בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה ראתה לאה ניקל

"אני צריכה להפתיע את עצמי", אמרה לאה ניקל על עבודתה. בסוף השבוע מתה הציירת, שהתאפיינה באומץ רב כאמנית בעולם של גברים וביחס טוטאלי לציור

תגובות

שלשום מתה לאה ניקל ממחלת הסרטן בביתה שבמושב קדרון, שלושה חודשים לפני יום הולדתה ה-87. עד לרגע האחרון המשיכה ניקל לצייר, ולא רק המשיכה אלא גם ריעננה וחידשה. נדמה שדווקא בצל מחלת הסרטן היה חשוב לניקל, כלת פרס ישראל לציור ב-95', לצייר ולהציג כמה שיותר. היא השתתפה בתערוכות קבוצתיות במרכז ובפריפריה והציגה תערוכות יחיד בגלריות שמזוהות עם אמנים צעירים עכשוויים, כגון גלריה זומר וגלריה החדר בתל אביב.

"בתחילה הציע צוות הגלריה לניקל להציג עבודות מוכרות פחות מבין אלה שציירה לאורך שנות יצירתה", כתבה אוצרת החדר, מלינה גיצין-אדירם. "אולם ניקל, שהיצירה בוערת בה, התעקשה להציג יצירות חדשות שיצרה במיוחד לתערוכה. הצגתה של ניקל בגלריה העוסקת בקידום אמנים צעירים היא מתבקשת, מכיוון שהיצירות החדשות של אחת מחלוצות המופשט הן מהרלוונטיות והחדשניות ביותר גם בעולם האמנות העכשווי".

מראשונות הפמיניסטיות

ניקל, כך נדמה, הפתיעה תמיד ולא תמיד עשתה מה שהתבקש. היום זה נראה מובן מאליו שנשים נוסעות לחו"ל כדי ללמוד ולהתפתח, אבל כשניקל נסעה לפאריס בתחילת שנות ה-50 כדי ללמוד ציור, והשאירה את בתה הקטנה זיוה אצל אחותה, זה לא היה מקובל. הצעד הזה מעיד על שני דברים שאיפיינו אותה במשך כל שנות העשייה: האומץ הרב שהיה לה כציירת בעולם של גברים והטוטאליות שלה ביחס לציור.

"המחויבות היחידה שלה היתה לציור שלה", אומרת נעמי גבעון מגלריה גבעון, שעבדה עם ניקל. "היא היתה מין סוג של וירג'יניה וולף, היא היתה לוחמת, היא האמינה בציור שלה. היא נסעה לפאריס כי ידעה ששם תמצא את השפה הפלסטית שלה, וזה באמת מה שהיה. בתור צעירה בפאריס היא נאלצה להתמודד עם מצבים קשים מאוד, פשוט לא היה לה ממה לחיות. היא היתה מתחברת לאמני רחוב, היתה אוספת בשבילם את הכסף בכובע, ומזה הם היו נותנים לה סכום מסוים. היא היתה באמת אשה ליברלית ופורצת דרך. היא הקדימה הרבה מאוד את הפמיניזם. אפשר לומר שהיא היתה מראשונות הפמיניסטיות".

ניקל התחילה ללמוד ציור אצל הצייר חיים גליקסברג ואחר כך המשיכה ללמוד בסטודיו של "שטרכמצקי", כך כינו אז חברי "אופקים חדשים" את הסטודיו של יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטמצקי. "הם זיהו את הכישרון שלה ואולי גם עודדו אותה להיות ציירת ולנסוע לפאריס", אומרת גבעון. "בזמנים האלה כולם נסעו לפאריס, אבל נשים לא. ניקל צמחה במקביל לאביבה אורי, אבל אורי הרגישה שייכות וקרבה לסצינה המקומית וניקל היתה זאב בודד. אינדיווידואליסטית מאוד. גם בציור שלה וגם בחיים. אז לא היו כמעט נשים בעולם הציור, ובמיוחד לא בציור שביעבע ורתח כמו שלה והתגבר על כל דבר אחר, על כל מחויבות לבת, למשפחה, לעם".

איך קיבלו את העובדה שהיא עזבה הכל, כולל את בתה, ונסעה לפאריס?

גבעון: "זה לא התקבל טוב, זה גם לא היה כל כך ידוע. האמנות דחפה אותה למקום שהוא מעבר למשפחה ומעבר למדינה. היא היתה לגמרי שבויה בתוך הציור שלה. עד הרגע האחרון. היא כרכה אותו סביבה והוא כרך את עצמו סביבה. היא היתה ציירת ייחודית בציור הישראלי, שפיתחה את השפה שלה והלכה אתה עד הסוף".

פועלת בבגדי עבודה

הטוטאליות הזאת כלפי הציור איפיינה את חייה בכלל. "היא היתה אשה של קצוות, של פינות", מספרת נעה תרשיש, אוצרת מוזיאון מאנה כץ, שהתחברה עם ניקל בעקבות העבודה המשותפת על התערוכה "לאה ניקל, שנות פאריס, 1950-1961", שהוצגה במוזיאון לפני כשנה. "כמו שהיתה טוטאלית בציור כך גם היתה טוטאלית לגמרי בחברות ובכעס ובהינתקות. ממש כפי שהיא שאבה אליה אנשים, אהבה להיות אתם ולשמח אותם, כך היא גם לא יכלה לסלוח למישהו שפגע בה או שהיא חשבה שלא נהג בה בעדינות".

אין ספק שהחיים בטוטאליות הזאת לא היה קלים לה. בשיחה בין תרשיש לניקל, שפורסמה בקטלוג התערוכה, אומרת ניקל: "בהזדמנות אחת אמרתי שהייתי רוצה להיות נזיר בגלימה כתומה כדי לאבד את אגו האמן שבי. הייתי רוצה לא לעשות דבר ולהיות אדם מאושר".

אותה מחויבות עד אין קץ לציור איפיינה גם את שגרת עבודתה. ב-11 שנות חייה בפאריס למדה לצאת לעבודה בכל בוקר, "כמו פועל שהולך יום יום בבגדי העבודה שלו לבית החרושת", הגדירה זאת. כל בוקר השכימה לעבודה ועלתה לסטודיו שלה

בקומה השנייה של הבית, שבו חלון גדול המשקיף לגינה שבחוץ. היא התייחסה לאמנות כאל עבודה קשה, תובענית, שדורשת משמעת וקודים קבועים. "מה שגירה אותה זה הבד", אומרת תרשיש. "היא היתה תולה על הקיר בד לבן, מתוח על מסגרת עץ, וכך היתה מתחילה לעבוד".

בניגוד לדרך העבודה של אמנים רבים, היא לא חיכתה למוזות, כי "תוך כדי עבודה קורים דברים, עולה נושא, נוצר דימוי, משתנה חלל... אני רוצה ואני צריכה להפתיע את עצמי עם הצבע, עם הכתם, עם הקו, עם הרעיון", אמרה בשיחה שבקטלוג. "התהליך שבו נוצר הציור מאוד עניין אותה", מוסיפה תרשיש. "היא ניסתה להסביר לי פעם על הדרך שבה היא רואה דברים. 'כשאת נוסעת באוטו את רואה נופים, כשאני נוסעת באוטו אני רואה עמודי חשמל שהם קווים בתוך מרחב'".

חלוצה של אירוטיקה

בתערוכה במוזיאון מאנה כץ הודגשה החשיבות הרבה של שהותה בפאריס. לא רק כאירוע ביוגרפי, אלא כתקופה מכוננת שבה מצאה את דרכה האמנותית. "היא היתה מן המזהירים בדור השני של ההפשטה הישראלית", אומר הד"ר גדעון עפרת, אוצר והיסטוריון של אמנות. "בחלק השני של שנות ה-40, בזמן לימודיה בסטודיו של שטרייכמן וסטמצקי, היא כבר עלתה על איזה נתיב פיקסואי בעל צבעוניות אחרת, מיוחדת מאוד. אבל בפאריס היא ספגה את ההשפעה הגדולה של ההפשטה האקספרסיוניסטית, מה שקראו אז בפאריס 'טשיזם', מלשון טש, כתם, הפשטה נטו, הפשטה בלי אובייקט בכלל. זה שיחרר בה פרץ של כתמיות ונחשולי צבע ושפריץ צבעוני, כלומר שיחרר את הקרביים היצירתיים ללא תיווך של שכל.

"היא הובילה מגמה ש'אופקים חדשים', שהיתה להם נגיעה במופשט הלירי, לא העזו להגיע אליה", ממשיך עפרת. "היא הלכה עם היצר עד הסוף והתחילה בראשית שנות ה-60 לצייר ממש לפתני צבע - הדברים נראו כמו סלט פירות, מאוד עסיסיים, צבעוניים, אביביים, חושניים. היתה שם אירוטיקה, ארוס ישיר, שכדוגמתו לא הכרנו בציור הישראלי. לא מעט אמנים צעירים שהחלו להציג באמצע שנות ה-60 וה-70 הושפעו מאותה השתחררות של הבד. היא הביאה את הצבע ואת ההפשטה בארץ לנקודה שאליה האבות לא העזו להגיע".

מאין התעוזה לדבוק כל הדרך בסגנון המופשט, שנתפש בתקופות מסוימות כאנכרוניסטי?

עפרת: "צריך לזכור את הזמן ואת הסגנון שבו היא פעלה. היא חידשה במסגרת השפה שלה, והשפה שלה אמרה קודם כל ציור. היא מעולם לא היתה אינטלקטואלית בגישה שלה. כשהאמנות הלכה יותר לאינטלקט, היא לכל היותר הכניסה בראשית שנות ה-70 ממד של קולאז'. היא לא חידשה את שפת האמנות מעבר לציור המופשט.

"אם היא היתה מחוברת לחייתי ולטבעי בעולם האמנות - בתקופה שבה מושג הטבע איבד מתוקפו - אז אין ספק שמבחינה זו היא אנכרוניסטית. ואם אותנטיות נשמעת לנו בשנות האלפיים אנכרוניסטית, אין ספק שלאה ניקל ממושב קדרון נשארה יצור מעולם אחר. היא היתה ונשארה נאמנה לעצמה. בדרך כלל יש לאמנים גדולים תרומה גדולה לזמנם ולמקומם. ולזמנה ולמקומה היו לה האומץ, הייחוד והאחרות".



לאה ניקל, פברואר 2005. היא לא חיכתה למוזות, כי "תוך כדי עבודה קורים דברים, עולה נושא, נוצר דימוי"


ציור של לאה ניקל, 1969



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו