בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הגאון הוא כמו ראי; מצד אחד הוא קולט אור, מצד אחר הוא גס וחלוד": על המשורר פול קלודל במלאות חמישים שנה למותו

תגובות

בלב יצירתם של שני ענקי הספרות הצרפתית עומדת חוויה מיסטית. הראשון הוא הפיסיקאי, המדען והפילוסוף בן המאה ה-17, בלז פסקל, והשני הוא המחזאי, המשורר והדיפלומט פול קלודל. חוויה חד-פעמית ועלומה זו הניעה את שניהם להמר ולחזור לחיק האמונה הקתולית. אך כאן נגמר הדמיון ביניהם. מה שעבר על פסקל, איש בוגר ובודד, בליל 23 בנובמבר 1654, אותה התוודעות לוודאות שמעבר לתפישת התבונה, נרשם על ידו רק בכמה מלים מקוטעות, על פתק שנמצא אחרי מותו בבטנת בגדו. קלודל לעומת זאת ממקם בדייקנות רבה אותו רגע משמעותי מכולם לנער בן ה-18, שנכח ב-25 בדצמבר 1886 במיסת חג המולד בקתדרלת נוטרדאם בפאריס והנציח אותו: "עמדתי בתוך ההמון ליד העמוד השני בכניסה למקום המקהלה, בצד ימין, סמוך לחדר תשמישי הקדושה. אז התרחש אותו אירוע, שכל חיי עמדו בצלו".

גם חוקרים המסתפקים בחיפוש מניעים פסיכולוגיים לצפוני נפשו של מיסטיקן כקלודל לא רואים רק את יד המקרה בכך שחווה חוויה אינטימית כזאת ביום ובמקום ההומים ביותר. באופיו היה קלודל איש חברה ובן העולם הגדול, מוקף תמיד באנשים, אם כי לא תמיד באותם אנשים. הוא ראה בבדידות איום לא רק על אמונתו ואמנותו, אלא גם על שפיותו. כאיש מלא ניגודים ואנרגיות חש בסכנה, וחשש שכוחותיו היצירתיים עלולים לגלוש לאפיקים הרסניים. גורלה הטרגי של אחותו הבוגרת, קאמי, שבימי נעוריהם קירבו ביניהם קשרי חיבה וכשרונותיהם האמנותיים, היה לו תמיד תמרור אזהרה ברגעי משבר. כידוע, קאמי קלודל, פסלת צעירה ומוכשרת, התקשרה בקשר אהבה קטלני למורה ורבה אוגוסט רודן, וכאשר נעזבה, הידרדרה בריאותה עד שאולצה לשהות במוסד סגור בשלושים שנות חייה האחרונות. אוהבי קולנוע זוכרים בוודאי את הסרט "קאמי קלודל" בכיכובם של ז'ראר דפרדייה ואיזבל אדג'אני, המשחזר את סיפור אהבתה הטרגית.

סביר להניח שגם המניע האמיתי של פול קלודל לבחירת מקצועו כדיפלומט נבע מרצונו להתחבר לאנשים מחברות ומתרבויות שונות. פרנץ קפקא, שנפגש פעם אחת ויחידה עם קלודל באירוע חברתי, עמד על טיבו, מבלי שהחליפו מלה ביניהם. ב-6 בנובמבר 1910 רשם ביומנו: "הקונסול קלודל, שזיק עיניו משתקף בפניו הרחבות, עמד לצאת וכבר הצליח להיפרד אמנם מכל אחד ואחד, אבל בעצם לא הצליח כלל; מכיוון שכשנפרד ממישהו לשלום, עמד אחר בתור ואחריו זה שכבר נפרד ממנו שוב וחוזר חלילה". המחזאי הדגול פרננדו ארבל כתב עם פרופ' רות רייכלברג מאוניברסיטת בר אילן מחזה ושמו "קלודל וקפקא", שמדומיין בו מפגש מתמשך בין שני גאוני הספרות האלה.

הקריירה הארוכה - 43 שנה - בשירות החוץ של צרפת, איפשרה לקלודל לשהות במדינות רבות מכל קצות תבל. מלעיזיו אמרו שכדי לקצר את הרשימה עדיף לשאול אותו באיזו ארץ לא שירת. קלודל היה איש מקצוע מעולה, ולמד להפריד את עבודתו כדיפלומט מגחמותיו הבוהמייניות. כשהוטל עליו אחרי מלחמת העולם הראשונה לקבוע את הגבולות בין דנמרק לגרמניה, נענו החוששים מהטלת אחריות כזאת על פייטן: "אל לכם לדאוג, קלודל המשורר וקלודל הדיפלומט כלל אינם מכירים זה את זה". והא ראיה, שקלודל התמנה בין שתי מלחמות העולם לשגריר צרפת ביפן, בארצות הברית ובבלגיה.

בעולם הספרות לא נרתע קלודל מוויכוחים, ולא רק מוויכוחים לשם שמים; הוא הירבה להתנצח עם יריביו בקרבות מילוליים רבי תהודה בדעת הקהל הצרפתית ולא בחל בהשמצות אישיות. ההערצה למשורר רמבו ולתרומתו הסגולית לשירה המודרנית, למשל, היתה משותפת לו ולמשוררים הסוריאליסטים. אף על פי כן, ב-1925 תקף אותם בראיון עיתונאי, ובתגובה חתמו שלושים משוררים וציירים מפורסמים בצרפת, וביניהם אנדרה ברטון, אנטונין ארטו, לואי ארגון ומקס ארנסט על עצומה ששפכה אש וגופרית על ראש קלודל. במפץ גדול הסתיימה גם ידידותו עם הסופר אנדרה ז'יד ועם אינטלקטואלים רבים אחרים.

קלודל, אף אם בכורח הנסיבות, הוא גם תוצר של תקופתו ומעמדו. למרות פתיחותו לתרבויות אחרות, לא פסחה עליו ההשקפה הרווחת בדבר עליונות המערב והמוסר הנוצרי האופיינית לעידן הקולוניאלי. קלודל גם לא טישטש את השתייכותו האידיאולוגית לימין הקתולי בצרפת. כך, באופן פרדוקסלי, תקף את אושיות הליברליזם והחילוניות של הרפובליקה הצרפתית השלישית, בה בעת ששירת אותה נאמנה בשליחויותיו הדיפלומטיות.

האמונה הקתולית הינחתה גם את השקפותיו על היהודים. אהבתו לעם היהודי היתה כנה ואמיתית, אך לא נטולת אמביוולנטיות. קלודל אהב את היהודים, אך לא אהב את מי שלא ענה לדימויו של יהודי. היהודים הרפורמים הזכירו לו פרוטסטנטים "פורשי הכנסייה", והיהודים שהתפתו כלשונו "לאידיאולוגיות אתאיסטיות וחתרניות" היו לצנינים בעיניו. המורכבות הזאת באה לידי ביטוי בשני מחזות: "לחם צר" (Le pain dur) ו"האב המושפל" (Le pere humilie), שכתב בעת מלחמת העולם הראשונה. על רקע התמורות ההיסטוריות הגדולות במאה ה-19, כמו החילון והתיעוש בצרפת, המאבק לעצמאות פולין, רכישת קרקעות באלג'יריה או משבר האפיפיורות, מתרחשת עלילה עתירת מזימות על כסף, אהבה והשפעה. שלושת היהודים, נציגי שלושה דורות, האב, איש כספים בשם עלי הבניכטס, בתו שיכל, פסנתרנית חכמה ומתוחכמת ובתה פנסה (Pensee, בצרפתית - מחשבה), עלמה מושכת, למרות עיוורונה המולד, נהנים מן ההפקר, אך גם מצילים את סביבתם. מחזות אלה, עמוסי סימבוליזם ורמיזות דתיות, פורשו בצורות שונות. היו מי שהאשימו את קלודל באנטישמיות בשל שימוש בסטריאוטיפים מסורתיים של דמות היהודי, ואחרים שהעריכו את כשרונו לתפוש את מורכבות הקיום היהודי בגלות ואף לנבא את ההתרחשויות העתידיות לעם היהודי.

בתחום הפוליטי נאבק קלודל באנטישמים ידועים לשמצה. במשך עשורים ניהל מאבקים מרים עם תנועת הימין הקיצוני "אקסיון פרנסז" והוקיע את שנאת היהודים. גם כשהיטלר עלה לשלטון בגרמניה, עמד קלודל מיד על הסכנה מצד "השטן הפגני והאנטישמי הזה". לאחר תבוסת צרפת וכיבושה על ידי הנאצים היה מצבו של קלודל המזדקן עדין. מחד גיסא כתב שיר תמיכה לכאורה במרשל פטן, ראש "מדינת צרפת" ששיתפה פעולה עם הנאצים, מאידך גיסא היה אחד הסופרים הצרפתים הבודדים, אם לא היחיד ביניהם, שסיכן את חייו להצלת יהודים. כך נהג כדי להציל את ידידו הטייס פול לואי וילר: הוא העז לשלוח בחשאי מכתב לידידו מימי שירותו בארצות הברית, מזכיר המדינה קורדל הול, ושיכנע אותו להבריח את וילר מצרפת. אחרי המלחמה היה קלודל בין הראשונים שתפש את ממדי שואת יהודי אירופה, ותמך בהתלהבות בהקמת מדינת ישראל.

למרות כל האירועים המתקיימים בצרפת במלאות חמישים שנה למותו, קלודל אינו חביב האינטלקטואלים או הקהל הרחב; אנשים משתאים מיצירותיו ומזלזלים ביוצר. הראוותנות של פעילותו הציבורית והגאוותנות בהצהרותיו היו לו לרועץ. דומה שהכל משמש נגדו: חזרתו בתשובה, טירוף אחותו, אהבתו לכיבודים, עבודתו בשירות החוץ, שמרנותו הארכאית ומה לא. אבל אם קלודל, דיפלומט יוצא דופן זה, היה מתנהג כמצופה ממנו, לעולם לא היה לאמן שהיה. באחת מיצירותיו כתב: "הגאון הוא כמו ראי; מצד אחד הוא קולט אור, מצד אחר הוא גס וחלוד". לולא היה דבק בענייני חולין, לא היה לדבקות האדוקה והאזוטרית של כתיבתו על מה להישען. מרגש להיווכח שיצירותיו האמנותיות מבטאות שתי פנים אלה. וכך הגדיר תומאס מאן, מעריץ גדול של שירת קלודל, את סגולתה: "אהבתי לשירה זו היא מעל לכל שמחה על הגשמת אחווה עתיקת יומין, שאינה רק אחווה אלא אחדות".



קלודל בין השחקן ז'אן לואי בארו והמלחין דריוס מיו בעת החזרות ל"כריסטופר קולומבוס"


פול קלודל, מאחוריו פסל של קאמי קלודל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו