בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היהודי החדש

תנועת גוש אמונים הוקמה בסלון משפחתו, אבל הוא האיש שחילק את ארץ ישראל. המתנחלים שציפו שתא"ל גרשון הכהן יהיה אלי גבע של הציונות הדתית לא הבינו אותו: הוא חייל שנאמן רק לריבון. והוא עבר את ההתנתקות בלי להזיל דמעה, בלי לתת אפילו חיבוק אחד. היהודי החדש לא צריך חיבוקים

תגובות

בסופו של דבר, בשטח, מי שחילק את הארץ היה תא"ל גרשון הכהן. מפקד אוגדה 36 הוא הקצין שפרץ אל תוך נוה דקלים והביא לקריסת ההתנגדות. הוא המפקד אשר היה אחראי לפינויים של מרבית ישובי גוש קטיף. הוא האדם אשר נתפש בעיני המתנחלים כמפקד הגירוש.

קשה לחשוב על קצין שבחירתו לתפקיד הרגיש תהיה יותר טעונה. הכהן נולד בירושלים לפני 50 שנים בלב לבה של הציונות הדתית. תנועת גוש אמונים הוקמה בסלון המשפחה. למרות שהכהן הסיר את הכיפה בגיל צעיר, למד פילוסופיה והיה לאינטלקטואל המובהק של הקצונה הצה"לית, הוא לא הפנה עורף לעולם הערכי שמתוכו צמח. אחדים מאחיו ואחיותיו מתגוררים ביהודה ושומרון. בנו הוא קצין צעיר מאמין ושומר מצוות. אחדים מראשי יש"ע נמנים עם חבריו. על כן, כאשר הוחלט למנות אותו למפקד הפינוי פרצה סערה גדולה בשני עולמות: בצמרת הבטחונית והפוליטית היו שהטילו ספק בנאמנותו; ואילו בקהילה הכתומה אותה נאמנות עצמה נתפשה כבגידה. עד הרגע האחרון ממש ציפו רבים מהמתנחלים שהכהן יסרב, יפרוש ויוביל את ההתקוממות הגדולה נגד ההתנתקות.

הציפייה הזאת היתה ציפיית שווא. היא נבעה מחוסר הבנה מוחלט של החומר שממנו הכהן קורץ. אותם מתנחלים אשר ציפו שיחולל את נקודת ההיפוך הדרמטית שתבטל את הפינוי, לא הבינו את העולם הנפשי והרעיוני שלו. עולם שבו האהבה לצבא והמסירות למדינה גוברות על כל ערך אחר. עולם אשר אמונתו בממלכה ובחיילות היא כמעט דתית.

הוא אדם מרתק. מצטט ללא הרף מהרמב"ם, עמיחי ופוקו. מתייחס ללא הרף לפאטון, לרומל וליהודה הלוי. מצרף מקורות יהודיים לניתוחים ניאו-מרקסיסטיים. שוזר ארכיטקטורה לקולנוע ולהיסטוריה צבאית. מתקשר באישון לילה כדי להביא תימוכין מדליה רביקוביץ או מא.ד. גורדון או מיעקב חזן. חי את הדרמה הישראלית באינטנסיוויות של משורר ולוחם. הוגה ומצביא. בנאי ועובד אדמה.

הראיון עמו נערך בשני שלבים: לפני ההתנתקות, ואחריה.

לפני ההתנתקות

תת אלוף הכהן, אתה אוהב את גוש קטיף?

"גוש קטיף הוא מקום של ים וחול. אני איש של הרים. אבל מה שראיתי בחודשים האחרונים בגוש קטיף הדהים אותי. למרות שמדובר רק ב-8,000 בני אדם, מדובר בציוויליזציה שלמה. על אוכלוסייה לא אריסטוקרטית שהלכה אל הספר, אל הקצה, ויצרה סוג של הוויה תרבותית ייחודית. לא היה שם נישול. להיפך, היתה גאולת קרקע. והיה ניסיון לצאת מחיי הנוודות של היהודים ולטעת יתד בחול. והיתה עמידה מול טרור, אשר התאפשרה במידה רבה בגלל הקהילתיות שנוצרה שם. הערבות ההדדית, חיי העמל, עבודת האדמה. גוש קטיף הפך להיות למופת של כוח העמידה הישראלית. במובן מסוים הוא צמצום של הסיפור כולו. מעין תא די-אן-אי כזה, שמכיל בתוכו את כל הסיפור הציוני".

אם כך, בעיניך מתיישבי גוש קטיף הם באמת אחינו הגיבורים?

"לגמרי. לגמרי. בכל המובנים".

ואתה רואה באדמה שהם יושבים עליה נחלת אבות?

"גוש קטיף הוא נחלת אבות. בוודאי. בכך אינני אומר אמירה פוליטית. הדרג המדיני והמוסדות הנבחרים הם שיקבעו את גבולות המדינה. אבל בהחלט קיימת זיקה למקום שהוא חלק מארץ ישראל. אם היו אומרים לי שאני צריך להצהיר שגוש קטיף אינו נחלת אבות היה לי יותר קשה למלא את המשימה שאני עומד למלא".

אתה מעריך את מפעלם של אנשי הגוש?

"בוודאי. יש שלוש דרכים להשיג קניין על אדמה. האחת אינה מעניינת: כסף. שתי האחרות הן עבודת אדמה ודם. ואנשי גוש קטיף רכשו את הקניין שלהם בעבודת אדמה ובדם. הם יצרו ציוויליזציה חקלאית בעלת צביון קהילתי מיוחד במינו".

את הציוויליזציה הזאת אתה עומד להחריב.

"נכון".

באיזו זכות אתה עומד לעשות זאת? לשם מה?

"בזכות החלטת המדינה הריבונית. בשם הנאמנות שלי לריבון".

הנאמנות לריבון היא הערך העליון בעיניך?

"אני עומד לפנות את גוש קטיף כחייל של הריבונות הישראלית. כחייל, הסיפור שלי מאוד פשוט. יחד עם 12,000 החיילים והשוטרים באוגדה שלי אני עומד לאפשר למדינת ישראל לקיים את החלטת הממשלה גם במקום שיש בו מחלוקת קשה. היכולת לקיים את ההחלטה הזו היא שהופכת אותנו מוועד קהילות למדינה".

מה שאתה בעצם אומר לי הוא שהשבוע תתרחש התנגשות חזיתית בין ציונות האדמה והאמונה לבין ציונות הריבונות והמדינה. ובהתנגשות הזאת אתה בוחר בריבונות ובמדינה.

"נכון. אחרת ניוותר עם אדמה בלי מדינה. ראה, יהודים תמיד ישבו בארץ. מה שהציונות חידשה הוא את ההתארגנות המדינתית של היהודים בארץ ישראל. ההתארגנות הזאת היא מהות הציונות. עליה אנחנו כאן מגנים".

המעשה עצמו יהיה קשה לך?

"המעשה הזה הוא מעשה נורא. איך שאתה לא מסתכל עליו הוא מעשה נורא. אני בהחלט יכול לראות אדם אשר מצביע בעד ההתנתקות במשאל עם אבל בא ואומר: אני לא מסוגל להיכנס לבית ולהוציא ממנו משפחה. תאר לעצמך שהקרן הקיימת לישראל נוטעת יער בהחלטת ממשלה. היער ניטע. הוא עומד. וכעבור שנים באים ואומרים ששליחותו של היער נגמרה. אותה ממשלה שנטעה מחליטה לכרות. ההחלטה היא לגיטימית. היא חוקית. חייבים לבצע אותה. אבל זו לא החלטה פשוטה. עקירת יער היא עקירת יער. לא בקלות היער ייעקר".

קשה לך לכרות את היער הזה?

"איזו שאלה. אפילו כשהחיילים עושים את תרגילי ההכנה יש להם דמעות בעיניים. אבל מבחינתי לא זה הקושי העיקרי. אני מפקד בצבא ומפקד בצבא לא יכול להיות אנין טעם. הוא צריך להיות מסוגל לעמוד בפני דברים קשים. והפעלת כוח היא תמיד דבר קשה. גם להיכנס לעין חילווה ולהרוס שם היה קשה.

"לכן מבחינתי הקושי הוא אחר. הקושי הייחודי בהתנתקות נוגע לקשר בין גוש קטיף של מטה לבין גוש קטיף של מעלה. ולשאלה מה חורבן גוש קטיף מבטא. האם הוא מבטא את ביטולו של גוש קטיף הארצי או את חיסולו של גוש קטיף הערכי".

הסבר לי.

"יש גוש קטיף של מטה. בתים, חממות, עצים, כבישים. ההרס שלו קשה רגשית ואנושית אבל בסופו של יום הוא לא יוצר עבורי דילמה ערכית. המדינה החליטה, אני חייל של המדינה, והנאמנות שלי למדינה מחייבת אותי לממש את החלטותיה.

"אבל יש גם גוש קטיף של מעלה. שזו מערכת ערכים שאותה התושבים בגוש קטיף ביטאו בהוויית היום יום. מערכת הערכים הזאת כללה את גאולת הקרקע, את גאולת העם היהודי, את הניסיון לבנות כאן עם חדש ויהודי חדש, בגילוי יומיומי של מסירות נפש. במיוחד בחמש השנים האחרונות, גוש קטיף גילם את הרעיון שאיננו קמים ואורזים את המזוודות גם כשאנחנו עומדים בפני איום של טרור.

"אני כחייל קיבלתי פקודה ברורה. פקודה שיש לה מבחן תוצאה בפיסיקה: עד תאריך זה וזה לא תהיה נוכחות ישראלית ברצועת עזה. אבל לא קיבלתי פקודה מטאפיסית. לא קיבלתי פקודה למחוץ את כל המערכת הערכית שגוש קטיף מייצג. ועל כן אני אעשה את כל אשר נדרש ממני כדי לפנות את גוש קטיף הארצי, גוש קטיף של מטה. אבל אני אעשה זאת באופן כזה שישתדל לא לפגוע בגוש קטיף של מעלה".

אתה שלם עם המשימה?

"לחלוטין. כאשר היא הוטלה עלי התקשרתי לאבי וסיפרתי לו על כך. הוא שתק לרגע ואז אמר אוי ואבוי, אתה צריך לעשות זאת. אין דרך להתחמק מלעשות זאת".

אבל יש לך אחים בצד השני. יש לך קירבה אל האנשים בעבר השני. אתה עומד להמיט עליהם אסון.

"יש פה טרגדיה. אבל השאלה שאני שואל את עצמי היא האם אפשר לעשות את המעשה הזה כמעשה ציוני. ואני חושב שאפשר. בעיני, מה שאני אעשה השבוע הוא לא פוסט ציונות אלא ציונות. אני שואל את עצמי אם אפשר לחולל את החורבן הזה כמעשה קדוש. ואני חושב שאפשר. לא שידי קדושות. אבל בסופו של דבר אני אחריב את מה שאחריב בשם המדינה ולמען יכולתה של המדינה להתקיים. אני אעשה את מה שאעשה כדי לאפשר למדינה לקבל החלטות קשות במקומות אחרים, ולכפות מרות במקומות אחרים כפי שהיא עושה במקום הזה. לכן אני חושב שאני דווקא האיש הנכון לעמוד במקום שבו אני עומד".

בנוה דקלים מתגוררת אסתר בזק. אסתר בזק היא אחת הנשים המשמעותיות בחייך. היא כמעט אם בשבילך. ביום רביעי הקרוב תדפוק על דלתה?

"זה יהיה קשה מאוד. לא הייתי רוצה לעשות זאת. אני גם לא בטוח שהיא רוצה לראות אותי שם. נכון יותר שמי שיעמוד בדלת יהיה קצין שאינו מוכר לה שיעמיד אותה בפני העובדות. קצין אשר יאמר אמירה ממלכתית ולא אישית. אבל אני אחשוב על אסתר בזק. כל חיי אני אחשוב עליה. כנער היא נתנה לי מופת מעשי-רוחני. אהבתי את העוצמה שלה. החריצות, הכנסת האורחים, בניית המשפחה, המשטר האישי הייקי. ובנוה דקלים אסתר בזק בנתה בית לתפארת. בית מידות המשמש את שמונת ילדיה ועשרות נכדיה וניניה. היא בת 75 עכשיו. היא לא תבנה עוד בית כזה. כך שאני אכן עומד להמיט עליה ועל ביתה אסון. והיא לא משלימה. היא לא מבינה איך אני יכול לעשות זאת. היא עדיין מאמינה שבסוף לא אוכל לעשות זאת. אבל אני אעשה זאת".

אנחנו משוחחים בערב שבת. זאת השבת האחרונה של גוש קטיף. תחשוב על יישובי הגוש במשך השבת?

"בוודאי. האנשים בגוש קטיף עדיין מייחלים לנס. תשעה באב עכשיו. תשעה באב זה זמן שנס יכול להתרחש בו. אבל לא יהיה נס. ומיום שני ואילך אנחנו ננקוט שורה של פעולות אשר תבהרנה להם שלא יהיה נס. שהמציאות סוגרת עליהם. החלטת הממשלה אכן עומדת להתממש.

"הדבר הכי מדהים הוא שדווקא בשבת הזאת, האחרונה, גוש קטיף יעמוד במלוא תפארתו. הוא יהיה תוסס. מלא חיים. כמו מישהו צעיר ויפה לפני מותו. כמו מישהו שאחרי מותו אומרים לא יכול להיות, רק אתמול פגשתי אותו והוא היה מלא חיים. לא יכול להיות, רק אתמול ראיתי אותו והוא נראה צעיר ויפה. זה לא נתפש. אפילו בשבילי זה לא נתפש. הבתים והעצים והמדשאות הללו. בתי הכנסת המלאים. ובשבת הבאה כל זה כבר לא יהיה קיים. בשבת הבאה לא יהיה גוש קטיף".

אחרי ההתנתקות

מה היה הרגע המשמעותי ביותר בשבוע של מבצע הפינוי? מה היה הרגע שהכריע את הכף?

"הסוף היה ידוע מראש. גם לרוב אנשי יש"ע הסוף היה ידוע מראש. אבל כמו במחזה של סופוקלס, השאלה לא היתה מה יקרה, אלא איך יקרה. איך נבצע, איך נגיע אל אותו סוף. בניגוד למה שנדמה בשקט שהשתרר כעת, היתה סכנה ממשית של שפיכות דמים. היתה אפשרות שיתפתח בגוש קטיף מרי אלים. מה שהיטה את כפות המאזניים כנגד התממשותה של סכנת שפיכות הדמים היה האופן שבו פעלנו בנוכחות כוח רחב היקף, ובשיטת עבודה ייחודית שפיתחנו להקשר הרגיש. כללי המשחק שעוצבו עוד בכפר מימון היו חשובים כמו גם שיתוף הפעולה עם מנהיגי המאבק ועם הרבנים שישבו בגוש קטיף. אלוף הפיקוד, קציני הצבא ומפקדי המשטרה עשו עבודה מדהימה. אבל בסופו של דבר, מבחינתי, נקודת התפנית היתה בצהרי יום רביעי, בישיבת הרב טל".

ספר לי.

"הרב טל הוא רב מאוד כריזמטי. קיצוני אבל רציונלי. במשך חודשים דיבר על התנגדות עד מסירות נפש. כאשר לנו לא היה ברור האם זו מסירות נפש של להרוג או להיהרג או לעמוד כנגד הפינוי בתפילה.

"רמ"ט פיקוד דרום הגיע עם אנשי הרב להסכמות מסוימות. בלילה שבין שלישי לרביעי גם אני נפגשתי אתם וסוכם על פינוי מתואם. אבל כאשר הגענו לישיבה בצהרי היום מצאנו את תלמידיו של הרב עומדים בשירה אקסטטית, בתפילה וזעקה. נכנסנו אל עומק בית המדרש ואילו הם המשיכו בשירה בדבקות שמגיעה לספירות בלתי מוכרות של התעלות רוחנית".

היתה עוצמה בתפילה שלהם?

"פעם הייתי במקדש סיקי בניו דלהי בתפילה של 5,000 איש והרגשתי חרדת מוות. כאילו וקטור של עוצמה רוחנית מתלכד ופורץ למעלה. פה היה וקטור חזק עוד יותר. וקטור ענק. הם שרו. הם בכו. הם בכו בכי נורא. היו ביניהם שנפלו והתעלפו ליד ארון הקודש. בחזרה אינסופית הם חזרו שוב ושוב על מלות התפילה: אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה. ושוב. ושוב. בשיאים הולכים וגבהים".

השירה שלהם חדרה אותך?

"היה משהו מדהים בשירה הזאת. היתה תחושה שהיא קורעת את תקרת הבטון של בית המדרש. אם המשיח צריך היה לבוא להציל את גוש קטיף, זה היה הרגע שבו היה צריך לבוא. אבל לי היה ברור מה מוטל עלי. עמדתי שם בשם הריבון. בשם מדינת ישראל. ומדינת ישראל הטילה עלי להוציא אותם משם".

לא היה דבר מה מפתה בשירה שלהם? לא היה איזה חלק בך שאותו השירה הזאת המיסה?

"זו היתה תפילה קורעת לב. היא היתה חזקה יותר מכל תפילת נעילה שבה השתתפתי אי פעם. היתה בה זעקה נוראה. היתה בה קריאה לישועה מתוך שבר. והיא יצרה תחושה של רגע נורא. של יום דין.

"אבל אני הייתי לגמרי ממוקד. הרגשתי כאילו לרגע הזה הכינו אותי 50 שנות חיים. כי מצד אחד תמיד אהבתי מנגינות ותפילות של הימים הנוראים. אבל מצד שני תמיד שמרתי את עצמי מחוץ לזה. כמו אודיסאוס, תמיד נשמרתי מלשמוע את שירת הסירנות. תמיד דאגתי לכך שאם אשמע את שירת הסירנות אעשה זאת כשאני קשור".

היתה שם עוצמה של שירת סירנות?

"כן".

והסירנות קראו לך בוא, בוא אלינו?

"בוודאי. אם הייתי יותר חסיד בנשמתי האירוע הזה היה גורם לי להתפרק, להתעלף או להצטרף אליהם. אבל אני לא חסיד. אני לא נסחף פנימה. אני משקיף. וגם שם, בתוך הסצנה העוצמתית הזאת שאפילו ספילברג יתקשה לשחזר, הסתכלתי על המתרחש מבחוץ. מתוך איזו עין שלישית חיצונית. הבנתי את המקום שבו הם עומדים בתפילתם, אבל ידעתי מה מקומי. ידעתי שיש כאן התנגשות מלכויות. ידעתי איזו מלכות אני מייצג. כי הם התריסו נגד השליט מתוך נאמנות למלך מלכי המלכים. והם ראו בי קוזאק. הם יצרו שם בכוונה תמונה קשה של יהודים העומדים בתפילתם מול קוזאק. אבל אני פסעתי בתוך כל הסערה הזו באיזה שקט של לוחם מן המזרח. מאוד ממוקד. שליו. הגעתי עד הרב טל, הנחתי עליו יד ואמרתי לו הגיע הזמן ללכת".

מה הוא אמר לך?

"הוא הסתכל לי בעיניים ואמר: תגיד שאתה לא עומד בזה. בשברון לב, בבכי נורא, הוא אמר תגיד שאתה לא עומד בזה".

זה היה הרגע?

"זה היה הרגע. הסתכלתי בו ואמרתי לא, הגיע הזמן ללכת. אני בא להוציא אותך מפה. הוא ניסה שוב: כתוב במפורש בשולחן ערוך וברמב"ם שמי שעושה דבר כזה אין לו חלק בעולם הבא. אבל אני אמרתי לו הולכים ולקחתי אותו והתחלתי לדחוף אותו אל עבר הפתח בתוך כל הסערה הגדולה של תלמידיו.

"היינו ארבעה: שני סגני אלופים (אהוד נוסן, עודד בסיוק) אלוף משנה (יאיר לוטן) ואני. מסביבנו כמאה אנשים שפשוט סגרו עלינו ופעלו מתוך אקסטזה. דחפו אותנו, היכו אותנו, קרעו את בגדינו. זרקו כיסאות, זרקו דוכני תפילה. והיה שם נשק. היה פוטינציאל של אלימות קשה. אבל בשקט בשקט, אינני יודע איך, הצלחנו לדחוף את הרב דרך המון תלמידיו החוצה. הכנסנו אותו לחדרו ודרשנו ממנו להתפנות. זאת היתה נקודת השבירה. הרב טל נשבר לגמרי. וברגע הזה הוטתה הכף. בתוך שעה הישיבה התפנתה מרצון ובכך הבהירה לכל אנשי גוש קטיף שאין חלופה של מרי אלים. שחייבים להרכין את הראש בפני העוצמה הצבאית ולקבל את סמכותה של מדינת ישראל".

ראיתי אותך עומד בנוה דקלים מול משפחות המתריסות כלפיך, מתחננות בפניך ומאיימות עליך. נשארת קר מאוד.

"כשהפינוי הסתיים אמרו לי נשים שהכירו את אמי שכאשר ראו אותי בטלוויזיה הן ראו עליי את השקט של אמא שלי. באמי היה שקט מופלג וחזק. אני חושב שחלק גדול מהשקט שלי אכן בא ממנה. אבל חלקו נובע גם מהאופן שבו גידלתי את עצמי. כל חיי אני עובד על שליטה עצמית. אני חי תחת משטר של שליטה עצמית. זו מבחינתי מהות החיילות. שליטה עצמית מאפשרת את ההתמסרות להפעלת הכוח. היא חלק מהאתוס החיילי-אבירי שאני מאמין בו".

אתה לא אוהב התפרצויות רגשיות.

"לא. אני גם לא מתחבק. גם באירועים המרגשים בגוש קטיף לא חיבקתי ולא התחבקתי. אני לא מהמתחבקים. אפילו לאמא שלי כמעט לא נתתי לחבק אותי".

החיילים שלך דווקא היו מאוד רגשיים. נדמה היה שהם לא חדלו להתחבק ולבכות.

"הנוער היום מתחבק. בנות, בנים, כולם מתחבקים. אני לא כזה. אני מסתייג מזה. אני גם לא אוהב בכי".

מדוע?

"בכי זה דבר אנושי. מאוד הערכתי את הרמטכ"ל כשאמר לחיילים שמותר להם לבכות. באמירה זו הוא עשה דבר גדול. כי הנוער הוא נוער שבוכה. הם שונים. אי אפשר לומר להם לא לבכות. אבל אני באופן אישי מאז ילדותי הקפדתי לשמור על שיווי משקל. ועל כבוד. בעיני, בכי הוא לא דבר אבירי. אבירים אינם בוכים".

אף פעם אינך בוכה?

"בגיל שלוש אמרתי לעצמי שאותי לא ייראו בוכה. ולא ראו אותי בוכה. למרות שהיו לי סיבות טובות לבכות. אחר כך זה השתלב בתפישת החיילות שלי. מגיל צעיר אהבתי חיילים. אהבתי חיילות. קראתי תנ"ך והומרוס וסיפורי קרבות. ראיתי במצביאים מסוימים דמויות מופת. וראיתי בגבורה ערך. האמנתי ברוח הנזירית-אבירית של אלה המתמסרים לאורח החיים החיילי. ראיתי גם את האסתטיקה שבכך. את הכבוד, האסתטיקה והמשמעות בהתמסרות לאורח חיים של חייל".

אתה מדבר על ערכים של צבאיות שהפכו לבלתי מקובלים בדורות האחרונים.

"נכון. האתוס האנטי מילטריסטי של שנות ה-60 וה-70 כירסם בערכים האלה. אבל באופן פרדוקסלי דווקא בהתנתקות, דווקא במבצע פינוי גוש קטיף, צה"ל קיבל מעין היתר לחזור אל איזו צבאיות סוחפת שכמוה לא ראינו כאן מאז 1967. לכן הוא היה יעיל כל כך ומסודר כל כך והרשים את כל מי שצפה בו. בעיני זה חשוב מאוד. כי אני רואה באתוס החיילי מרכיב משמעותי בניסיון של הציונות ליצור ליהודים מתכונת חיים חדשה. וליצור יהודי חדש. להפיק מהיהודים יכולות ועוצמות נפש שלא היו להם בגולה".

אני לא לגמרי מבין.

"דוגמה ליהודי חדש: בנייני האומה, פסח שלפני מלחמת ששת הימים, ועידת בני עקיבא. על הבמה יושבים הרבנים הראשיים אונטרמן ונסים. ואל מול הרבנים והקהל מופיעים בני הקיבוץ הדתי מעמק בית שאן בהופעה של תרגילי התעמלות. המראה הוא מראה של מזרח גרמניה. נערים שזופים וחסונים במפגן ראווה המציג בגאווה את בני הארץ. אני מזדהה עם המראה הזה. בעיני זו חוויה מעצבת. הרצון לגדל נוער שאינו רק נוער של בית מדרש, אלא נוער של כוח פיסי, יופי ושרירים. לכן כשאני רואה כעת את הנוער בישיבות עם הציציות בחוץ אני כמובן מכבד אותו, אבל אני לא חלק ממנו. יש בינינו מרחק. לא לכך חונכתי".

הם טעו. הם חשבו שאתה אחד משלהם ואתה לגמרי אינך כזה.

"האתוס החיילי שלי מאוד עמוק. אני מבין בדיוק מדוע בן-גוריון פירק את הפלמ"ח. הפלמ"ח היה ארגון של לוחמים ולא של חיילים. ויש הבדל בין לוחם לחייל. הלוחם לוחם על ביתו בחירוף נפש. החייל מבין שהוא מחויב להגן על ביתו של הריבון גם אם הבית הזה רחוק מאוד מביתו הממשי. לעתים הוא רעיון, לעתים הוא אינטרס, לעתים הוא צורך לאומי. לכן החייל הרבה יותר נאמן מהלוחם. ואני חייל. לכן כשהם ציפו שאני אהיה אלי גבע של ההתנתקות, אלי גבע של הציונות הדתית, זה כלל לא עלה בדעתי. נאמנותי כחייל והתמסרותי למדינה גרמו לכך שעשיתי את מה שהיה עלי לעשות באמונה שלמה".

היה רגע שבו בכל זאת הפינוי היה קשה מנשוא?

"בעצמונה היה קשה. דווקא השקט של עצמונה היה קורע לב. מכיוון שלא היתה שם התנגדות, קשה היה למצוא נקודת אחיזה לשימוש בכוח. קשה היה ליצור מומנטום של פינוי. וכשהגעתי אל הבית של רפי פרץ חשתי אי נוחות. אולי אפילו אשמה. הרב רפי פרץ לא התעמת אתנו. הוא כיבד אותנו. הוא לא איים ולא התגרה. הוא היה חלק מהממלכתיות בדיוק כמונו. ואז, לראות אותו עומד שם עם אשתו היפה ועם 12 ילדיו. אל הדלת הוצמדה תמונה של אחד הילדים גולש על הגלים. בחצר היה משוט של חסקה. ופתאום נוצרה ההבנה שאנחנו עכשיו לוקחים מהם את הפינה הזאת, שבה הם הצליחו לגדל ילדים דתיים שיש להם חוף ויש להם חסקה וים. ההבנה שברגע הזה ממש כל זה הולך ונעלם".

עשית מעשה אכזרי.

"יש פה אכזריות. אבל בהבנתי שלטון לא יכול להימנע ממעשים אכזריים. עצם קיומו של שלטון ועצם קיומה של מדינה כרוכים באכזריות".

פעלת בתוך סכיזופרניה גמורה.

"בסכיזופרניה יש שתי ישויות ללא נקודות חיבור ביניהן. פה יש נקודות חיבור. אבל נכון: היו כאן שני כוחות יהודיים וציוניים חזקים מאוד שהגיעו להתנגשות חזיתית".

בסופו של דבר כמו בציבור כולו כך גם אצלך - מדינת ישראל גברה על ארץ ישראל.

"ארץ ישראל קיימת גם כשיהודים לא חיים בה. לעומת זאת קיומנו בארץ ישראל ללא התארגנות מדינתית הוא בלתי אפשרי. אבל אי אפשר לעשות את החיים פשוטים ולדבר על מדינה ללא ארץ. כשאפלטון מתאר את הנפש האנושית הוא מדמה אותה לכרכרה הרתומה לסוס לבן ולסוס שחור. הסוס השחור הוא הסוס של היצרים. אבל מי שמנסה להיפתר ממנו לעולם לא יזכה במרוץ. כל העוצמה האנושית תלויה ביכולת לרתום את הסוס השחור אל הכרכרה. אבל זאת בתנאי שבכל רגע ורגע שולטים בו ומרסנים אותו".

זה מה שעשית בגוש קטיף. ריסנת את הסוס השחור של המשיחיות מבלי להרוג אותו.

"היתה כאן התרחשות שהיה בה פוטנציאל של מלחמת אזרחים. מי שאומר שהכל היה הצגה לא מבין על מה מדובר. היה כאן עימות עמוק מאוד. עימות שיכול לפוצץ עם ולרסק מדינה. אבל בשיתוף פעולה גלוי וסמוי הצלחנו למנוע אותו. בנינו גשר מעל לתהום.

"ראה, מדינה זקוקה לאירועים מכוננים המסדירים את יכולתה לשלוט. כך היה במלחמת האזרחים האמריקאית וכך היה במקומות אחרים. בפינוי גוש קטיף יצרנו אירוע כזה מבלי שאדם אחד איבד את חייו. החלפנו מלחמה במאבק סמלי. במקום גטיסברג עשינו ספילברג. בעיני, זה הישג היסטורי. זה אירוע שימשיך להדהד אל תוך העתיד שלנו ולעצב אותו".

אפשר יהיה לחזור על מבצע דומה ביהודה ושומרון?

"בהיגיון מדיני כן. בהיגיון מערכתי לא. הבנת אופיה של המערכה אומר שהכל ייחודי להקשר. הקשר אחר ידרוש הבנייה אחרת. לכן מי שינסה להעתיק את המבצע הזה למקום אחר ייכשל".

בסופו של דבר, את אסתר בזק פינית?

"הייתי מוכן ללכת אליה, אבל קיבלתי מסרים שהיא לא רוצה לראות אותי. הבנתי שלא נכון שאלך. כפי שמשה לא יכול היה להרים ידו על היאור ולהופכו לדם מכיוון שהיה חייב כלפי היאור בהכרת הטוב על שזכה ממנו למחסה כשהיה תינוק. כלומר, המעשה נעשה אבל לא על ידי משה עצמו. כך גם כאן. לא חשבתי שיהיה זה נכון שאני אוציא את אסתר בזק מביתה. אני חייב כלפיה בהכרת הטוב".

ראית את ביתה ריק?

"ראיתי אותו עומד בשיממונו".

לא דיברת אתה מאז?

"לא. אבל כשעברתי ליד הבית עם ההאמר של החפ"ק הידהדו המלים האחרונות שאמרה לי: אני עוד מאמינה בך. אבל אם תעשה את זה תהיה מנודה לכל חייך. גם בנך יהיה מנודה. מה יאמר? שאבא שלו רק מילא פקודות?"

אתה בטוח שאתה יוצא מהאירוע הזה בלי שריטות?

"כל החיים זה שריטות. אני תופש את החיים כמאבק. אני לא אוהב רחמים עצמיים. לא אוהב יבבות. גם לא אהבתי את אותם מתנחלים שייבבו. ציונות אינה בכיינות. ציונות זה לקבל את גורלך כיהודי ולהיאבק".

ובכל זאת היה רגע שבו גם אתה היית קרוב לדמעות.

"הסוף של בית הכנסת בנוה דקלים היה מרגש. שעות על שעות נשאנו מתוכו את הנערים והנערות שהתבצרו בו. ואז, לקראת ערב, הוא מלא חיילים. חנן פורת על הבימה, מדבר על רחל המבכה את בניה. אומר שאנחנו, החיילים, בגדנו באמא רחל. אבל מנהיגי יש"ע מתעשתים ומשתיקים אותו. ועומדים על הבימה עם ניצב אורי ברלב שהיה לי לידיד נפש ועם תת ניצב פרנקו האוחז ספר תורה. שרים אני מאמין בביאת המשיח. שרים התקווה. שני שירים אשר בעיני חצובים מאותו מקור השראה. תחשוב: ואף על פי שיתמהמה. יתמהמה. כלומר ימשיך להתמהמה גם בעתיד. בעיני זה לוז הקיום היהודי. זה הקיום היהודי באיזו תקוות אין קץ.

"שבע בערב. סוף יום ארוך. ההקלה על שלא היתה שפיכות דמים. אני נבוך, אני עומד בצד. אני לא בטוח שאני שר. אבל בפעם הראשונה אני נותן לעצמי לחוות את המתרחש. בפעם הראשונה אני חש דמעה אצורה בעיניים. פתאום אני מבין מה עשינו שם. אני מבין שזה הסוף של בית הכנסת הזה. הסוף של גוש קטיף". *



תא"ל גרשון הכהן. הנוער הוא נוער שבוכה. בעיני, בכי הוא לא דבר אבירי. אבירים אינם בוכים


"היתה כאן התרחשות שהיה בה פוטנציאל של מלחמת אזרחים. מי שאומר שהכל היה הצגה לא מבין על מה מדובר. היה כאן עימות עמוק מאוד. עימות שיכול לפוצץ עם ולרסק מדינה. אבל בשיתוף פעולה גלוי וסמוי הצלחנו למנוע אותו. בנינו גשר מעל לתהום"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו