בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המלים הראשונות ששמעתי בחיי

רע לתפארת, מאת שמעון צימר, ספריית פועלים, 2005, 154 עמודים

תגובות

"פעם הייתי בלוויה של אדם מבוגר. לא מבוגר דיו כדי שמותו יתקבל כדבר בעתו, מה שכנראה מצמק את הכאב של בני המשפחה, אבל הוא גם לא היה צעיר כדי כך שהצער והכאב יהיו מרים ובלתי נסבלים". כך נפתח הפרק האחרון בספרו החדש של שמעון צימר. הלשון פשוטה, לא סלנגית - הסלנג העברי בספרות תלוי כולו באוצר מלים קבוע ומצומצמם; תחביר הלשון המדוברת שלנו עדיין אינו אפשרי לבנייה מחדש, כלומר לכתיבתו, לכן ה"לשון המדוברת" בעברית יוצרת חיץ, וצימר אינו מעוניין בו.

לווייתו של האיש בפיסקה המצוטטת למעלה נגמרת. בית הקברות החילוני מושך את תשומת לבו של המספר המשתתף בלוויה. הוא יוצא לסייר שם: "היו מצבות שצורת כלי נגינה להן, כינור ונבל, ומצבות שעוטרו בלבבות ומלאכים מכונפים, והיו מצבות שנשאו ציטוטי שירה. בין כל אלה הבחנתי בקבר טרי, שתלולית העפר שנערמה עליו בעת הקבורה עדיין תחוחה. הפרחים הרבים שהונחו על התלולית עדיין לא נבלו. על הסרט השחור שנכרך על אחד מהם היו דברי אהבה מילדי כיתה ה' של בית ספר כלשהו". עד כאן הדיווח הפשוט, שהספר כולו מצטיין בו, עור דק מתוח על כלי דם ורקמות, מחזיק אותן שלמות, פחות או יותר. רק זרי הילדים מכיתה ה' משמש נקודה של יציאה מתוך הסיפור. הוא לא מוביל לשום מקום, או שהוא מוביל לשלב הבא, אל הילד המת.

אכן, מדי פעם בפעם משהו מאיים להתפרץ, משהו קיצוני: "ואז ראיתי דמות רכונה מעל לקבר, כמעט נבלעת בו. גווה רועד מיבבות. זו היתה אשה צעירה. 'ודאי אמו של הילד', חשבתי. היא הוציאה מכיס מעילה מעטפה, נשקה לה והניחה אותה על הקבר, בינות לפרחים ולזרים. 'היא כתבה מכתב לילדה המת', חשבתי. היא נותרה רכונה עוד רגע מעל לקבר, ואז קמה והלכה". אני מכיר אנשים שהיו פוחדים מן הרגש הזה. התירוץ ששימש את קובעי הטעם משך שנים רבות הסתכם בהקשר הזה בערך כך: איך יכול להיות שבדיוק כאשר מגיע הגיבור, מיכאל, לבית הקברות, בדיוק אז רואה הגיבור אשה מניחה מכתב על קבר הילד? ובכן, זה הדבר ההופך את הקריאה בספר הזה, מעמוד לעמוד, לקריאה יפה כל כך, למעין הליכה על סף חלום. לא, אין כאן טכניקה סוריאליסטית. להפך, יש כאן מאמץ גדול להישאר בתחום הריאלי. האשה ננטשת, הופכת לזיכרון, לדימוי שאינו בונה את הנראטיב.

מפעם לפעם ממריא הסיפור אל יתרונו של החלום. הממשות מלאה חוקים, מעשה ידי לא-אדם, אלא מבנים, שבני אדם ממלאים בהם תפקיד תיווך. החלום קצת יותר משוחרר, ארגונו רופף יותר, הוא עומד על סף ההתפרעות, מישהו בתחומיו מקבל רשות לדבר בשפה כמעט בלי חוקים. קולה של אשת המספר ברומאן נשמע כך, כחלק מאותה הליכה באווירה של חלום. בשלב כלשהו היא ובעלה - שנים אחרי הגירושים, הבן כבר גדול, אחרי חרפה גדולה, ותלאות אחרות - מחליטים לחזור ולחיות יחד, כשלעצמו מין הליך שבחלום, לא חלום מתוק: אף אחד מהם כבר אינו במיטבו, הבעל לשעבר כבר פוטר מעבודתו ואין לו בעצם ממה לחיות, האשה כבר עברה טיפולים כימיים. דווקא הבן דניאל, שמימש כבר כמעט את כל פחדי הוריו, מגיע לתוך השיחה בין הגרושה לבעלה לשעבר, בטלפון, ובעצם לתוך מחשבותיה, קולה, גירסתה למה שאירע, ובעצם חלק מהפואטיקה של הספר:

"אני מצפה לשמוע קול של ילד שמח שהוריו מתאחדים אבל אני שומעת אותו קודר וקשה. הוא שואל אותי אם אבא מקשיב. אני מביטה אל תוך עיניו של מיכאל ואומרת 'לא'. אז דניאל אומר לי: 'אני אוהב את שניכם אבל תשמרי על עצמך אמא, אסור לך להיפגע עוד פעם'. כשאני מסיימת ומניחה את השפופרת אני שומעת קריאת ציפור מרה, וכעבור עוד רגע אני רואה עורב ניתק מצמרת הדקל ונוחת על סורגי החלון, פוער את מקורו ומתריע על סכנה".

הדימוי הזה בסוף השיחה הוא דימוי סהרורי, בדיוק כמו האם ליד קבר בנה: סורגים, עורב, פעירת מקור של עורב. השוטר האריסטוטלי ישאל: איך זה בדיוק כאשר השיחה נגמרת מגיע העורב ואינו מוליך את העלילה לשום מקום אחר? אבוי, גם החלום שוכח את אריסטו מדי פעם. הספר הזה מאיים מראשיתו על השפיות. לא, אין כאן מבנה מטורף. אין שיחות מטורפות. יש חיים מתפוררים. ההתפוררות הזאת מעלה סוג של מאמץ אצל הכותב לא לטשטש את ההתפוררות, אבל לשמור על הסיפור בתוך עור דק, מאופק, זהיר. המספר "מקריב את בנו", כלומר מניח לבן הגדול להתאבד, כדי להבטיח איזו משמעות של ממש לאהבתו-שלו, אהבת אב לבנו. גם אהבת האב לבנו המבוגר יכולה להיתפש כתחבולה סרת טעם.

אבל כמו קיצוניות החלום, כך גם סיפור מותו של הבן בספר הזה: להיות אב לילד, הרי זה אושר עצום, אהבה בלתי נדלית. ומה על היות אב לבן שאיננו משהו? או מה על האהבה הזאת אחרי שהבן פרח מן הקן? שסרח? שלא הקים משפחה? שלא הביא הישגים? מערכת שלמה של אפשרויות מבהיקה את העפר מהמטבע: מה באהבת האב לבנו איננו נרקיסיסטי, בחינת התפארות ב"הבן שלי התקבל לקולג' יוקרתי", אלא רק אהבה טהורה? מה באהבה הטהורה הזאת חסין מפני המוות? איך תתואר האהבה הזאת בלי מוות? צימר מעדיף את הדרך הקיצונית, כדי לדבר על מה שנראה לו אהבת אב, ונקרא במהירות כסיפור של התאבלות על החיים. הנה כך מתואר מותו של הבן, מנקודת ראותו (אבוי, "לא סביר", המת הרי אינו יכול לדווח על רגע חייו האחרון):

"הייתי לבד, הכל היה במוח שלי, אבל המוח הזה כבר לא היה שלי. הוא חזר להיות חלק מהחומר המרכיב את היקום, המוח שלי היה לאבן ולמים, לאדמה חומה רכה ולרוח. גם הבשר הבוגר נשר מעלי. הייתי גולם אדם, סומא וחירש. הייתי בתוך בועה ורדרדה ושקופה. הבועה הלכה ותפחה עד שהתנפצה. מישהו, עטוי כסיות גומי, משה אותי מתוך מנהרה צרה, הניף אותי אל תוך האור ואמר: 'זהו. יש לך ילד בריא ושלם. את אמא'. והניח אותי על מצע רך וחמים". תיאור חייו של הבן האהוב מכל מסתיים, בלשון האב הכותב אותו, והבן ברגעיו היפים ביותר, הנשכחים, המאושרים, גם כאשר הוא נכתב בעטו של האב, שייך לאם. הנה השילוש הקדוש והנחרב. אכן, המלים האחרונות שהבן שומע לפני מותו: "לראשונה בחיי שמעתי. היו לי אפרכסות אוזניים ורדרדות וקטנות. שמעתי מלמול מפכה על אוזני, חשתי שד חם נלחץ אל פי, והקול הנפלא ביותר בעולם זימר באוזני את המלים הראשונות ששמעתי בחיי, ושמיהרתי כל כך לשכוח ולאבד, 'איזה ילד יפה'".

גבר בן חמישים ומשהו מנסה לספר את חייו באמצעות ארבעה קולות, במאמץ גדול להעניק להם משמעות, כלומר שפיות, ומבעד למאמצים הללו בוקע הכאב הזה, שאין לו ניסוח טוב יותר בספר: "המלים הראשונות ששמעתי בחיי, ושמיהרתי כל כך לשכוח ולאבד, 'איזה ילד יפה'". זה סיכום למהירות שבה חולפים חייו של ילד אהוב, עד שהוא גבר אין חפץ בו, מושלך לרחוב, או נאסף מחדש אל חיק אשתו הלא אהובה ולא אוהבת, או מאושפז, או ממתין בתור לרופא.

הגיבור היה ספרן במתנ"ס. הוא מדווח על צמצום עולמם של קוראיו. מלאי הספרים בספרייה מצטמצם וכולם אומרים כביכול: זה עולם של ספריות מתפוררות. גם השם הצ'כובי של הגיבור משתתף במעטפה השפויה הזאת: משמעויות. כל זה הופך לשולי, משום שהוא ברור מדי. מתחת זה רובצת התפוררות אחרת: העוני. זה איננו סיפור על עוני מקובל בשנות העוני המקובל. זה עוני של שכבה חברתית מסוימת מאוד בחיינו. יכול להיות שזה איננו סיפור לבני העשרים ומשהו. זה סיפור לשרידיה המתפכחים מהתקווה המתוקה להיות בטוח לעת זיקנה. לבני החמישים ומשהו מתברר פתאום כי שום דבר לא יציל אותם מחרפת העוני, אם לא עשו עסקים או התחברו למוקדי הכוח. כאן המספר פחות מודע ל"עולם" משהוא מודע אליו בענייני הספריה ותקציבי ספריות וכו'. לכן העזובה הזאת של בני החמישים ומשהו - העיר מלאה בהם - אנשים שנולדו לתוך עולם שהבטיח להם לחיות בכבוד מעבודה, וככלות כוחם, אין להבטחה הזאת ממש, העזובה הזאת מצמררת. זה ספר יפהפה.



שמעון צימר. איזו עזובה מצמררת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו