מכתב לאפיפיור פיוס ה-12 ובו התריע על רצח היהודים בידי הגרמנים ושלוחיהם האוקראינים. באיגרת נוספת לוותיקן, מאוגוסט 1942, שנכתבה תחת השפעת האקציות של אותו חודש, שבהן שולחו למותם כ-50 אלף יהודים מגטו לבוב, הוא התריע נגד המשטר הנאצי: "כששוחררנו על ידי הצבא הגרמני מן העול הבולשוויקי הרגשנו הקלה מסוימת", כתב באיגרת. "עכשיו כולם מסכימים שהמשטר הגרמני הוא אולי רע ושטני יותר מן הבולשוויקי". הוא גם העביר הנחיות לאנשי עדתו להסתיר יהודים בכנסיות, במנזרים ובבתי היתומים וכך להצילם מהשמדה. והוא גם נתן דוגמה אישית.

אני מבקש: מחל לי

שני מקרי ההצלה הידועים והמתועדים ביותר הם של הרב דוד כהנא, ושל בני משפחתו של הרב יחזקאל לוין. בתחילת ספטמבר 1941 ביקר הרב לוין אצל שפטיצקי במעונו בקתדרלה. שפטיצקי שידל את הרב להישאר שם, אבל הרב לוין החליט לשוב אל משפחתו וקהילתו. הוא נתפס עוד באותו היום בידי אוקראינים ונרצח יחד עם יהודים נוספים. כחוב מוסרי לרב הורה שפטיצקי להעניק מקלט לשני בניו, קורט ונתן. השניים הוסתרו בקתדרלה ובמנזרים של הכנסייה וניצלו.

הרב דוד כהנא נולד ב-1903 בגליציה המזרחית. הוא למד בווינה באוניברסיטה ובבית מדרש לרבנים. ברבות השנים התגלגל ללבוב, עסק בהוראה וכיהן כרב באחד מבתי הכנסת המקומיים. כבר באוגוסט 42', במלאות שנה לכיבוש הגרמני של העיר, העביר את בתו בת השלוש לחזקתו של שפטיצקי. כעבור חודשיים מצאה גם אשתו מקלט באחד המנזרים של הכנסייה. כהנא עצמו נשאר בגטו ואחר כך הועבר למחנה לעבודות כפייה ביאנובסקי.

במאי 43', כשביום אחד חוסלו במחנה יותר מ-6,000 אסירים יהודים, הצליח כהנא להימלט אל מעונו של שפטיצקי וביקש מקלט. "בלבביות רבה קיבל את פני", כתב כהנא בספרו "יומן גטו לבוב". "אותן העיניים הטובות, החכמות, עצמן. הן הבטיחו לי: כאן תישאר, כאן נעזור לך. לא יארע לך כל רע. אמר: 'ספר לי בבקשה מה עבר עליך מאז... התחלתי לספר לו על המתרחש במחנה. סיפרתי על הזוועות והאכזריות, על ההריגה, על המסדרים שבמחנה... ראיתי דמעות זולגות על לחייו".

יומיים לאחר מכן הוא שוחח עם קלמנט שפטיצקי, אחיו של המטרופוליט: "שעות אחדות ישב עמי בפינתי, ניחם אותי והביא לי דרישת שלום מאשתי ובתי. מטעמי ביטחון לא רצה לומר לי על מקום הימצאן... די בידיעה שהן בריאות ושלמות. לאשתי ניתנו תעודות אוקראיניות טובות, והילדה מתחנכת באחד מבתי הילדים".

הרב כהנא מתאר בספרו כיצד הוסתר בתחילה במעונו של שפטיצקי ואחר כך, כדי להגן על חייו, הוברח ממקום למקום. את הקיץ של 1943 העביר הרב במנזר סטודיטי בקרבת הקתדרלה. בתחילה שהה באחד התאים, אבל עד מהרה הוברח לעליית הגג ומשם למחבוא בספרייה. הוא עסק שם בקטלוג הספרים והותקן בשבילו מחבוא מבוצר היטב. בכל פעם שהגרמנים נכנסו למנזר צלצל הפעמון בספרייה וכהנא הזדחל בין הספרים אל מחבואו. הוא שרד בשישה חיפושים כאלה.

אחר כך הוחזר כהנא אל המחבוא בקתדרלה. מזכירו האישי של המטרופוליט מסר לו כמה ספרי צליינות לארץ הקודש, כדי לעודד את רוחו. אלא שכהנא מצא באותם ספרים תיאורים לא ממש מחמיאים של היהודים ושל היישוב היהודי בארץ ישראל. באחד הימים אזר עוז ושאל את שפטיצקי לדעתו בעניין. המטרופוליט גינה באוזניו את רדיפת היהודים אבל גם הרצה לו על חטאם הקדמון כלפי ישוע. למחרת אותה שיחה ביקש המטרופוליט לראותו שוב. "שיחתנו אתמול גרמה לי נדודי שינה", ציטט כהנא בספרו את שפטיצקי, "יש לי ייסורי מצפון. במצב הקשה כיום, כשהעם היהודי מגיר דם כה רב ומקריב מאות אלפי קורבנות חפים מפשע, לא הייתי צריך לנגוע בנושא הזה. אני מבקש ממך: מחל לי".

אחרי המלחמה עסק כהנא בשיקום חיי הקהילות הדתיות בפולין ושימש רב ראשי בצבא הפולני. ב-1950 עלה ארצה עם משפחתו והתמנה לרב הראשי של חיל האוויר. כעבור זמן כיהן כמה שנים כרב הראשי של ארגנטינה. הוא נפטר בשיבה טובה ב-1998.

לא מרגישים את השואה על העור

לא ברור כמה יהודים הציל אנדריי שפטיצקי. יש חוקרים, כמו ההיסטוריון שמעון רדליך (ניצול שואה בעצמו, אם כי לא בעזרת שפטיצקי), שמעריכים כי מספרם הגיע לפחות ל-150. אחרים סבורים שהציל "רק" כמה עשרות. כל הניצולים מנסים זה כמה עשורים לשכנע את יד ושם להעניק למיטיבם את ההכרה וההוקרה, שהם בטוחים כי הוא ראוי להן. אבל לא רק הם, גם העיתונאי ובמאי הקולנוע הוותיק נתן גרוס, כיום בן 86, מגויס למשימה. "לי לא היה שום דבר אישי עם שפטיצקי", אומר גרוס. "לא חייתי באזור שלו והוא לא הציל אותי. אני פשוט חושב שנעשה כאן עוול גדול".

במשך יותר מ-20 שנה היה גרוס חבר בוועדת חסידי אומות העולם בסניף תל אביב של יד ושם (ישנן עוד שתי ועדות מקומיות, בירושלים ובחיפה, ומליאה כללית של הוועדה). "ישבנו אולי 20 פעם על התיק של שפטיצקי", הוא מספר. "הרב כהנא בכה כשביקש שיינתן לשפטיצקי התואר ואני נלחמתי כמו אריה, אבל זה לא עזר. אף אחד לא התכחש לעובדות ואמרו לכהנא שהסיפור שלו באמת נוגע ללב, אבל הרוב החליט נגד. זו היתה החלטה פוליטית, החשש היה לדעתי מה יאמרו היהודים בעולם אם יד ושם יעניק ללאומן אוקראיני תואר חסיד אומות העולם. בדרך כלל מי שיושב שם אלה לא אנשי שואה. הוויכוח אתם הוא על זה שהם לא מרגישים את השואה על העור שלהם, הם רק מכירים אותה מאלפי עדויות".

מאז שנות ה-60 ישבה הוועדה המיוחדת ביד ושם, שבסמכותה להעניק את התואר על המקרה של שפטיצקי, 13 פעמים ו-13 פעמים היא דחתה את הבקשות של ניצולי השואה. איריס רוזנברג, דוברת יד ושם, אומרת בתגובה: "ההחלטה שלא להכיר בשפטיצקי כחסיד אומות העולם היא החלטתה של הוועדה לציון חסידי אומות העולם, הפועלת ליד יד ושם. הוועדה מורכבת רובה ככולה מניצולי שואה ובראשה עומד שופט בית המשפט העליון בדימוס. זו ועדה בלתי תלויה, ריבונית ועצמאית הפועלת בהליך הדומה לחבר מושבעים ומכריעה את החלטותיה בהצבעה. בין השנים 1964 ועד 1991 דנה הוועדה בבקשה להכיר בשפטיצקי 13 פעמים. כולן היו ישיבות בהרכב של מליאת הוועדה בראשות יושבי ראש הוועדה, השופט לנדוי ואחריו השופט בייסקי. בישיבתה האחרונה של מליאת הוועדה ב-1991 היא שוב החליטה, פה אחד, לא להכיר בו כחסיד אומות העולם".

בהיותה מעין גוף שיפוטי, הפרוטוקולים של הוועדה חסויים ולכן אי אפשר לעיין בהם וללמוד את מניעי השופטים. אבל משיחות עם מי שמכירים את הסוגיה מתברר כי אפילו ביד ושם היו אישים בכירים ביותר שסברו כי החלטות הוועדה שגויות ומעוותות את הצדק ההיסטורי. עם אלה נמנה פרופ' ישראל גוטמן, היסטוריון ועורך אנציקלופדיית השואה, שניסה לפעול לשינוי עמדת הוועדה. בעמדה דומה החזיק גם היסטוריון נוסף שעבד ביד ושם, ד"ר אהרון וייס, שנמנה עם מחברי ספר הקהילות מטעם יד ושם. בספר על גליציה המזרחית הוא כתב כי באותם ימים של שיתוף פעולה בין אוקראינים רבים לנאצים בהשמדת היהודים, "בלט המטרופוליט שפטיצקי... אשר כבר בימים הראשונים לכיבוש הנאצי הושיט עזרה ליהודים. הלה הגדיל לעשות בימים שלאחר מכן, בעת הגירושים ההמוניים להשמדה, כאשר פירסם איגרת רועים המוקיעה בצורה גלויה את רצח היהודים והשפיע על כמרים ונזירים מבני כנסייתו, שהעניקו מחסה ליהודים, ואמנם בסיועם ניצלו כ-150 יהודים".

ד"ר אהרון וייס הוא מיוזמי הכינוס בלבוב בנובמבר, שיעסוק בהערכת פועלו של שפטיצקי. "הוא דמות אצילית אך הוא גם דמות טרגית, דמות שייקספירית", אומר וייס. "מצד אחד הוא ידע עברית, היה לו קשר חם ועמוק לקהילה היהודית עד למלחמה ובמלחמה סייע להצלת יהודים, ועל כן מגיע לו יותר מתואר אחד. אבל מצד שני היה לו גם קשר הדוק לתנועה הלאומנית והוא שיתף פעולה עם הגרמנים". בגילוי לב אומר ד"ר וייס, כי בעבר אמנם חשב ששפטיצקי אינו ראוי לתואר, אבל עתה שינה את דעתו: "אני מתלבט. אינני עוד חד משמעי ואני מצפה מיד ושם לקצת דמיון יצירתי".

בחודש שעבר התקיים במנזר אונייב, ליד לבוב, טקס מרגש להנצחת פועלו של שפטיצקי. אחד המשתתפים היה אדם דניאל רוטפלד, אז ילד בן שבע וכיום שר החוץ של פולין. רוטפלד שבע מרורים מיחסה של ישראל. בנאומו בטקס ובמכתבים ששלח אל כמה ניצולי שואה אמר רוטפלד וכתב בין השאר: "לרוע המזל, אומץ לבו המוסרי של אנדריי שפטיצקי לא זכה למלוא הכרתם. עדיין שוללים ממנו את תואר חסיד אומות עולם. אני משוכנע עמוקות שלא רק שהוא ראוי להכרה כזאת, אלא שהכרה כזאת תהיה לה השפעה בעלת בעלת משמעות חיובית וחשובה על הדור הצעיר באוקראינה". כך חושבים גם במשרד החוץ, שמאמין כי הכרה תשפר את הקשרים בין שתי המדינות.

לילי פוהלמן הוסתרה זמן מה במנזר אובוץ' ובסוף מלחמת העולם השנייה, בעזרת הרב כהנא וארגון צדקה יהודי בריטי, נשלחה עם אמה ללונדון. היא היתה למתורגמנית מצליחה, שעבדה בין השאר במשלחת של נסיכות מונקו לאו"ם. זמן קצר לאחר המלחמה דאגו הבת ואמה (שנפטרה לפני כארבע שנים) לשקם גם את המזכירה הגרמנייה אירמגארד ויט, שהעניקה להן מקלט בדירתה בלבוב. הן איתרו אותה במחנה פליטים בגבול גרמניה-צ'כיה, הביאו אותה ללונדון ואחר כך סייעו לה להגר לארצות הברית, כשהן דואגות להסדיר לה מקום תעסוקה.

לילי שטרן-פוהלמן מתוסכלת במיוחד משום שיד ושם הסכים להעניק תואר של חסיד אומות עולם לאחיו של המטרופוליט, קלמנט שפטיצקי, לכמה נזירים ונזירות מהמסדר הסודיטי ולגרמנייה ויט, אבל מתעקש להתעלם מפועלו של מי שעמד בראש המבצע להצלת היהודים והעניק לו מהשראתו.

"כתבתי ביד ושם לכולם, כולל לראש המחלקה לחסידי אומות עולם, ד"ר מרדכי פלדיאל", מסכמת לילי פוהלמן בשיחת הטלפון. "שאלתי אותם מה ההבדל בין אוסקר שינדלר לשפטיצקי. שינדלר היה חבר המפלגה הנאצית והציל יהודים. שפטיצקי היה אוקראיני לאומי שהציל יהודים וסיכן את מעמדו וחייו. אז מדוע לו לא מגיע?"

"עוד מעט נלך גם אנחנו בדרכו של הרב כהנא", אומר עודד אמרנט, גם הוא מניצולי שפטיצקי ופעיל בעמותת "ילדים ניצולי שואה", "ואז מי יידע בכלל מי זה שפטיצקי". *



המטרופוליט שפטיצקי. לפחות שלושה אנשים העידו שראו את מכתבו להימלר, אך המקור אבד ולא נותר אף עותק


ילדים במנזר אונייב, 1943, שלושה מהם יהודים שניצלו בהוראת שפטיצקי. הילד הרביעי משמאל בשורה השנייה הוא עודד אמרנט (בתמונה הקטנה, כיום)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו