בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נפש גדולה בגוף מוגבל

התיאוריה הפילוסופית שהגה פרופ' עמיהוד גלעד מבוססת על אהבת אדם ונובעת מהאמונה בקיומה של נשמה בעלת יתרון גדול על פני הגוף. בספרו הוא מזכיר בדרך אגב שמחלת לב כמעט קטלה אותו בילדותו. בראיון הוא מספר על זוועות שחווה בבית החולים, שאחר כך רדפו אותו בסיוטים. לפני שלוש שנים נאלץ להתמודד עם טראומה מסוג אחר, כשבנו עמיר חשף פרטים משפחתיים מביכים בסרט תעודי שביים

תגובות

בסוף ספרו החדש של פרופ' עמיהוד גלעד, שבו הוא שוטח תיאוריה פילוסופית חדשה שהגה וניסח, מצוי פרק אוטוביוגרפי קצר שנועד להסביר, בין היתר, מנין שאב את האמונה ביכולתו לחדש. "אני חב אותה לאמי, מורתי הראשונה", הוא כותב. "בילדותי רותקתי למעלה משנה למיטה מחמת מחלת לב אנושה. אמי שימשה לי אז כמורה". כששומעים את קורות מחלתו מתברר שהוא חב לאמו גם את חייו.

בגיל שבע לקה גלעד במחלה קטלנית, קדחת השיגרון, הפוגעת באבר גוף שונים ובכללם בלב. "את רואה לפנייך אדם שמיטב הרופאים בירושלים ניסו להציל את חייו וכמעט שלא הצליחו", הוא אומר. "הגוף שלי נחשף לחיידק אלים בתקופה שבה לא היתה מודעות לפניצילין, לא קיבלתי את התרופה בזמן ופיתחתי את המחלה, שהיתה אופיינית למשפחות עניות. אני באתי ממשפחה כזאת".

גלעד גדל בשכונת קריית משה בירושלים, הבכור בשלושת ילדי המשפחה. "גרנו בדירת שניים וחצי חדרים בדמי מפתח. הדירה, שהיתה מתחת לגג רטוב, היתה טחובה. בעל הבית, שהיה מעשירי ירושלים, לא טרח לתקן את הגג וחליתי מאוד עד שלא יכולתי ללכת לבית הספר. אחרי ששכבתי כחודש בבית אושפזתי בבית החולים 'ביקור חולים', שבו לא ידעו אז איך להיאבק במחלה. הזריקו קורטיזון ולא ידעו אילו מינונים צריך והתוצאות היו איומות. אמא העדיפה בלי הקורטיזון, אלא אם אין ברירה, ואני הלכתי וגססתי ואיבדתי כל רצון לחיות. האור היחיד היו הביקורים הקצובים שלה ושל אבא בשעות שבית החולים התיר להם לבקר".

המחלה לא היתה הדבר היחיד שאתו היה עליו להתמודד. "בלילות היו מתים ילדים במחלקה והיו מכסים אותם בשמיכות ובבוקר היו מפנים את המיטות מהחדר. הייתי כבן שבע והבנתי שהם מתים, ובבוקר, כשהרופא מצא אותי כחול מבכי, הוא שאל למה אני בוכה. כשאמרתי שילדים מתים בלילות הוא הכחיש. אמרתי לו, 'איך לא מתים? הרי אתם מכסים אותם בשמיכות ומתחת לשמיכות אי אפשר לנשום'. הוא נשאר המום, הרופא הארור הזה, שלא אנקוב בשמו כי יש לו צאצאים שעוסקים כיום ברפואה. הוא שבר לא רק את גופי אלא גם את נפשי, מפני שהוא גזר עלי להיות בחדר שבו גססו ילדים מאותה מחלה שבה חליתי.

"היו שם גם ילדים מארצות האיסלאם, שלקו בגזזת או במחלה כמו שלי, בגלל הטחב בדירות. מאז אני מרגיש קירבה עצומה לבני עדות המזרח. בכמה מהם ביצעו ניסיונות עם קורטיזון וחלק התעוורו או התחרשו. חלק מתו בייסורים והיו שפיתחו לחץ דם גבוה ומחלות ממאירות. שלושה חודשים שכבתי במחלקה הזאת, הכל ראיתי ולעולם לא אסלח ולא אשכח. ההחלטה הכי חשובה בחיי היתה להפיק מזה רק את הטוב ולעשות עם זה משהו".

מתי החלטת, בגיל שבע?

"החלטתי הרבה יותר מאוחר. בכל פעם שהסיוטים היו חוזרים הבנתי שהדרך היחידה היא לשרוד, ולו מבחינה נפשית, ולא לחזור אל המחלה ולא להתמוטט, אלא ליצור מזה משהו. אני יושב ומספר לך את הסיפור הזה וההאזנה שלך היא מתנה אדירה. מה עוד אנחנו יכולים לתת אחד לשני? מה אני יכול לעשות למען אותם ילדים שמתו שם כמו זבובים? אנחנו יכולים לשמוע את הסיפור ולפעמים נמצא מישהו שיאזין לו, זה הגמול היחידי. לכן כתבתי על כך".

הוא לא כתב על כך בספריו הפילוסופיים, אלא ברומן המבוסס על חומרים אוטוביוגרפיים, "אבל הוא עדיין במגירה כי אני משנה אותו כל הזמן".

מתי החלטת להפוך את הטראומה של ילדותך לכוח?

"כשאמי הבינה שאני עלול למות, היא גנבה את התיק הרפואי שלי והלכה אל הרופא הכי טוב בירושלים, פרופסור עלי דיוויס המנוח. הוא היה איש מוסרי, אבל כשהבין שזה פיקוח נפש הוא הסכים לקרוא את התיק הגנוב ואמר שיש לי סיכוי של אחוז אחד להישאר בחיים, בתנאי שהיא תיקח אותי הביתה, כשאת השאר הוא ינסה לעשות. הוא אמר שאם אלוהים יהיה גדול, אגיע לגיל 13 ואז יש לי סיכוי לשרוד.

"לקחו אותי הביתה ובהוראת הרופא שכבתי כל יום על מיטה על הגג בשמש. לא היה לי מה לעשות, אז הסתכלתי בתמונות שבספרים שאבא קנה, למשל של האחים גרים. לא ידעתי לקרוא, כי הייתי זמן קצר מדי בכיתה א'. התחלתי לצרף הברה להברה ויום אחד צעקתי, 'אמא, אני קורא'. באותו רגע התקבלה ההחלטה שעוד לא הייתי מודע לה, שאני אקרא ספרים ולא אהיה לבד יותר ואולי יום אחד אהיה סופר. החלום הזה נשאר גם כשהייתי בתיכון ועד היום, והאמת שעוד לא התבגרתי, אני חולם להיות סופר. הפעילות הרוחנית הגבוהה ביותר, יותר מכתיבת מיסטיקה דתית או פילוסופיה או ספרי מדע, זו אמנות כתיבת הספרות והשירה, ואני לא יכול לתאר את חיי בלעדיהם".

שאלות של ילדים

במשך חודשים רבים שכב ימים שלמים בשמש וכמעט לא ירד מהמיטה. "קיבלתי כמויות אדירות של אספירין והקאתי כל מה שבא אל פי, הייתי רזה באופן מבהיל". אמו, ברכה גלעד, היתה זו שנלחמה על חייו. היא היתה מטופלת בעוד שני ילדים קטנים (יואל אחיו צעיר ממנו בשנתיים, ואילו אחותו גלי היתה אז תינוקת כבת שנה), אבל היא התרכזה בעיקר בו. האב מרדכי, שהיה מנהל חשבונות, עבד בסוכנות היהודית והשלים הכנסה בבית חרושת ובדרך כלל חזר הביתה מאוחר בלילה. "הוא היה יושב בלילות ומתעסק באוסף הבולים שלו, אמי טיפלה בכל".

לבית הספר חזר גלעד רק בסוף כיתה ב'. "אמא לימדה אותי את מה שלמדו הילדים בבית הספר, וכשלמדנו את פרשת קין והבל שאלתי אותה אם אלוהים יודע הכל, והיא אמרה כן. 'אם הוא ידע שקין עומד לרצוח את הבל', שאלתי, 'למה הוא לא עשה כלום?' היא התנפלה עלי בנשיקות ואמרה שזאת שאלה מצוינת, שאין לה תשובה עליה ואולי אמצא אותה לבד יום אחד. יצר הפילוסופיה טבעי לאדם וילדים שואלים שאלות פילוסופיות מצוינות: מה זה יש? מה זה לאהוב? מה זה לדעת? ומה זה למות? רצוי להדריך גננות איך לנהל שיחה כזאת עם ילד, כי המבוגרים בדרך כלל לא מבינים את השאלות. צריך להתחיל ללמד פילוסופיה כבר בגן הילדים. זהו תחום לא פחות חשוב ממתמטיקה או שפות".

בזכות פרופ' דיוויס החלים גלעד, "הוא עשה נס שלא מופיע בספרים, הייתי אדם שבור לב שיצא בלי שום מום בלב". אבל בגלל איוושה בלב נסחב עוד שנים רבות עם ההגדרה "חולה לב". "למרות זאת שירתתי בצבא, הייתי ספרן במכללה לביטחון לאומי. עד שיום אחד נעלמה האיוושה". הוא היה אז בן 35.

עכשיו קל יותר להבין כיצד הגיע אל הפילוסופיה שלו. זמן מה חלם להיות רופא ולמצוא תרופה לאחד ממיני הסרטן, אבל אחרי התלבטויות החליט "לטעום שנה אחת מלימודי הספרות העברית והפילוסופיה", ונרשם ללימודים באוניברסיטה העברית. שיעוריו של פרופ' נתן רוטנשטרייך על תולדות הפילוסופיה היוונית שינו את חייו, "ומכאן ואילך הקדשתי אותם לפילוסופיה".

במשך יותר מעשור התמקד גלעד בחקר הפילוסופיה של שפינוזה, "בהתחלה בדוקטורט שלי ובהמשך בספר שכתבתי ב-97' - 'דרכה של תורת שפינוזה לשיטה פילוסופית'". ב-1988 התמנה לראש החוג לפילוסופיה כללית באוניברסיטת חיפה, אבל החל להגדיר את עצמו פילוסוף רק מאמצע שנות התשעים, אז החל לגבש את התיאוריה הפילוסופית שלו. "כתבתי מטאפיזיקה משלי משום שהתורות המטאפיזיות הגדולות, מאפלטון, אריסטו, שפינוזה וקאנט, שהיו הבתים האינטלקטואליים שלי במשך כל כך הרבה שנים, באיזה מקום כבר לא הסעירו אותי. נאלצתי מתוך הנאה למצוא בית פילוסופי משלי, שיהיה אולי אוהל רעוע או צריף, אבל להתחיל לבנות אותו".

ארץ מלאת אהבה

ספרו החדש, "אהבה ואפשרויות טהורות אחרות", שראה אור בהוצאת נהר, הוא למעשה "מבוא עברי" לתיאוריה המטאפיזית הזאת, ששמה - פאננמנטליזם - מורכב משלוש מלים: פאן (ביוונית כל), אן (ביוונית בתוך), ומנטליזם - רוחניות, כלומר "הכל מצוי ברוח וכלול בתוכה".

הפאננמנטליזם, אומר גלעד, "היא שיטה פילוסופית הגוזרת את כל מסקנותיה מהנחות יסוד פשוטות, כגון שהרוחני הוא אפשרות טהורה, כמו גם הנפש. ערכים הם אפשרויות טהורות. הגוף הוא ההתגשמות של הנפש. אני מקווה שיש לי קצת כשרון ספרותי ושהצלחתי לקשור את כל ההקשרים בספר".

גלעד מציע אהבה לעולם שהולך ונעשה אלים, וחושב שאפשר למצוא אותה גם במקומות הבלתי צפויים ביותר. "אני מוכן, גם באהבה וגם בפילוסופיה, להיכנס לביבים, כי אני מאמין שיש שם פנינה", הוא אומר. "אנחנו ארץ מלאת אהבה, למרות שיש מעט מקומות שפצעו אותי כמו המקום הזה. אין מקום יותר פוצע ויותר כואב, אבל זה המקום היחיד שאני מרגיש בו בבית. אחד הדברים שקושרים אותי למקום ולפילוסופיה שלי זו אהבת אדם ואהבת ישראל. המסר שלי הוא הומניסטי רוחני".

איפה פה החידוש?

"החידוש הוא בכך שאני מתבסס על הייחודיות של האדם, ואנחנו צריכים לגזור את המשותף בינינו מהייחודי שבכל אחד מאתנו".

פרופ' בן עמי שרפשטיין, זוכה פרס ישראל לפילוסופיה בשנה שעברה, עיין במשנתו של גלעד בגרסאותיה באנגלית (מ-1999) ובעברית, ונשמע זהיר ביותר. "אני מחבב את האיש", מקדים שרפשטיין. "מכיוון שאני שם לב לצדדים האמוציונליים ולצדדים האסתטיים של פילוסופיה, לכל פילוסופיה יש צורה ברורה ששייכת לאדם אחד בלבד ובמובן הזה היא שייכת לאישיות שלו והיא יחידה בעולם והיא חדשה. היו פילוסופים לא מעטים, כולל היידגר וויטגנשטיין, שאני משתמש בשמותיהם כי היו מפורסמים, שהאמינו שהם חידשו והתחילו הכל מחדש. נראה לי שעמיהוד גלעד נוטה לאלה שמאמינים בחשיבות של הגילוי שלהם. אני נוטה תמיד לזכור דברים שנאמרו בעבר ולכן לחדד את המיוחדות, אבל רק לעתים רחוקות לייחס לה חשיבות כללית גדולה. נדמה שתורתו קצת יומרנית. הוא סבור שהוא הוכיח דבר ואני איני רואה את ההוכחה. אני חושש שהוא לא בדיוק מציג אותה, אלא מדבר עליה".

גלעד אינו רואה במעשהו יומרנות מוגזמת, ובוודאי לא מגלומניות. "אני מתעב מגלומניות אצל כל אחד, ובוודאי אצלי. להיפך, זה שיא הצניעות ואפילו צניעות אכזרית לטעון, כפי שאני טוען בספר, שכל אדם הוא אינדיווידואל, שכל אדם הוא ייחודי. לכל אדם יש בית אינטלקטואלי שמיועד רק לו. זאת אמונה עמוקה מאוד שלי, שאני מנסה לתת לה ביטוי מטאפיזי. הפקתי רווח עצום מדיאלוג עם הפילוסופים האלה, אבל זה לא היה אני והרגשתי שעלי לבנות לי מקום אחר. אין בזה ולו שמץ של יוהרה".

למה פאננמנטליזם?

"זו תורה שאם הייתי רוצה לתת לה כותרת קצרה הייתי אומר 'מותר הרוח'. הפאננמנטליזם נולד מהמפגש הפילוסופי הכי משמעותי בחיי - עם תורתו של שפינוזה. שנים ראיתי את עצמי כמי שהולך בדרכו. הבעיה שהטרידה אותי יותר מכל אצלו היא בעיית הגוף והנפש, שנקראת הבעיה הפסיכופיזית, שהיא מהבעיות הפילוסופיות המטרידות ביותר, ויש אומרים שאין לה פתרון.

"פרופסור יוסף בן שלמה שמע פעם הרצאה שלי על שפינוזה, שבה הגנתי בלהט על הטיעון שלו, שגוף ונפש הם אותו דבר. הייתי אז בראשית דרכי, ובן שלמה לא היה מרוצה מההרצאה ונראה כמי שהריח ריח רע. שאלתי מה היה כל כך רע והוא אמר לי שהבעיה שלי שאני צעיר מדי ולא מבין שתמיד יש בנפש יותר מאשר בגוף. בן שלמה הביא אותי לחיפוש הדרך שבה הגעתי למסקנה שיש לנשמה יתרון גדול על פני הגוף. כל מחלה גופנית, יסודה הוא בנפש. אני יודע את זה על עצמי ועל גופי".

מהי הנפש?

"כשאת יושבת כאן לפני אני רואה רק את גופך ואני מניח שמאחורי האדם היושב מולי קיים משהו שאותו אני לא יכול לראות ושבלעדיו לא הייתי יכול לתקשר אתו. משהו שאינו המוח שלך, שכיום באמצעי הדמיה ניתן לראות תהליכים הכי זעירים שמתחוללים בו. לנפש אין משקל, כמו שאין לה צורה או ריח והיא לא מעופפת, והיא לא מסתובבת בטירות בסקוטלנד. אנחנו חלק מהנפש והיא רחבה מאתנו".

מה זה אומר, שאדם נולד ואז הוא לוקח לעצמי נתח מאותה ישות הנקראת נפש?

"כן, האדם מקבל חלק ממנה. כך נולדת, זה קיבלת וזאת הזהות שלך. ההתגשמות שלנו היא מקרה גמור. אין ביקום כולו, בכל מרחב האפשרויות, עוד עמיהוד או עוד דליה. ניסע לבייג'ין ונראה המון אדם, אבל כשמתבוננים היטב - אין שני בני אדם זהים, גם אם הם תאומים זהים וכך יהיה גם אם האדם ישובט. מתי אנחנו יודעים זאת? באותן שעות של חסד שבהן אנחנו אוהבים באמת ובתמים אדם אחר. קחי, למשל, את המושג אהבת אם, וזה נכון גם לאהבת אב: אין נחמה על אובדן של ילד, גם כשיש לך כמה וכמה ילדים. אין שני בני אדם דומים, מכאן שאין תחליף לשום בן אדם ומה שאני אומר לך כרגע חל גם על מפלצות אדם. לכן אני נוטל על עצמי את מלוא האחריות למה שמתחייב לכך, ובפרק בספר שבו אני שולל עינויים - אני שולל אותם בכל מקרה, גם כשמדובר באנשים כמו בן לאדן".

איך בדיוק הגעת למסקנה הזאת?

"אחת מהנחות היסוד של התורה שלי היא שכל אדם מיוחד ואין שני לו. אני שונא את בן לאדן כמו כל אחד, אבל אני רואה בו גם את האדם שהיתה לו פעם אמא שאהבה אותו ואני רוצה ליצור קשר עם האדם ההוא. אני טוען שכל בני האדם נולדים טובים ואני אנסה לקיים דיאלוג עם הגרעין הטוב שלו. אני אחפש את הנקודה האנושית שבו. יש לא מעט חוקרי שב"כ שיודעים לעשות זאת".

בלי עינויים?

"אין לענות אדם גם כשזה לכאורה מענה לטרור המאיים על כולנו. כמו בכל קונפליקט נפשי וכמה שזה בלתי אפשרי, יש להידבר עם טרוריסטים. שאף אחד לא יגיד לי שאי אפשר לדבר עם טרוריסטים. עושים את זה כל הזמן".

רגישות מסוכנת

גלעד מבסס את תורתו על ייחודיותו של כל אדם ואדם, תוך שימוש במושג היפה אפשרויות טהורות: "אפשרות טהורה היא כל אפשרות שמתייחסים אליה או דנים בה בלי להתחשב בתנאים או בהגבלות של מקום, של זמן, של סיבתיות. היא טהורה מחלל, זמן וסיבתיות, שהם תנאיו של כל דבר אקטואלי. ניקח לדוגמה פסל של מיכאלאנג'לו, שאותו הוא חצב מתוך הסלע. כל עוד הפסל לא התגלם באבן, וכל עוד מיכאלאנג'לו לא חשף אותו - הפסל הוא אפשרות טהורה. או דוגמה אחרת: האדם החשוב בחייו של תינוק היא אמו. היא קיימת הרבה בפנטזיות שלו, כך לימד אותנו דונלד ווד ויניקוט, הפסיכואנליטיקאי הגדול, אמן נפש האדם. הפער הגדל והולך בין מה שיש לתינוק בראש לבין מה שיש במציאות - זאת אפשרות טהורה. זה מושג קונקרטי ביותר וכלל לא מופשט, שאני המצאתי".

לפני שנה, בגיל 57, קיבל גלעד תזכורת נוספת למגבלותיו של הגוף האנושי. הוא לקה באנגינה פקטוריס ועבר צנתור. מדי בוקר הוא צועד כמה קילומטרים, כלפי חוץ הוא נראה אנרגטי ואחוז תזזית, אבל כששואלים אותו מה מצב בריאותו היום, הוא משיב בכנות, "אני חולה מאוד. כל מתח קל מעלה מיד את לחץ דמי לגבהים מסכני-חיים, ואין בעולם תרופה שיכולה למנוע זאת. אפילו צפייה בטלוויזיה בהתנהגות המתנחלים כלפי המפנים ובביזוי שהמתנחלים ביזו את כל קודשי ישראל דיה לערער את שלוותי לשעות רבות. למעשה, כשאני חסר מנוחה ושינה לחץ הדם עולה מאוד, ואין בכוח התרופות להורידו כנדרש. הדבר הומחש לי בצורה ברורה בבית החולים והוזהרתי מפני חשיפה למתח מיותר. מה אעשה ואני כה רגיש, עד כי לפעמים נדמה לי שאינני מוכשר במיוחד לחיים".

כמי שהיה שפינוזיסט נאמן, מה יחסך למוות?

"אימת המוות שלנו היא חוסר היכולת להתמודד עם הסופיות שלנו ועם המגבלות שלנו, ועם זה שאנחנו לא מבינים הכל ושגורלנו נקבע על ידי גורמים חזקים מאתנו ושרק חלק קטן מזה תלוי בנו באמת. הפילוסוף מתמודד עם הפחד הזה ומבין אותו אחרת. אינני מפחד מהמוות. לפעמים אני מייחל לו, כי אז אנוח סופית ושום דבר לא יטריד אותי. אני רוצה מאוד לחיות, אבל מאז מה שקרה לי אני נחוש גם ליהנות".

נשארו לו עוד תשע שנים עד הפרישה לגמלאות והשנה הוא בשנת שבתון ולכן הוא פטור מהוראה, שאותה הוא "אוהב אהבת נפש". הוא ממשיך בחקר הפילוסופיה שלו ומדריך סטודנטים לתואר שני ולדוקטורט, וגם כותב ספר נוסף על הפאננמנטליזם באנגלית.

אחד הפרקים בספרך קרוי "ייחודיות ואהבה". אז מה זאת, בעצם, האהבה?

"אדם רואה פני אשה שמעולם לא פגש וכל עולמו משתנה. את האשה הזאת הוא חיפש למרות שלא ראה אותה מעולם. האם זו פנטסיה או מציאות? בראש ובראשונה זו פנטסיה. פני האשה עונים לאיזושהי פנטסיה שאולי הוא אפילו לא היה מודע לה, וסיפור ההתאהבות הוא כזה. אחר כך המציאות מנפצת את זה. ההתאהבות היתה מדויקת לא פחות מאהבה ולפעמים יש מזל גדול ואז, האפשרות הטהורה התגשמה ביצור בשר ודם שעומד מולך".

זה נכון לכל אדם?

"עבורי, כל אדם חדש שלוכד את עיני, מתלמידים חדשים ומיוחדים מדי שנה בשנה ועד לאשה שחולפת ברחוב ומראה מעורר בי געגועים למה שרחוק ממני מאוד, מזמין אצלי 'עריכה' מחודשת לגמרי של כל מה שהכרתי עד עכשיו. כל פגישה כזאת היא טעם ללמוד מחדש את העולם כפי שהכרנוהו עד כה. האם אני תמים וחסר תקנה או שמא קלטתי משהו שהוא מחוץ לי ואינו תלוי בי ובתפישתי כלל? איני יודע".

בכתביך באנגלית היה פרק על הבגידה, שהושמט מהגרסה העברית.

"הבגידה, כפי שאני מסיק מהייחודיות של כל אדם, אינה חלה על יחסי אהבה. אדם אינו יכול לבגוד באהובתו אם לבו נתון גם לאחרת, משום שכל אחת מהן היא ייחודית ואין אחת מתחרה בחברתה. איני מדבר על נטישה, כמובן, אלא על מי שמקיימים קשרי אהבה עם אנשים אחדים בעת ובעונה אחת. אילו היו בני-אדם מודעים לייחודם באמת, לא היו מקנאים זה בזה וודאי לא בכל מה שקשור באהבה. בעניין זה אנו נוהגים כתינוקות, הנתקפים בקנאה משום שהוריהם אוהבים גם את אחיהם. ומדוע? משום שכל אחד מהם אינו מודע לייחודיותו ולייחודה של כל אהבה ואהבה. אהבת-אמת וקנאה אינן עולות בקנה אחד, ומשהסתלקה האהבה, הריהי מפנה את מקומה לקנאה. והוא הדין באהבת-אמת וברכושנות".

עימות מול המצלמה

לפני שלוש שנים הועמדה אהבתו של גלעד לבנו במבחן קשה. ב-1982 התגרש גלעד מאשתו הראשונה, לאחר שהתאהב באשה אחרת. פרטים מביכים על הגירושים הללו נחשפו לפני שלוש שנים בסרט תעודי שביים בנו, עמיר גלעד. הסרט, "אחרי המפלצת שמאלה", הופק המכללת בית ברל בסדנת קולנוע בהדרכת הבמאי דורון צברי, והוצג בפסטיבל ירושלים ב-2002 במסגרת תחרות וולג'ין.

פרופ' גלעד אומר כי אלה היו נישואי בוסר בגיל צעיר מאוד, ובינו לבין אשתו לא היתה התאמה אינטלקטואלית. אשר לילדים, "הייתי מאז ומתמיד אב שאין מסור ממנו". מהסרט מתברר כי עמיר, שהיה אז בן תשע, מרגיש שפרשת הגירושים הרסה את ילדותו ומשפיעה עליו עד היום. כשהיה בגיל 17-16 הודיע לאביו שאינו רוצה לראותו יותר, ובמשך שנים אף לא טרח להחזיר לו טלפון.

בגיל 28, כשתיכנן להינשא לבת זוגו, החליט עמיר שלפני החתונה עליו להסדיר כמה עניינים משפחתיים, ועשה זאת חמוש במצלמה. שני ההורים מתראיינים ומאשימים זה את זה, ושניהם יוצאים רע בסרט. האם, כמי שנישאה בשנית לגבר שעשק אותה והתעלל בה והרס את חיי ילדיה. עמיהוד גלעד מתואר כגבר תוקפני שהיו לו ולאשתו תקריות אלימות, וכאב שכלא את בנו בגיל שש ומנע ממנו לראות את אמו.

בסרט צילם עמיר את עצמו מאתר במודיעין 144 את מספר הטלפון של אביו, לאחר נתק של יותר מעשר שנים. גם פגישתם הראשונה מתקיימת בנוכחות המצלמה (עמיר אמר השבוע שהרגיש מוגן יותר ככה), בשיחת הבירור מוטחות האשמות כבדות והבן אף מעמת את אביו עם ראיון מצולם שערך עם אמו. האב פונה אל הבן בביטויי אהבה ומנסה לחבקו, אבל הבן נרתע ממנו.

עו"ד גלי גלעד, אחותו של עמיהוד גלעד, נושאת בסרט נאום הגנה חם על אחיה, שאיבד את ילדותו משום שהיה כה חולה ולכן הסתגר בעולם הספרים, מספרת איזו אשה קשה היתה אמם ברכה, וטוענת שגם האב מרדכי היה איש לא קל, שלא רצה ילדים כלל וגמר בסוף עם שלושה. הסרט, שעוסק בהכנות לחתונתו של עמיר, מסתיים בחתונה שבה נוכחים כל המסוכסכים, שלא התראו שנים רבות אבל לוחצים ידיים בנימוס.

עד סוף הסרט לא ברור מה האמת ומה השתרש בזיכרונו של הילד בהשראת דברי אמו. עמיר מסכם את הסרט בתחושה שלא הצליח לברר את העובדות ורק הגדיל את הריחוק שלו מהוריו. כיום הוא עצמו כבר אב לשתי בנות והוא מנסה להסתכל על הכל בעיניים אחרות: הוא היה זקוק לאב ולא לפילוסוף, והסרט נועד להראות עד כמה אביו חי במציאות הסגורה שלו, ושפתו הרהוטה והתנסחויותיו החכמות לא הועילו לקשר ביניהם. "סלחתי לו כדי שאוכל להתקדם בחיים, כי זה חסם אותי", הוא אומר עכשיו. "סלחתי גם לאמא".

הסליחה הובילה להשלמה מוגבלת. עמיר אומר שלא קרא אף אחד מהספרים שכתב אביו. האב עמיהוד אומר שהוא גאה בכך שבנו אמן. הוא גם גאה מאוד בבתו, שהשלימה לימודי משחק באוניברסיטת חיפה. "אני לא חושב שסיפור הסרט רלוונטי כיום", הוא מוסיף.

יש בסרט סצינה שבה אתה שואל את עמיר מה ללבוש למפגש המצולם הראשון ביניכם, והוא אומר לך, "שחור, כמו שטן". ואתה מגיב בצחוק.

"צחקתי אז, אני לא יודע איך עמד לי כוחי. הזהרתי אותו שהכל יתהפך לו, שהוא לא יודע לאן כל זה יוביל. לטעמי, הסרט מוכיח שמה שנאמר עלי לא היה מדויק, אבל באותה שיחת טלפון הדברים שהוא אמר היו נוראים. אני לא יודע איך שרדתי את זה. אחר כך הלב שלי דיבר. הלב שלי נשבר. החלו כאבי בטן וקשיי נשימה ומצאתי את עצמי בחדר הצנתורים. אבל הרווחתי משהו אדיר. הרווחתי את בני". *



עמיהוד גלעד. אין שני בני אדם דומים, מכאן שאין תחליף לשום בן אדם וזה חל גם על מפלצות אדם


עמיר גלעד. סלחתי לו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו