בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אי מכלום

לאורך חופי מנהטן שט עכשיו האי של רוברט סמיתסון - יצירת אמנות שנבנתה על פי סקיצה שיצר האמן לפני יותר מ-30 שנה, זמן לא רב לפני מותו

תגובות

האי מנהטן נוצר במשך יותר מ-500 מיליון שנה; האי של רוברט סמיתסון נוצר במשך כשבוע, במעגן דוברות מוזנח בסטייטן איילנד. הוא הוקם על ידי ארגון אמנות ציבורית, אדריכלית נוף, קבלן, מהנדס, מנהל פרויקט וכמה פועלים מסורים, שהשתמשו בדוברה בגודל 28x9 מטרים, בעשרה עצים, בשלושה סלעי ענק, בצמחייה ובאדמת עשב.

התוצאה, ששטה מאז שבת לאורך חופי מנהטן, נוצרה בזכות הרבה יותר משבוע של עבודה. האי הוא פסגה של יותר מ-30 שנות ניסיונות לבנות את יצירת האמנות הצפה, שסמיתסון שירטט סקיצה שלה שלוש שנים לפני שנהרג בהתרסקות מטוס ב-1973. בסקיצה נראה אי זעיר ומיוער מעשה ידי אדם נגרר על ידי ספינת גרר, על רקע קו הרקיע של ניו יורק.

סמיתסון ניסה למצוא תומכים לבניית הפרויקט, "אי צף", אבל לא הצליח. בשנים שלאחר מותו, מעריצים ואמנים אחרים ניסו ללא הצלחה להגשים את הפרויקט. אבל בסתיו שעבר, כאשר התכוננו במוזיאון ויטני להצגת רטרוספקטיווה נודדת של סמיתסון, החל המוזיאון - לצד הארגון הציבורי לאמנויות מינטה ברוק - בדיונים רציניים על הפיכת האי למציאות. האמנית ננסי הולט, אלמנתו של סמיתסון, נעשתה מעורבת בפרויקט. גלריית ג'יימס קוהן, שמייצגת את העיזבון, סייעה במימון.

ואז החלו המתכננים להתמודד עם השאלה: איך בונים אי מכלום? איך, למשל, מבטיחים שעצים בגובה שישה או תשעה מטרים, שנעקרו משורשיהם, יעמדו זקופים ולא יפלו ברוח? באיזה סוג של דוברה צריך להשתמש - בעלת סיפון שטוח, או דוברת משא עם שקע במרכזה, שמותאמת להובלת עפר? מה יקרה אם יירד גשם והדוברה תספוג טונות של מים, כמו ספוג עצום? מה יקרה אם מישהו ינסה לעלות על האי? מה יקרה אם אנשי משמר החופים יחייכו בנימוס ויסרבו לכל הפרויקט?

דיאן שמש, מנהלת ארגון מינטה ברוק, האחראי לכמה יצירות אמנות אחרות שנוצרו סביב נהר ההדסון בשנים האחרונות, אומרת שהאי של סמיתסון היה הפרויקט המורכב ביותר שהארגון קיבל עליו. הוא היה מורכב אף יותר משום שלא היו תוכניות של ממש שינחו את המקימים, מלבד זיכרונותיה והנחייתה של הולט והסקיצה הבסיסית של סמיתסון; זו היתה מדויקת מאוד בתחומים מסוימים (למשל, על אחד מהסלעים צריך לצמוח אזוב) אך מעורפלת בתחומים אחרים (אין ממדים מדויקים; אין סכימת צבעים; מתוארים רעיונות גולמיים בלבד בנוגע לטופוגרפיה ולמיקום השיחים והעצים).

"הוא לא בחיים ואנחנו לא יכולים לשאול אותו, 'חשבת על עץ בגובה עשרה מטרים או משהו נמוך יותר?" אומרת שמש. "היינו צריכים פשוט לנסות לבצע כמיטב יכולתנו את הפרויקט לפי הסקיצה שהוא השאיר".

היא ואחרים מתארים את "אי צף" כמעין אנטיתזה ל"השערים", היצירה האקסטרווגנטית של כריסטו וז'אן קלוד שהוקמה בסנטרל פארק בחורף. אחת הסיבות היא קנה המידה והעלות הצנועים של פרויקט האי - כ-200 אלף דולר, לעומת 21 מיליון דולר שהושקעו לפי האומדנים ב"השערים". אבל זה לא ההבדל היחיד בין שתי היצירות: "השערים" הזמינה אינטראקציה עם הקהל, שהשלים את היצירה; האי, המשקף את האסתטיקה האינטלקטואלית והקרירה של סמיתסון, צף במרחקים, לא נגיש ובלתי מיושב.

על הנייר הכל נראה נהדר, אבל המשימה של בניית האי והשטתו היתה עניין אחר. שמש גייסה מהנדס הרפתקני, נט אופנהיימר. הולט, השומרת בקפדנות על מורשתו של סמיתסון, ייעצה לבוני הפרויקט כמעט בכל פרט, עד לשאלות בנוגע לצבע המעקות של ספינת הגרר ובחירת עץ הערבה הבוכייה - היחיד שסמיתסון ציין בשמו בשרטוט.

היה צורך למצוא מעגן לדוברות במקום שיהיה אפשר להעביר אליו במהירות את העצים, שנעקרו משורשיהם והובאו ממשתלה בניו ג'רזי. בשרטוט ציין סמיתסון שהעצים צריכים להיות מזנים שכיחים באזור ניו יורק, והדבר עורר דיונים ארוכים בשאלה אילו מיני עצים מקומיים יש באזור (מעניין שדווקא הערבה הבוכייה אינה זן מקומי). הולט הציעה למצוא שיחים שימשכו ציפורים, אבל דיאנה בלמורי, אדריכלית הנוף, חשבה שזה לא יעבוד. "אמצע הנהר הוא לא המקום האהוד ביותר על ציפורים", אמרה.

והיתה גם שאלת הסלעים. "דיברנו עם מוכר אבנים והוא מצא לנו אבן גדולה", דיווחה בלמורי, "אנחנו לא ממש מרוצים מהאבן הזאת". בסופו של דבר נשאלו שלושת הסלעים מהסנטרל פארק והם יחזרו לשם בתום הפרויקט. גם העצים יישתלו בסנטרל פארק.

בשבוע הראשון של ספטמבר באה הולט לניו יורק מביתה בניו מקסיקו, והפרויקט החל לקרום עור וגידים במעגן הדוברות בסטטן איילנד. הולט, שעמדה על שפת המים במעגן, אמרה שסמיתסון "בוודאי היה מביא אתו תיק ואורז כמה סלעים".

ראשון הגיע העפר, כמעט 50 טונות, מערימת קומפוסט בפיירפילד בניו ג'רזי, ו-18 טונות של חציר שיוחבאו מתחת לעפר כדי ליצור נפח במשקל נמוך. לאחר מכן הגיעו העצים - אדר, אשור, תרזה, אלון, שקמה - והועברו בעזרת מנוף לדוברה. שורשיהם החשופים נעטפו בבד יוטה ובתיל. הערבה הבוכייה נראתה כמעט מתה כשהגיעה.

בתחילת השבוע האי החל להיראות דומה יותר ויותר לסקיצה של סמיתסון. "חבל רק שהוא לא יזכה לראות את האי נבנה", אמרה שמש. אך מכיוון שסמיתסון היה משוכנע בחשיבות האמנות שיצר, הוא בוודאי לא הטיל ספק בכך שיום אחד האי ייבנה. למעשה, שורה באחד המאמרים הנודעים שלו מעידה על כך: "הזמן הופך מטאפורות לדברים".



"אי צף" של רוברט סמיתסון. על הנייר הכל נראה נהדר, אבל המשימה של בניית האי והשטתו היתה עניין אחר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו