בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אתה האוריגינל היחיד כאן

ספרו של העיתונאי הצרפתי ז'אן-בטיסט עוסק בכמה עתיקות החשודות כזיוף, ועל כולן - הגלוסקמה של "יעקב בר יוסף אחיו דישוע"

תגובות

.P. Jean Baptiste, L'Affaire des fausses reliques: Enquete au coeur des traffic de vestiges bibliques, Albin Michel, Paris 2005, 270 pp.

הכתובת המקראית החשובה ביותר שהגיעה לידינו אי-פעם היא מצבת מישע מלך מואב. היא נתגלתה ב-1868 בעיר דיבון שבמואב כשהיא שלמה לגמרי, אבל מששמעו הבדווים בעלי המקום כי אירופאים מבקשים לרוכשה חשדו כי טמון בה אוצר. לכן הבעירו מתחתיה מדורה, וכשהתלהטה האבן יצקו עליה מים ואבן הבזלת היפה התרסקה. בזכות הארכיאולוג הצרפתי הדגול שארל קלרמון-גנו, שאסף את השברים וצירפם בעזרת דפוס שהכין בעת שהיתה עוד תמימה, עמד לרשות חוקרי המקרא טקסט של יותר משלושים שורות בלשון חדשה - מואבית - הדומה מאוד לעברית. עניינה המיוחד של הכתובת בכך שהיא מספרת לנו על פרשה היסטורית הידועה לנו גם מן המקרא, אבל הפעם הנראטיב הוא מואבי: שחרור מואב מעול ישראל בשנת 850 לפנה"ס בקירוב.

התגלית הקימה רעש גדול בעולם, וסוחר עתיקות ירושלמי, וילהלם מוזס שפירא המומר, נענה לדרישת הקהל לממצאים מואביים והתחיל ליצרם בקנה מידה מסחרי. אותו קלרמון-גנו הבחין כי נעשים מעשי זיוף, ואף גילה את בית המלאכה שבו ייצרו לשפירא פסלי אבן וכלי חרס "מואביים". ב-1883 ניסה שפירא למכור כתב יד של ספר דברים, מגילה שנתגלתה במערה ממזרח לים המלח וייתכן, כך טען, שמשה רבנו כתבה. הוא הציע את המציאה למוזיאון הבריטי ודרש תמורתה לא פחות ממיליון לירות סטרלינג. תחילה נטה המוזיאון לקנות את המגילה, אבל כמה מלומדים עמדו על כך שזה זיוף והמוזיאון חזר בו. שפירא המבוזה והשקוע בחובות התאבד. כתב היד נמכר לבית המסחר סותבי'ס בעשר לירות, ואבד. נראה שהושמד בשריפה בביתו של אספן אנגלי.

כשנתגלו המגילות הגנוזות התעורר חשש שמא אבדה במקרה זה מגילה אמיתית, אך נראה שהאבידה איננה גדולה, ויש סיבות טובות להאמין שהיה זה זיוף: הכתב הועתק מכתובת מישע ואיננו דומה כלל לכתב העברי הקדום ששימש את סופרי המגילות; שגיאות הכתיב מלמדות שהזייפן היה יהודי-פולני שלא הבחין בין ה"א לחי"ת; רצועות העור שנגזרו בוודאי מספר תורה תימני לא היו גלולות אלא מקופלות, דבר שלא היה נהוג לפני ימי הביניים, ועוד. הרבה מזיופים אלה שמורים באוספים רבים (כגון זה שבמנזר האחים הלבנים בבית חסדא, ליד שער האריות), אבל בעליהם אינם נוטים להציגם.

אפשר לחלק את מניעי הזייפנים לשש קטגוריות, וראשונה שבהן - הזיוף הקדוש. אלה שייחסו את חיבור ספר דברים למשה, את מגילת המקדש מקומראן (שם מדבר אלוהים בגוף ראשון יחיד) ואת ספר הזהר לרבי שמעון בר יוחאי עשו זאת כנראה ללא כוונות זדון. קשה לשער שהמחברים ראו פסול בעבודתם. האם סברו שעשו זאת בהשראה אלוהית? לעולם לא נדע, אבל אלה הם מעשי זיוף שאין בהם קלון.

הקטגוריה השנייה היא זיוף חסוד, שנועד להטעות, אבל המטרה מקדשת את האמצעים, והזייפן עושה הכל כדי להאדיר את דתו ולקדם את ענייניו. כך, דרך משל, התעודה הקרויה "מתנת קונסטנטינוס", שבה נותן כביכול הקיסר לאפיפיור סילווסטר הראשון את השליטה בכל מערב האימפריה, זיוף שנעשה כ-500 שנים אחרי מותם של הקיסר והאפיפיור.

סוג זיוף שלישי נועד למטרה פוליטית. כך הם למשל "הפרוטוקולים של זקני ציון", חיבור אנטישמי ארסי שחובר בידי איש המשטרה החשאית הרוסית בסוף המאה ה-19 ועדיין מופץ בעולם.

זיוף לשם כבוד, מהסוג הרביעי, נראה למשל במקרה של הח'ליף העבאסי אלאמאם אלמאמון, שתלש את שמו של בונה כיפת הסלע, הח'ליף האומיי עבד אלמלכ, מכתובת היסוד, והכניס תחתיו את שמו שלו. הוא רק שכח לתקן את התאריך, והרי לכם אנכרוניזם של 122 שנים.

סוג זיוף חמישי הוא הזיוף הקונדסי, אחד הקשים ביותר לגילוי, שהרי אין בו מניעים דתיים, פוליטיים או תאוות בצע, אבל גם בו יש בקשת כבוד, שהרי הזייפן נהנה על שעלה בידו לשטות בגדולי המומחים. סר אדמונד בקהאוז (1873-1944), מלומד והרפתקן, בקי גדול בסינית ובלשונות מזרחיות אחרות, תרם לספריית הבודליאנה באוקספורד 17 אלף כרכים, אבל בין כתבי היד נמצאו לימים גם זיופים פרי עטו, וכך גם יומנו האישי שרובו מעשים בדויים.

הסוג השישי, זיוף לשם בצע כסף, הוא השכיח ביותר. בדור האחרון הופיעו בשוק זיופים רבים בגלל הביקוש וההיצע. אחרי מלחמת ששת הימים החל שוד עתיקות רחב ממדים בשטחים הכבושים ובחבלים הישראליים הקרובים להם. אספנים ומוזיאונים הין מוכנים לשלם הון עתק תמורת ממצאים מימי הבית הראשון והשני, ולא מעט עשתה מצוקתם של פלאחים תחת עול הכיבוש. משגבר הביקוש על ההיצע נכנסו זייפנים לפעולה וסיפקו חפצים נחשקים. ההיסטוריה של הארץ ארוכה, אבל בין החפצים החשודים נמצאו כמעט רק ממצאים ישראליים ויהודיים; הכנענים, הנוצרים והמוסלמים הוזנחו.

את הספר שלפנינו כתב עיתונאי צרפתי משכיל, פטריק ז'אן-בטיסט שחקר בשקדנות וכתב בטוב טעם על כמה חפצים החשודים כמזויפים ואשר נשמע עליהם בקרוב בבית המשפט. כתובות מעשי ידי נוכלים מצאו את דרכן אל הנכבדים בספרי המדע. הזייפנים זיהמו את מקצוע האפיגרפיה המדעית, הן של ימי הבית הראשון, הן של ימי הבית השני.

הנושאים העיקריים של ספרנו הם הגלוסקמה שעליה הכתובת "יעקב בר יוסף אחיו דישוע" והכתובת של המלך יהואש, הנראית כאילו הועתקה מן המקרא, מקצתה מספר מלכים ומקצתה מדברי הימים. אין פלא שכתובת ארכיאולוגית המדברת בישו הנוצרי עוררה סנסציה רבה כשהוצגה לראשונה בטורונטו בסתיו 2002. אין לנו אפילו קצה אישור, אותנטי ובן זמנו, על קיומו של האיש מנצרת, והנה כתובת המסיחה לכאורה לפי תומה לא רק עליו אלא גם על אחיו יעקב (הידוע בעולם הנוצרי כג'יימס, או בשמות דומים), מייסד הקהילה הנוצרית הראשונה.

אין להתפלא איפוא על כך שהכתובת של מלך יהודה יהואש (836-798 לפנה"ס) עוררה עניין רב. הכתובת המלכותית היחידה ממלכות יהודה וישראל שנמצאה בחפירות שומרון אין בה אלא המלה הבנאלית "אשר". פתאום הובאה כתובת מפורטת למדי, המדברת בשיפוצים שעשה מלך זה בבית המקדש, ובלשון הכתובת "בדק בית". אבל כפי שהראה פרופ' ישראל אפעל, "בדק בית" בעברית מקראית אין פירושו תיקונים אלא היפוכם: סדקים, פרצות. הזייפן המלומד נכשל כמה פעמים כמו בדוגמה שהובאה לעיל. אין מקום להאריך; על החפצים האלה נכתב הרבה מעל דפי עיתון זה.

ראוי שנדבר בזיוף שלא נדון בספר, אבל העתק של חלקו מצוי בידי כל ישראלי: תמונת כלי הנגינה המופיעה על צדו של מטבע חצי השקל שלנו. לפני כ-25 שנים תרם ד"ר ראובן הכט למוזיאון ישראל חותמת יפהפייה ועליה הכתובת "למעדנה בת המלך". שם נאה זה לא היה ידוע לנו, והעיטור נראה מלא חן. אבל אין ספק שלפנינו זיוף. כפי שהראה פרופ' יואכים בראון, כלי הנגינה הנראה כאן, לירה בלעז, הוא פרי הדמיון: אין מקבילה ללירה א-סימטרית בעלת תיבת תהודה עגולה; אין לירה שבה זרועות הצד כפופות כלפי חוץ; לא שמענו על כלי נגינה בעל יותר מעשרה מיתרים, ובכלל - אין כלי נגינה מופיע בלי מנגן לפני התקופה ההלניסטית, מאות שנים אחרי מה שאמור להיות זמנו של החותם (המאה השביעית לפנה"ס).

חותם זה (ועוד חותמות פרי תרמית) פורסם בידי הפרופ' נחמן אביגד, חוקר דגול, אולי האפיגרף הטוב בבני דורו, והאיש הזהיר ביותר שפגשתי מעודי. מכאן אתה למד עד כמה גדולה מיומנותם של הזייפנים, ולא רחוק לשער שנמנים אתם גם אנשי אקדמיה. מול נוכלים אלה עומדים בלשים ממינים שונים. יש מהם הנמנים עם הסגל האוניברסיטאי, אנשי רשות העתיקות, עובדי מכוני מחקר וגם משטרת ישראל (המחלקה לחקירות הונאה והמחלקה לזיהוי פלילי).

דוגמה לשיתוף פעולה רב תחומי ניתנה עתה זה במאמר שחתומים עליו שמונה חוקרים, המייצגים אספקטים של כימיה, פיסיקה, גיאולוגיה, היסטוריה, בלשנות, אפיגרפיה, מחקר המקרא ועוד. נשוא המחקר הוא חפץ קטן, דמוי רימון, העשוי משן של סוס יאור ועליו כתובת שניתן לשחזרה כך: "לבי(ת יהו)ה קדש כהנים". את החפץ הזה רכש מוזיאון ישראל בסכום העולה על חצי מיליון דולר. החפץ עצמו הוא אותנטי, מקורו כנראה במקדש כנעני, וזמנו - המאות ה-13-12 לפנה"ס, ואילו הכתובת היא בת המאה השמינית לפנה"ס. מהרבה סיבות, טכניות מכדי לפרטן כאן, הגיעו המלומדים האלה למסקנה נחרצת שאת הכתובת הוסיף זייפן בן ימינו.

בספר זה נדונה, בין השאר, דמותו של איש עסקים צרפתי, נצר למשפחת אצולה, בעל אוסף גדול וגדוש במעשי זיוף. מדובר בספרנו גם באוספו ובאישיותו של איש עסקים ישראלי ממולח שעשה הון כקורח, הרבה לקנות זיופים וגם מימן משלחות להר אררט לשם חיפוש אחר תיבת נוח. סיפר לי משה קניוק המנוח (אביו של יורם), שהיה מנהל בפועל של מוזיאון תל-אביב, מעשה נאה במקס ליברמן, אמן מצוין ואיש פיקח. הוא הוזמן לחוות דעה על אוסף ציורים ענק של אדם שהתעשר במלחמת העולם הראשונה. ליברמן בחן היטב את עבודות האמנות, ובסוף סיורו אמר לבעליו: "דע לך שאתה האוריגינל היחיד כאן".



גלוסקמת יעקב אחי ישוע מובאת אל בית הנשיא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו