בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על האפשרות ליצור מרחב של ידידות-נפש בין נשים

חברה

תגובות

Sappho in The Holy Land Lesbian Existence and Dilemmas in Contemporary Isreal

עורכות: חווה פרנקפורט-נחמיאס ואראלה שדמי הוצאת 281 ,State University of New York Press עמ', לא צוין מחיר

הקריאה בקובץ המאמרים המעניין הזה, המתעמק בהיבטים שונים של ההוויה הלסבית בישראל, גרמה לי לשוב ולקרוא דווקא מסה מעוררת השראה מהמאה ה-16, שכביכול אינה קשורה לעניין: את "על הידידות" מאת מישל דה מונטיין. מונטיין מדבר בשבח הידידות - "ידידות-הנפש" או "הרעות" - ומחשיב אותה כאהבה טהורה ובת קיימא יותר מכל אהבה רומנטית, וגם מאהבה הורית. "ידידות-הנפש אינה מחויבת לשום אידיאל זולת עצמה; היא אינה בת השוואה אלא לעצמה", כותב מונטיין (תרגום חופשי שלי). לעומתה, "אהבה מינית היא רעב מטורף למשהו שחומק מאתנו (...) ואהבה (רומנטית) היא הניסיון ליצור חברות על סימנים חיצוניים של יופי". כלומר, לדידו של מונטיין, באהבה הרומנטית והמינית חלק הידידות הוא חלק מאולץ; מה שמניע את האוהבים הוא המשיכה המינית, הדחפים היצריים. גם אהבה הורית היא יצרית בדרכה, וגם היא נחותה בסולם האהבה מידידות הנפש משום שאינה שוויונית. אין בה התמזגות הנשמות, "הטמעת החוטים הקושרים בין הלבבות" - החיזוק והתמיכה והאהבה ההדדיים, חסרי הפניות ונטולי האינטרסים - שמתקיימים בידידות.

המחשבות על כוחה וסגולותיה של הידידות עלו אגב עיון באחת השאלות המהדהדות בין השורות בקובץ המאמרים: מהו כיוון תנועת ההתבגרות וההבשלה של לסביות, כיחידות וכקבוצה, בישראל: האם הכיוון הוא היטמעות או התבדלות או משהו אחר, עצמאי? ויתרה מזאת: האם יש בהוויה הלסבית ממד רדיקלי - של תנועה, שינוי, שחרור - או שהכל נע בכיוון של השלמה, סדר ויציבות?

במאמרים השונים בקובץ - ובהם מאמר על לסביות מזרחיות (התבוננות מעניינת של חוקרת פמיניסטית מזרחית וסטרייטית, פנינה מוצפי-הלר), רשימה על התבגרות מינית בברים של הומואים (רשימה אישית ויפה של חוקרת ספרות לסבית, עמליה זיו), ומאמר על גיבושה של זהות לסבית כנגד הזהות הציונית (מאמר מצוין של חוקרת לסבית בתחום לימודי היהדות, רותי קדיש) - חוזר העימות בין זהות ייחודית לנורמליות. כביכול מתקיים מתח בין שתי אפשרויות: גיבושה של זהות מינית שלמה בהשתייכות לקהילה הלסבית הנפרדת, או מחיקת המאפיינים הייחודים במטרה להשתייך לנורמלי, לאחיד, לרוב.

פנינה מוצפי-הלר מנסחת את השאלה בהתייחסה לזוג לסביות מזרחיות, מארגנות ידועות של מסיבות נשים. בראיון אתה הן מתנערות מהכרה במזרחיות שלהן ומסתייגות מהגדרת המיניות שלהן ומכל השתייכות מעמדית שהיא. הן רואות בעיה בעצם ההתייחסות אליהן כשונות, לסביות ומזרחיות. לדידן, הן ישראליות לכל דבר ומה שהן עושות בחדר הפרטי שלהן לא צריך לעניין איש.

מוצפי-הלר שואלת: "איפה נמצאת, אם יורשה לי להשתמש במושג סוציולוגי אופנתי, הסוכנות - ה'Agency' - שלהן; כלומר, היכן מתגבשת היכולת שלהן לעצב את חייהן ואת עצמן באופן פעיל ועצמאי?" (עמ' 150). אם הלסביות המזרחיות הללו אינן מזדהות עם המזרחיות שלהן, וגם אינן חשות גאווה בלסביות שלהן, ואינן מרגישות שייכות לקהילה נפרדת, כיצד הן מגבשות את הזהות שלהן? (המחברת סבורה שהשתיים יצרו לעצמן מרחב ריק מהגדרות ובתוכו הן מצליחות לעצב את זהותן ואת חייהן באופן עצמאי).

במאמר אחר כותבת רותי קדיש על הנטייה של לסביות ישראליות רבות להביא ילדים לעולם; קדיש אינה תופסת את האמהות הלסבית רק כהגשמה של זכויות ומאוויים טבעיים. היא מבחינה כי אמהות היא דרכן של לסביות רבות "להתקבל" בחברה הישראלית השמרנית - חברה שבה, כהגדרת קדיש, כדי לחבור אל הזרם המרכזי שלה, חובה (לנשים) להיות אמא או (לגברים) להיות חייל מילואים. קדיש מציינת כי המאבק המשפטי, שאיפשר ללסביות שרוצות בכך להביא ילדים לעולם בקלות, הוא חשוב, חיוני ומבורך. היא מותחת ביקורת רק על ההנחה הרווחת בקרב לסביות רבות - ונשים באשר הן - שהכרחי להביא ילדים לעולם, שזו הדרך להתקבל בחברה, ושבכלל צריך לשאוף "להתקבל" בחברה.

בתוך כך קדיש יוצאת נגד דפוס נפוץ בקרב זוגות של נשים שהקימו משפחה: "רק האמא הביולוגית נקראת אמא ואילו האם השנייה נקראת בשם אחר או בשמה הפרטי" (עמ' 236). קדיש סבורה שזו הפנמה של "הפרדיגמה הביולוגית של ההטרוסקסואליות", כלומר הפנמה של תפיסה נוקשה כאילו "אמא יש רק אחת", ולכל ילד יש אב ואם, ואין צורת משפחה אחרת. המחברת מאמינה ששתי נשים המגדלות ילדים ביחד הן אמהות לכל דבר, ושתיהן צריכות להזדהות כאמהות, ואין צורך לסמן מי מהן האם הביולוגית - זו לדידה העמדה הרדיקלית, שמביאה לשינוי חברתי ומערערת את המבנה השמרני, שמעכב ומדכא.

אלא שאפשר לראות את הדברים אחרת: אמא יש רק אחת, וטוב שכך. כלומר, קדיש מקדשת בטעות את התפיסה השמרנית, כאילו קשר אמהי בין בוגר לילד הוא הקשר היחיד החשוב. כאילו כל שאר סוגי הקשרים שנקשרים עם הילד הם פחותי ערך ועומק ומחויבות.

תפיסה שמרנית דומה מדריכה הומואים ולסביות שרואים בנישואים חד-מיניים הישג עליון. כאילו הזכות להינשא היא תוצאה הכרחית ורצויה של תנועה רדיקלית לשינוי חברתי. אלא שזו דווקא תפיסה מיושנת, שלפיה קשר הנישואים - אהבה שחתומה בכתובה ומאושרת על ידי הקהילה - הוא הקשר האידיאלי; קשר המבטא את סוף תהליך ההתבגרות, ואת השלמת תהליך ההתקבלות בחברה. המאבק למען הזכות של הומואים ולסביות להיות הורים ולהינשא הוא איפוא מאבק לאישור המובן מאליו, הממושטר והמוגבל.

מה שחסר אולי - בקובץ המאמרים הזה ובהוויה הלסבית שהוא משקף - הוא העלאה על נס של קשרים חברתיים אחרים. קידוש הנישואים והמשפחה הכמו-ביולוגית של לסביות מחזק את הקשר בין אהבה לכסף ולאישור חברתי רשמי, ובמובן זה משאיר את הסדר החברתי על כנו. אולי הגיעה העת לתת דרור וערך לקשרים האחרים המחברים בין נשים; חיבורי התשוקה וחיבורי הידידות.

מונטיין כתב אי אז בעומק העולם הפרה-פמיניסטי, שנשים - בניגוד לגברים - אינן מוכשרות לידידות נפש. הרעות, גם בציונות, נחשבה כל השנים מנת חלקם של גברים. אולי דווקא זהו השינוי החברתי המבורך שהקהילה הלסבית תורמת לחברה הכללית: טיפוח הרעות כקשר עמוק ומחזק בין נשים. לא כתחליף לסקס, חס וחלילה. אין הכוונה לאידיאל האפלטוני לשמו. בחוויה הלסבית שלי בישראל, האפשרות להתענג על סקס עם נשים מובנת מאליה, תוצר טבעי של התבגרות מינית, ביטוי פשוט והכרחי של חירות. אבל האפשרות ליצור מרחב של ידידות-נפש בין נשים, שבו קשרים של רעות אמיצה עומדים במרכז ההוויה החברתית - כמו אצל גברים; האפשרות ליצור מרחב שבו אין לנישואים או לאמהות יתרון; האפשרות ליצור מרחב של ידידות נפש, שבו העיקר הוא האהבה החברית, המאפשרת לכל אשה להתפתח בחיים יצירתיים, בלי לאבד את תחושת השייכות לזולת - דווקא האפשרות הזאת היא החגיגה, שמחזקת יסודות חברתיים, אבל גם מרעידה לפעמים את אמות הספים.

Sappho in Holy Land

קובץ המאמרים העוסק בהיבטים של ההוויה הלסבית בישראל, כולל בין היתר מאמרים מאת פנינה מוצפי-הלר, עמליה זיו, חנה ספרן, דיאנה לוצאטו, אראלה שדמי וחווה פרנקפורט-נחמיאס (שגם ערכו אותו)



תצלום: פייר תורג'מן / באובאו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו