בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שותה מהבאר שכולם יורקים אליה

ליהושע סימון, נסיך הבוהמה התל אביבית הצעירה, יש מתכון לחיים ישראליים טובים יותר

תגובות

בגיל 18 וחצי למד יהושע סימון לשחות. בגיל 26, עדיין בלי רישיון נהיגה, הוא מתהדר בתארים משורר ובמאי, אמן ועורך, עיתונאי ואוצר, לאו דווקא בסדר הזה. לבד מכתב העת שהוא עורך, מהסרטים שביים ומהשירים שכתב, הוא אוצר תערוכות, מציג עבודות אמנות, כותב בעיתון ומאחוריו מספר לא מבוטל של סרטים, ספרים, תערוכות, מאמרים, כתבות, ערבי שירה ופרסים. את כל אלה כבר התחיל סימון לסכם באוטוביוגפיה בשם "הנסיך - יהושע סימון: דיוקן".

נראה שההספק של סימון יוכל למלא כמה כרכים ב-22 כרכי האוטוביוגרפיה שהוא מתכנן. בחינה ראשונית של קורות חייו מעלה תהייה אם הוא אי פעם עוצר לנוח. "מצד אחד החופשות שלי הן כשאני חולה, אני מתיש את עצמי עד שאני נהיה חולה", הוא אומר תוך כדי טיול רגלי ברחובות תל אביב, מכורתו האהובה. "מצד שני, כל החיים שלי זה חופש. אני בנופש תמידי. אני הולך עם חולצות כאלה של תיירים, עם מכנסיים קצרים, עם סנדלים, ככה אני מעביר את הימים. היום, עם כל הלחץ, הייתי בים. כי אין ברירה אחרת. אני לא רואה דרך אחרת. החיים שלי מאוד נינוחים. אני חושב שהחיים שלי הם הכי נוחים בעולם".

לפעמים קשה לדעת מתי סימון רציני ומתי לעגני, אולי כי פעמים רבות הוא שניהם גם יחד. בעבר הוא הוציא ספר מאמרים שכלל לא יותר מכותרות למאמרים; במבט ראשון זה נראה כפרודיה, אבל סימון טוען שזהו ספרו הטוב ביותר. לתיאור חייו כחיים הנוחים בעולם, על כל פנים, הוא מתכוון במלוא מובן המלה, עד כדי כך שהוא רואה את החיים האלה כאמירה פוליטית.

פוליטית?

"בדיוק, החוויה שלי של חיים באתר נופש היא עמדה פוליטית והיסטורית. ישראל זה המקום הכי טוב לחיות בו כי האוכל מעולה, השכנים נהדרים, יש להם מסורת ארוכה של הכנסת אורחים, מזג האוויר יפה. כאמן וכאזרח אני מקומי לגמרי ואין לי שום תפישה של שוליים. אני לא מרגיש שוליים כאן. העם זה אני. לכן גם אני אומר שאני הצלחה של הציונות. אין לי איזה געגועים ללונדון סגרירית או לפאריס תרבותית. פשוט אין לי. כשקורים דברים טובים לאנשים אחרים זה עושה לי טוב, זה הופך את המצב שלי בעולם לטוב יותר. גם את שלך. צריך לשמוח על זה, זה קשור ליחסים שלך ושל החברה".

זה הדבר האחרון ששומעים בשיחות עם ישראלים. בדרך כלל כולם מלאים תלונות על הארץ ועל העם.

"נקודת המוצא שלי היא לא טרוניה. אני לא מרגיש שאני מיעוט, אני לא מרגיש שאני דחוי, אני לא מרגיש שאין דרך להבין אותי, אני לא מרגיש שאני מעבר לדברים מסוימים. ממש לא. בחיים שלי לא הרגשתי שאני בשוליים, כל הקיום שלי הוא מלכתחילה הגמוני. אני גבר יהודי במדינה של גברים יהודים, שזאת ההגדרה של המקום הזה. תחתית הסולם מבחינת הזכויות והאפשרויות בישראל זו אשה פלשתינאית, וכל אחד במעלה הסולם יש לו קצת יותר פריווילגיות. אני נמצא במקום הטוב ביותר בסולם הזה, שהוא מדינת ישראל".

מי צריך אבא

הוא נולד בתל אביב במארס 1979 ביחד עם קרן, אחותו התאומה (לשניים שתי אחיות גדולות). אביו, שהיה בן 65 כשנולד, נפטר כשהיה בן 11. באוטוביוגרפיה שלו הוא כותב שלדעתו ילדים בכלל לא צריכים אבא. "כן, יש לי שם הרבה אמרות כנף", הוא אומר בחיוך. "טוב, זה קשור מאוד לחוויה האישית שלי. אני גדלתי עם בנות. התפישה שלי של יחסים היא בהרבה מובנים מנקודת מבט נשית. זו נקודה משמעותית מאוד אצלי. אני גדלתי עם אמא. כל מה שיש לי בעולם זה מאמא שלי. היא גידלה אותנו לבד, שלושה ילדים ואבא חולה".

איך השפיע עליך לגדול רק עם בנות?

"אני חושב שיש לי חברים שגדלו רק עם אחים בנים שמגלים דברים מאוחר יותר ממני. כשנכנסת בחורה יפה לפאב, אני נלחץ כי אני מרגיש שיש לי תחרות. זה ההבדל. החברים שלי לא מרגישים שיש להם תחרות. זה השפיע עלי ביחסים. אני חושב שאם אתה עם מישהו בעצם מצאת חבר לחיים. הדברים יכולים לשנות צורה אבל בחרת בחבר לחיים".

אפשר לצפות שמי שגדל רק עם אמא ירגיש את החוסר באב.

"נכון, אבל בסך הכל זו דרך לבטא את ההערכה האינסופית שלי לאמא שלי, ובכלל לאמהות. את יכולה להגיד שבעקיפין זה באמת מדבר על איזשהו חסר, אבל אני תמיד מדבר עם איזושהי עמדה כלפי העולם. תמיד אני אעדיף את מה שיש, את חצי הכוס המלאה. וזו עמדה פוליטית, אגב, לדבר על מה שיש".

הוא למד קולנוע בתיכון עירוני א' בתל אביב, ושירת בגלי צה"ל כעורך בתוכניות "שעה היסטורית" ו"האוניברסיטה המשודרת". את דרכו בעיתונות הכתובה החל כבר בזמן הצבא, תחילה ב"מעריב" ואז ב"גלובס". הוא ביים סרטים במסגרת קבוצת הבמאים הצעירים "בבון", הקים יחד עם חבריו את "האקדמיה החופשית", גוף אמנותי-חינוכי-קהילתי שאירגן ערבי שירה רבים, ויחד עם רועי (צ'יקי) ארד ייסד את "מעין", כתב עת לשירה, ספרות, אמנות ורעיונות.

בזמן הצבא הכיר את זוג האמניות רותי וזויה, שהציעו לו לכתוב טקסט לתערוכה. דבר הוביל לדבר, וסימון החל בתערוכות משלו. התערוכה הראשונה שהעלה היתה "בעלי מקצוע". הוא צילם את בעלי המקצוע בשכונתו, שלדבריו, היו הקהילה שלו כילד, ואז תלה את תמונותיהם - של הרופא, הגננת, הירקן והסנדלר - במקומות העבודה שלהם. מבקרי התערוכה הוזמנו לצעוד בין החנויות, במחוזות ילדותו של סימון, ולקרוא על חייהם של בעלי המלאכה.

בין התערוכות שאצר והשתתף בהן אחר כך בלטו תערוכתו של צ'יקי, "בחירות 96'", התערוכה שאצר והציג בביתו בתל אביב, "אני שכבתי עם ארי ליבסקר" (חבר שלו) והתערוכה הנושאית "שרון" (2004), שדנה באמצעות משחק מלים בקשר בין הון לשלטון, בין אזור השרון היוקרתי לבין אריק שרון.

בין סרטיו זכורים הסרט הקצר "אזרחים לאומיים" (שם שנתן גם לספר מאמרים ולספר שירים), על בחור צעיר ששדד בנק עם שני חבריו, החביא את הכסף, איבד אותו ואחר כך נורה בכיכר רבין; "הקיצונים", על קבוצת צעירים שמתכננת לרסס את הכתובת "jerUSAlem" על הכותל; ו"המלים והדברים", המספר על דוגמנית שרוצה להתחתן. לצד אלה הוא פירסם, בין השאר, ספר של שירים קצרצרים, ושוחח עם שמעון פרס בספר על חייו. "בין השאר" היא מלת מפתח בעשייה שלו.

איך התגלגלת לעשות את כל הדברים שאתה עושה?

"אני חושב שזה התחיל כששאלתי את עצמי בתיכון: איך זה יכול להיות? מי קבע? אתה מנסה להבין איך העולם עובד, מי החליט שזה ככה, מה זה בית ספר ומה זו הדינמיקה בכיתה, ולמה האשה הזו עומדת ולמה כל אלה יושבים ולמה הם מדברים והיא לא, וזה ממשיך לשאר העולם: מה זו מדינה? ואיך זה עובד?

"בתיכון גיליתי את הסרטים של גודאר", הוא ממשיך. "הם כמו היכולת שלך לראות. גודאר זה כמו משקפיים. ככה אתה רואה את העולם משלב מסוים. ממנו למדתי איך העולם עובד - מה זה פוליטיקה, מה התפישה שלך את עצמך, עד כמה יש לך השפעה, עד כמה המציאות מפעילה אותך, הקונספטים שמפעילים אותך, היכולת שלך לחתור תחתם. זה גודאר".

מה ההשראה שלך?

"שגיאות כתיב, טעויות בהגייה, דיסלקציה, אס-אם-אסים, בנות יפות והעולם. בעניין של הגייה יש דבר מעניין כי כל הזמן אומרים לך: אתה צריך לקרוא, כדאי שתקרא, זה יעשה אותך בן תרבות. אני קראתי ועדיין יש מלים שאני לא יודע איך הוגים. זאת אומרת שכמה שזה חשוב לקרוא, חשוב גם לדבר".

תל אביב אהובתי

הוא רוחש חיבה עמוקה לעיר הולדתו. באוטוביוגרפיה הוא כותב: "זו עיר אינטימית וקטנה - לא כפי שתמיד מראים אותה בסרטים ובסדרות הטלוויזיה". "סך הכל זה כפר", הוא אומר, ונזכר בסרט "כנפיים שבורות": "היא גרה בחיפה והיא רוצה להגיע לת"א. היא עולה על הרכבת, מגיעה לתחנת רכבת צפון, יורדת מהרכבת, ומתחילה ללכת לעבר המגדלים. ואני יושב בקולנוע ואומר: 'הי! את הולכת לרמת גן!' תמיד כשמראים את תל אביב מראים את המגדלים האלה. זה רמת גן! 'בואי הנה לתל אביב, העיר הקטנה הזאת שבה כולם מכירים את כולם. שבדיוק כשיצא הסרט עשו בה מדשאות בשדרות כאילו זה בדרך לחדר האוכל בקיבוץ'. זו תל אביב - עיר שאתה יוצא בה רבע שעה מוקדם יותר כי אתה יודע שתפגוש מלא אנשים שאתה מכיר ברחוב".

בתערוכות המוקדמות שלו הוא הציג מבנים מלגו, ביניהם העתקים מוקטנים של מגדל שלום ושל בניין עיריית תל אביב. "תראי את מגדל שלום, הוא נראה כאילו הוא עשוי מלגו", הוא אומר. "יש משהו מלגו בתל אביב, גם זה שהיא בנויה על חול".

למה עבדת בלגו?

"לגו היה ממש משהו אישי בשבילי, הייתי משחק המון בלגו. לא היה לי אף פעם אקדחים וכאלה דברים, וכשהייתי משחק עם אחיות שלי הייתי משחק בכל מיני משחקי לוח, ובברביות. אבל לגו היה הדבר המרכזי שלי. הייתי משחק בלגו וקורא אנציקלופדיות. אני חושב שויטגנשטיין היה גיבור הילדות האחרון שלי, ואחרי זה כבר עברתי לעולם המבוגרים".

בעבודות הלגו היתה איזושהי אמירה?

"זו היתה קודם כל האהבה לבניינים האלה, בראש ובראשונה. ההערכה אליהם. היכולת שלי לנסח את המשיכה אליהם היתה איזשהו דמיון על מרחב ציבורי אזרחי. ואיזושהי תחושה של עיר. תל אביב בעצם נגמרת באבן גבירול, זו עיר מאוד צרה. אני מסתכל על דברים מנקודת מבט של הולך רגל. זו עיר עם תשתית להולכי רגל, גם כי התחבורה הציבורית פשוט לא עובדת וגם כי להיות בה במכונית זה פשוט סיוט.

"הייתי רוצה לעשות דברים כאן בעיר. למשל, להוציא את הקריה מתל אביב לאוניברסיטת תל אביב ולהביא את האוניברסיטה אל הקריה. אז סטודנטים למשפטים יהיו מול בית המשפט, סטודנטים לאמנות יהיו מול המוזיאון, סטודנטים לקולנוע יהיו ליד הסינמטק, סטודנטים לכלכלה יהיו מטר מהבורסה ומלב העסקים של תל אביב וסטודנטים לספרות יהיו ליד ספריית בית אריאלה וליד בית הסופר".

באוטוביוגרפיה הוא כותב: "אני בעד זכות הצבעה לעירייה לעובדים זרים (גם חברי ארי (ליבסקר), דני (שדור) וצ'יקי הם עובדים זרים - הגיעו מחוץ לעיר כדי לעבוד ולחיות כאן, והם עושים את העיר הזו למה שהיא בעיני)". שלושת החברים האלה הם שותפיו לעשייה. הם הכירו בימיו כמוסיקאי רוק, אם מוסיקאי זו המלה המתאימה. "לי היתה הלהקה הכי טובה בארץ, 'הקולים', עם שירים כמו 'שוקו חם בים'. אני הייתי מתופף כי היו לי תופים ולמדתי לתופף, אבל רציתי להיות בפרונט אז נהייתי גיטריסט. אבל לא ממש ידעתי לנגן, תמיד הייתי מכה בגיטרה. יש לי גיטרה מאוד יפה, גיטרה חשמלית עם מגני דוד מזהב שקניתי בכיכר דיזנגוף ב-75 שקלים".

ב-98' התחילה החבורה לארגן ערבי שירה והרצאות בתל אביב שבעקבותיהם ייסדו את "האקדמיה החופשית", במסגרתה ערכו ערב הקראת שירים בסניף של מקדונלד'ס, ערב שירה בקפה של הסופרמרקט בעזריאלי, תערוכת אמנות בתאו של הסרבן שמרי צמרת והפגנה בביקיני מול עיריית תל אביב, נגד הזרמת ביוב לים. סימון מספר שבערב בעזריאלי בא אחד הלקוחות ודיקלם את החשבונית שלו, ובמקדונלד'ס הצטרף אחד העובדים והקריא שיר שכתב במקום.

ברקע הפעילויות עמדה מגמה של הגחכת הפוליטי והגחכת הידע. באותה תקופה כתב סימון את "אזרחים לאומיים - המאמרים", קובץ המאמרים הקומפקטי שכלל רק כותרות. ארד הגדיר את הספר כ"ספר הפוסטמודרניסטי הראשון בישראל". סימון מעיד ש"זה הספר הכי טוב שלי, ללא ספק". הספר כולל שישה עמודים, ובהם כותרות כגון "אלפיים שנות גלות + חמישים שנות קוממיות: זהות במרחב השמי", או "הפואטיקה והפוליטיקה של הג'נדר והקפיטל בשירה של מדונה".

סימון: "הספר מאוד מרשים וזה המון עבודה, ואני חושב שאי אפשר היה לכתוב מלה אחת יותר ממה שיש בו. זה הרעיון, זה הגודל של הרעיון וזו הרצינות של הרעיון. בשביל מה להאריך בדברים? בשביל מה מאה שנים של בדידות? גם שנה אחת של בדידות זה איום ונורא, מה העניין? פשוט תן ת'כותרת וסגור עניין". על הכותרת "יגאל עמיר ומרדכי וענונו - שתי פנים למטבע המזרחי החדש", הוא אומר: "המאמר קלע בול. לא צריך להוסיף מלה. ממש. אפילו אפשר לומר שמרפררים אליו מבלי משים".

בכל זאת, תאר לך מה היה קורה לדרייפוס אילו אמיל זולא היה מסתפק ב"אני מאשים".

"תשמעי, לניוטון נפל התפוח - מה הוא חשב? מה הוא חשב? נפל התפוח, זהו. לקח לו הרף עין לחשוב על זה. מצד שני, הוא בנה גשר שלם בקיימברידג' בלי ברגים. מישהו מדבר על זה? לקח לו המון זמן לייצר את זה".

הוא רציני בקשר לזה. נקודת ההתייחסות, הוא אומר, צריכה להיות "מעניין", "יפה" ומעבר לזה תמיד יש יסוד של אמת; בעיניו הספר עשה את מלאכתו כי הוא פועל בתוך מערכת הציפיות מספר מאמרים, שהוא רעיון מתווך. אחר כך, עדיין ברצינות, הוא מוסיף שהיום, בניגוד לימי אוסלו, כבר אין לו הפריווילגיה לגחך. "ארבע השנים האחרונות חייבו אותך להגיד את הבנאלי - זה לא בסדר וזה לא בסדר ולא צריך לעשות ככה ולא צריך לעשות ככה. כי פשוט אף אחד אחר לא אמר את זה. המובן מאליו עבר לאזור הדמדומים". בתקופת אוסלו הוא חש שמשהו נפתח בתפישה הישראלית וזה מה שאיפשר להגחיך את הפוליטי, "כי אז כבר לא היה צריך להזכיר: 'הי! הם גם בני אדם!'".

הזרם המרכזי הוא שלי

בעקבות שפע החומר שהצטבר בערבי השירה שערכו החליטו הוא וארד להקים את "מעין". "'מעין' זה משהו שנוצר ממש מתוך צורך", הוא אומר, "כי הגיע הרגע שהיו לנו כל כך הרבה חומרים ונחשפנו לכל כך הרבה משוררים שאמרנו: 'חייבים לעשות עם זה משהו'". הרעיון, כפי שתיארו אותו, היה להעלות את השירה אל הרחוב ולתת לה לנשום את פיח האגזוזים.

על הערעור בין הגבוה לנמוך בתרבות הוא אומר: "השאלה היא מה זה גבוה ומה זה נמוך. אולי הרחוב הוא הגבוה? בכלל, מיין סטרים הוא פרוורסיה. מה זה זרם מרכזי? זה, נגיד, צביקה פיק, שאני מת עליו, אבל תסתכלי עליו! הוא ביזארי. בגלל זה עשו עליו את הסדרה הזאת עכשיו. או המשמר האזרחי. להתנדב למשמר האזרחי זה ביזארי לגמרי. המיין סטרים התרבותי הוא איזוטרי. ומצד שני הדבר שהוא הכי לא איזוטרי זה 'אנרכיסטים נגד הגדר'. תגידי שהם איזוטרים מבחינת המפה הפוליטית, אבל הם מתעסקים במציאות".

הוא שוטח את תפישת עולמו בהתלהבות. "תסתכלי על מפלגת העבודה. מי המועמדים? עד שברק פרש המועמדים היו ברק, וילנאי, פואד, פרס ופרץ. כולם חוץ מפרס ומפרץ הם אנשי צבא. אבל פרס זה פרס. לכן זה בלתי נמנע להיות בעד פרץ בקונסטלציה הזאת. אני לא איש צבא, ומבחינה מבנית האינטרסים שלי ושלהם שונים. צבא ואזרחים זה הפכים. לצבא יש אינטרסים, הוא רוצה תקציבים. עמיר פרץ הוא היחיד שיש לו אג'נדה אזרחית. אני חושב שיש חשיבות-על לזה שהוא יהיה מועמד לראשות הממשלה. כי אם השאר יהיו מועמדים מול נתניהו או שרון, אז עכשיו אני יכול לחתום על מה יהיו הבחירות: כן הסדר קבע, לא הסדר קבע".

אתה חושב שפרץ יוכל להתחמק מהנושאים האלה?

"הוא לא יתחמק. עצם הנוכחות שלו קובעת סדר יום שונה. הוא לא יוכל לוותר על הדברים האלה, זה נכון, אבל לאזרחים הישראלים אין כמעט נגיעה בשאלות הטריטוריאליות. זה מונולוג מוחלט של אנשי צבא ושל אנשי צבא לשעבר. מה זה השלום הזה שמבטיחים לנו? מה זו האידיליה הזאת? בסופו של דבר מדובר בזה שאנחנו נהיה בתוך איזשהו בונקר והם יהיו בתוך איזשהו כלא. זה לא כזה אופטימי".

"רוצה לדבר על ההבדל בין האינטרסים שלי לאינטרסים של הצבא? יש אנטנות סלולריות. רשויות מקומיות לא מדווחות לתושבים איפה הן ממוקמות. בישיבת ממשלה מקריא ראש הממשלה את חוות דעתו של ראש השב"כ למה אסור לנו לדעת איפה הן ממוקמות. זה מוריד את הערך של הדירות, זה מסכן את הבריאות של האנשים, וראש השב"כ בחוות דעתו אומר שאסור ליידע את התושבים לגבי המיקום. למה? כי בחלק מהן הצבא משתמש. זאת אומרת, השב"כ הציג עמדה שהיא הפוכה מטובת האזרחים. הפוכה! אין שום דרך אחרת לראות את זה".

הוא דיבר על ביטחון האזרחים.

"זה שומר על הבריאות שלנו? לא. אז שיזיז את האנטנות שלו. זו התפישה הבסיסית שלי. זה אינטרסים נוגדים, זה עולם אחר, ואנחנו צריכים להציג אלטרנטיווה חברתית גם בבית הנבחרים. יש פה דיספרופורציה מטורפת. הצבא הוא הדת של החילונים בישראל, אבל להיות חילוני באמת זה לא להאמין בצבא. כשטומי לפיד נבחר והיו לו 14 מנדטים, מה שהוא בחר להגיד לבוחרים שלו בתור ראש מפלגה אזרחית בחגיגות המפלגה ב'צוותא' היה שאצלם כל ילד יהודי יילך לצבא. כמו פרעה: 'כל בן הילוד היאורה תשליכוהו'. איזו מין הבטחה אזרחית זו? הבטחה אזרחית צריכה להיות: 'אצלנו לא יהיו עוד מלחמות'.

"זו הטענה שלי. להאמין שהצבא הוא עוד גורם במערכת אינטרסים ולא יותר מזה. וזה לא מתוך ביקורת על ציונות, זה פשוט מתוך תפישה ביורוקרטית. ירון דקל שאל את בוש איך הוא רואה את המדינה הפלשתינית, ובוש ענה: 'כמדינה דמוקרטית. אני רואה הכרח בכך בגלל שמדינות דמוקרטיות הן שוחרות שלום'. יש קשקוש גדול יותר? הלא בוש הוא ההוכחה".

איך כל זה משפיע על היצירה שלך?

"התקשורת הישראלית מביאה אידיאולוגיה מובנית שכולה הנחות, וזה מאוד קל לעבוד עם זה. בקולנוע הישראלי כולם נחמדים, כל הדמויות הן בסדר. ובתקשורת הישראלית יש לך טובים ונבלים. הניסיון לחלץ את הנבלים מנבלותם, או להוכיח את כסילותם של הצדיקים, זו פשוט ההזמנה של התקשורת הישראלית לכל קולנוען. זה המקום שאתו אני לפחות מתפלמס".

בסרטו "הקיצונים", הוא אומר, כל משפט הוא היפוך של איזו קלישאה פוליטית. אפילו המוסיקה (שמתנגנת ברקע בזמן שהחבורה רצה לכותל) היא המוסיקה של סיכום השבוע בחדשות ערוץ 2. "התקשורת משחררת דימויים שעברו דרך המערכת, והעבודה הזאת של כל הזמן להגיב לזה מעמידה אותך במקום שאתה כל הזמן נענה, כלומר מכיר בדימויים האלה כסמכות, כמקור התייחסות ראשוני שממנו יוצא הדיון. זה דורש חריגה, גם מעיתונאים, לעשות את הקפיצה מעבר לזה. גם מבחינת תפישה פוליטית. צריך לדבר מכיוון אחר. קחי, למשל, את הסיפור של דורון אלמוג והגנרלים שפוחדים ממעצר באנגליה כי הם הטילו פצצה של טון. מתי גולן כתב ב'גלובס' שכל ישראלי שיתבע לובש מדים בעבר ובהווה בחו"ל על פשעים נגד האנושות, צריך לשלול ממנו את האזרחות ולהאשים אותו בבגידה. אולי צריך לחשוב שבן אדם שמטיל פצצה של טונה הוא זה שבוגד במשהו? גם באזרחים, באמון שנתנו בו להחזיק את הנשק וגם באיזשהם צווים עקרוניים של מה זה חייל?

העצמי לעומת האני

בשבת תיפתח במוזיאון הרצליה תערוכה שסימון אצר עם מנהלת המוזיאון, דליה לוין, בשם: "אניהו: אוטו/ביוגרפיה", הכוללת עבודות בשלל צורות - מיצבים, וידיאו, צילומים, אפילו ציור מים. "זו תערוכה עם הרבה פרויקטים שאפתניים שממלאים חללים גדולים וזה דורש הרבה מאוד הכנות", מספר סימון. "בהרבה מהעבודות יש עומס עמלנות, חלק מעבודת העצמי, האני. גם הכתיבה של הביוגרפיה שלי באה מתוך איזושהי אירוניה כלפי האני. אני זה לא עצמי. יש כל הגישות האלה, שהזהות שלך היא הבניה של מנגנונים אידיאולוגיים, שהסבו אותך להיות גבר, להיות כזה, להיות כזה, לקבע עליך את התכונות האלה. לדוגמה, מה שקורה בין בני זוג ביחסים זה גם שיקוף של מבנה פוליטי שבו יש ניצול, עבודה ללא שכר של עקרת בית למשל. אבל זה גם הפוך - הפוליטי הוא אישי. קחי את כל הדברים הפוליטיים בחינוך, למשל - בית ספר כמנגנון שמייצר יציבה מסוימת, תפישה מסוימת של עצמך, הכרה שאתה תלמיד, אתה לא מורה. אתה לא תינוק, אתה לא חייל, אתה תלמיד בבית ספר. זו מערכת שעושה לך את היציבה של הגב הקמור של התיק הכבד מדי, את גרירת הרגליים - הפוליטי כאן הוא אישי, אתה חווה אותו בגוף שלך".

"במלה אחת, כיף", אומרת לוין על העבודה עם סימון. "הוא נעים, מבריק, חתיך - מה צריך יותר? הוא בגיל של הילדים שלי וזה עושה את העבודה לכיף. לא הכרתי אותו קודם ולא עבדנו יחד, אבל מעכשיו נעבוד ביחד, למרות ששני אוצרים בתערוכה זה שיתוף פעולה יוצא דופן".

למה יוצא דופן?

"כי אוצרות היא פעולה אינדווידואליסטית מאוד. היא מקבילה ליצירה. היא בנויה על טעם אישי, ידע אישי, הבנות אישיות ובחירות אישיות, והנה כאן נוצר מצב ששניים עובדים ביחד, שני דורות. החיבור הזה עשה את הפעולה יותר מעניינת כי יהושע הביא דברים מתחום העיסוק שלו שהוא מאוד מגוון, עם קשרים מאוד מגוונים, ומשם הוא הביא את הרעיונות שלו, את האנשים ואת החיבורים שלו. אני הבאתי את הידע שלי, את הניסיון שלי ואת התחומים שאני מכירה מהאמנות העכשווית. אני מוכרחה להודות שלא היה לנו אפילו חיכוך אחד".

כאמן ואוצר הציג סימון עד כה עבודות ותערוכות בגלריות אלטרנטיוויות ואף בביתו. זו הפעם הראשונה שהוא עובר להציג בחלל מרכזי וממוסד. אבל הוא לא מרגיש שהוא עובר מהשוליים למרכז. כאמור הוא מעולם לא ראה עצמו כאיש שוליים. "את התערוכה 'אני שכבתי עם ארי ליבסקר' הצגתי בבית, ואני עדיין חושב שזו התערוכה הכי טובה שהיתה באותו זמן ושהיה מגיע לה כל החשיפה. גם על התערוכה שעשיתי בקלישר ('שרון') חשבתי שזו התערוכה הכי טובה ולרגע לא הרגשתי שאני שוליים. גם כשכל העיסוק שלה היה במשחק מלים - מה הקשר בין שרון לשרון - אני עדיין חושב שזה הדבר הכי משמעותי ורציני לדבר עליו. זה כל השרונים, זה יעל בר זוהר ששיחקה את שרון ברמת אביב ג' ושרון איילון ואריק שרון ואזור השרון ופלאטו שרון ושרה'לה שרון, צביר כזה של שרון".

האמנות והכתיבה שלך מדברות בביקורתיות על מבני כוח בחברה, על הון ושלטון ועל קפיטליזם, ומצד שני משחקות בשוק קפיטליסטי.

"קודם כל הוא שוק. יש הבדל. שוק תמיד היה. גם סחר חליפין היה שוק".

אבל זה שוק של קהל מצומצם, אליטיסטי. איך זה מסתדר עם אמנות שהיא אנטי הדברים האלה?

"אמנות היא אף פעם לא אנטי כל הדברים האלה. אמנות זו סחורה. אני לא מחוץ לעולם. אני לא לוויין, אני חלק מהעולם. כל התובנות שהגעתי אליהן מבוססות על מה שאני יודע על העולם".

אבל אתה מבקר את המשחק הזה ובסופו של דבר אתה נופל לתוכו.

"מה זאת אומרת בסופו של דבר? קודם כל אני מתחיל ממנו. על זה אני יכול לצטט לך את המוטו של הסרט 'הקיצונים': 'אנחנו לא יורקים לבאר שממנה כולם שותים, אנחנו שותים מהבאר שכולם יורקים אליה'. תשמעי, זה עניין של אינטרסים, או-קיי? ובמקום שבו אני נמצא בעולם, יש לי האינטרסים שלי. והאינטרסים שלי מחייבים אותי לדגול ברעיונות סוציאליסטיים, כי אלה הם האינטרסים שלי. אני נגד הוזלת מחיר העבודה ואני נגד רווחי מלחמה ואני נגד גזל. אני לא נגד קפיטליזם. אני יותר נגד מה שנקרא 'דמוקרטיה' אבל הוא לא דמוקרטיה. אני נגד מערכת של דמוקרטיה כמו בארצות הברית שהיא לא דמוקרטית כי אין שוויון. זו דמוקרטיה פרוצדורלית והסופה בניו אורלינס הוכיחה את זה. המדינה היא כלי שאמור להגן עלינו כאזרחים. זה מה שאני דוגל בו. אזרחות זה התעודת ביטוח שעליה אני מדבר, לשמירה על מלא דברים. לשמירה על זה שתהיה פנסיה.

"אם את רוצה מניפסט, אמנות ופוליטיקה זה אותו דבר: פעולה למען עולם טוב יותר. זה המניפסט. עולם טוב יותר, שמחייבים בו את החיים. די בנאלי. הדמות ב'הקיצונים' אומרת: 'אני חי את החיים הכי טובים בעולם'. זה בדיוק הפוך מכל ההתניה הצעירה של אנטי וכל ההתניה הישראלית של תלונה, טרוניה ותחושת קורבן. תפישה של חוויה אחרת לגמרי. ואני חושב שהרבה מהצופים שראו את הסרט פשוט לא יודעים לדבר ככה על החיים של עצמם. הם רק יודעים שנורא קשה להם ונורא חם כאן ואנחנו נורא רחוקים מהמרכזים התרבותיים".

הדייג

סימון מוכר בכפרו. בפגישתנו הראשונה, מתוך שלוש, יצאנו לפתיחה של שתי תערוכות ולמסיבה. סימון, מצויד במכנסיים וז'קט תואם בצבע חאקי מעל לחולצה ורודה, ענוד שרשרת זהב דקיקה ונעול סנדלים תנ"כיים, לא הפסיק לקצור מחמאות על הופעתו המצודדת. "אתה כזה חתיך!", "איזה חתיך אתה היום!" זרקו לעברו בנות מכל עבר. גם בנים לא חסכו סופרלטיווים. סימון הגיב בחיוך. "אני אוהב אותך, עיניים כל כך יפות ראיתי רק במראה", הוא כתב פעם בשיר.

כשישבנו בבתי קפה נחשפה הטכניקה שלו. בכל פעם שהמלצרית ניגשה לשולחן לקחת את הזמנתנו, הוא התרכז בתכשיט כלשהו על גופה - עגילים, שרשרת, תליון - בוהה בו רגע ומיד זרק מחמאה. "איזה עגילים יפים יש לך!", "איזה תליון יפה! הוא נפתח? תראי!". המלצריות שיתפו פעולה. כשהערתי לו על הדפוס, הוא היתמם: "מה, אני אוהב תכשיטים יפים".

"בעיקרון אתה אינך בוחר חברה אלא אתה בוחר אקסית", הוא כתב באוטוביוגרפיה, "אלא אם כן תתחתנו - ואז אתה לא מתחתן אתה אלא עם המשפחה שלה". בין האקסיות של סימון אפשר למנות את האמניות שלי פדרמן ומעיין שטראוס. שתיהן השתתפו בתערוכות שהוא אצר במשך השנים. עכשיו הוא מאוהב באלישע לוי, אמנית גם היא.

באוטוביוגרפיה אתה מסביר שיש גברים דייגים ויש גברים ציידים, ומעיד על עצמך שאתה דייג. על מה מדובר?

"ציידים זה אלה שיוצאים למסע של אלף מילין ברחבי העיר מדי לילה, כמו ליבסקר וצ'יקי, הם כמו חבורה של ציידים מלקטים. יוצאים לצוד ברחובות העיר. הציידים טוענים תמיד שצדים אותם. ההצלחה הכי גדולה של צייד תהיה כשמישהי התחילה אתו. הדייג זה זה שיושב עם החכה. זה קשור לעניין של זוגיות. תמיד היתה לי חברה, חוץ מתקופות קצרות שלא. הנוכחות שלי בעולם היא של שניים, תמיד יש עוד מישהו, כי אני תאום. דייגים הם קשים להשגה, מסורים, מתקשרים לשאול: 'איפה את, איפה את'. זהו 'שיפקוד' - החלפת תפקידים בתוך מערכת היחסים".

*

"החיים זה סך כל הסיטואציות האפשריות לישון.

החיים זה סך כל הסיטואציות האפשריות לאכול.

החיים זה סך כל הסיטואציות האפשריות לשתות קולה

לפתוח דלת

להזדיין

לראות טלוויזיה.

ואני, זה סך כל המלים שאני אומר"

(מתוך ספר השירה "אזרחים לאומיים")

מה דעתך על חתונות?

"אני אתחתן בדירה".

מה בדבר קלישאות על תאומים?

"אני חושב שפעם היה לנו אותו חלום בלילה, אבל מישהו מאתנו אולי שיקר. יכול להיות שזה הייתי אני".

איזה קללה אתה הכי אוהב?

"טיפש מטופש".

מה הנוף שאתה הכי אוהב?

"צדי הדרכים. השוליים שהם בין טבע לעזובה להריסות של מבנים, פסולת בניין שהצמחייה הכתה בה שורש. הצמחייה בדרך לאיקאה, זה נוף מולדתי". *



יהושע סימון. אין לי איזה געגועים ללונדון סגרירית או לפאריס תרבותית. אני הצלחה של הציונות


סימון (משמאל) עם שותפו לדרך, רועי (צ'יקי) ארד. הוא צייד, אני דייג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו