בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"נשקפות לנו סכנות רבות בשעה שאנו מגוללים לפני הקוראים את הדף שלנו"

תגובות

ככה זה קרה נטליה גינצבורג. מאיטלקית: מירון רפופורט. הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 91 עמ', 49 שקלים

קשה לאדם לדבר על עצמו נטליה גינצבורג. מאנגלית: יעל ענבר. הוצאת כרמל, 225 עמ', 79 שקלים

ב-1972, שבועות ספורים לאחר רצח הספורטאים הישראלים במינכן, פירסמה הסופרת האיטלקייה נטליה גינצבורג מאמר בעיתון "לה סטמפה", תחת הכותרת "היהודים": "אחרי המלחמה אהבנו את היהודים שעלו לישראל והרגשנו אהדה כלפיהם, מתוך מחשבה כי הם שרדו למרות הניסיון להשמיד אותם, וכי איבדו את ביתם ואינם יודעים לאן ללכת. אהבנו את זכר הכאב שנשאו עמם, את השבריריות שלהם, את ההליכה חסרת התכלית ואת הכתפיים השחוחות מפחד (...) הופתענו מאוד כאשר נעשו לעם חזק, תוקפני ונוקמני. קיווינו שיקימו מדינה קטנה לא חמושה, רודפת שלום, קיווינו שכל אחד ואחד מהם ישמור על חזותו השברירית, המרירה, המהורהרת, הבודדה. ייתכן שזה לא היה אפשרי. אבל השינוי שהתחולל בהם היה אחד הדברים הנוראים ביותר שקרו".

גינצבורג, היהודייה-קתולית-קומוניסטית, שספר משיחות רדיו שנערכו עמה ב-1990, כשנה לפני מותה, ראה אור בעברית בהוצאת כרמל, מעולם לא היתה ציונית אף כי חייה עוצבו מכוחה של המאה ה-20, על זוועותיה ומהפכותיה הפוליטיות: ב-1944 מת בעלה, ליאונה גינצבורג, בכלא ברומא, זמן קצר לאחר ששב מגלות פוליטית בת 3 שנים. היא עצמה היתה פעילה בתנועת "צדק וחירות" האנטי-פשיסטית, בתום המלחמה הצטרפה למפלגה הקומוניסטית, נטשה אותה, ושבה אליה בשנות השמונים כדי לכהן כחברת פרלמנט.

אני מציין את כל זה, מכיוון שהפעילות הפוליטית של גינצבורג והכתיבה שלה, נחצבו, כך נדמה, מאותו החומר: מן העמידה המתמדת, הפשוטה והמורכבת כל כך, לצידם של הבודדים והפגועים (באחת השיחות היא מתארת את המפלגה הקומוניסטית, כפי שהיא מצטיירת לעיני רוחה - מפלגה שתתרום את חלקה בממשל בלי לאמץ את מאפייני המנצחים, מפלגה שתשמור, גם בעת ניצחון, על הפסימיות של המובסים, על "הטוב העילאי הטמון באי הוודאות ובשברירות"). מתוך הייאוש העמוק מן החיים והעולם נחצבת כתיבתה, ובה בעת מתוך אמונה עמוקה, ילדותית כמעט, בבני האדם; מן התנועה המתמדת מייאוש אל חיוניות עצומה, ומתוך עמדה שהיא כפולת פנים במהותה: עמידה בלב לבם של חיי היומיום השגרתיים ביותר, אך גם במרחק עצום מהם.

בשיחת הרדיו האחרונה שנערכה עמה היא אומרת: "את אחד המושגים הפוליטיים המעטים, אולי היחיד, שאני דבקה בו, רכשתי כאשר הייתי בת שבע. הסבירו לי את מהות הסוציאליזם, אמרו לי שמשמעותו היא חלוקת רכוש שווה ושוויון זכויות לכל. נראה לי שזה דבר שיש לבצע מיד. חשבתי שמוזר שהדבר עדיין לא בוצע (...) עד היום אני משתוממת שעדיין אין חלוקת רכוש שווה ולא שוויון זכויות לכל, ומפליא אותי שנראה כי הדבר קשה ליישום ומורכב כל כך".

דבר מן הפשטות-לכאורה הזו לא היה בנמצא ב-1946, בשעה שגינצבורג ניגשה לכתוב את הנובלה "ככה זה קרה", שראתה לאחרונה אור מחדש בעברית ב"ספריה הקטנה", בתרגומו הנפלא של מירון רפופורט. בנובלה, שגינצבורג מעידה כי נכתבה בשעה של עצבות עמוקה, רוחשים תווי ההיכר של כתיבתה של גינצבורג: קוצר הרוח של הפרוזה שלה, הזריזות, התנועה מלאת החיוניות עם החדירה אל לב ליבם של החיים, הכתיבה הישירה, נטולת הקישוטים, התפרקות המשפחה ובדידותן הבלתי נסבלת של הנשים.

על כל זה דובר לא מעט, ואולם מעט מדי נאמר על הרגע שבו נכתב הספר, הרגע שבו התגלו ממדיו הכבירים של החורבן ואשר חשף את עומקה של התהום שנפערה בין העבר להווה. אני חושב על ילדתה חסרת השם של המספרת, שעם לידתה נדמה לרגע כי הנה יקיץ הקץ על העלבונות והבגידות ורגעי הזרות החוצצים בין בני הזוג; כל זה נמשך לרגע קצר מאוד, ואחר כך הגבר שוב יוצא לבגידותיו. האשה, עייפה עד מוות, נותרת לבדה עם הילדה, שבגיל שלוש כבר מוטלת גוססת לפניה, ורגעים ספורים לפני מותה היא נזכרת באימה איך היכתה אותה על כף ידה ערב קודם בגלל שסירבה לאכול, ואילו כעת מבטה "מריר ומרוחק, בלי תוכחה אבל גם בלי רחמים. עיניים של מי שכבר אינו מבקש דבר מאיש".

מותה של הילדה קשור, כך נדמה לי, באמת העירומה הזו, המבליחה לאחר המלחמה ואשר גינצבורג מנסחת יותר מארבעים שנה מאוחר יותר בספר השיחות: "הורינו וכל המבוגרים מאיתנו מבקרים אותנו על הדרך שבה אנו מגדלים את ילדינו. הם היו רוצים שנשקר לילדינו כפי שהם שיקרו לנו (...) אך איננו יכולים לעשות זאת. איננו יכולים לנהוג כך בילדים שהערנו באישון לילה והלבשנו ברעד ובחשיכה, כדי לברוח או כדי להתחבא מפני שצפירת אזעקה קרעה את השמים. איננו יכולים לנהוג כך בילדים שראו את הבהלה והאימה נשקפות בפנינו".

מרבים לדבר ב"פמיניזם" של גינצבורג, בכך שהדבר שעניין אותה הוא הנשים העלובות והרמוסות, שחייהן משתנים באחת, לעיתים קרובות בשל דבר של מה בכך; זה נכון, כמובן: גינצבורג מספרת כיצד למדה, כילדה, לדבר מהר, במלים ספורות, לפני שאחיה הגדולים ישתיקו אותה, וכיצד רצתה לכתוב "כמו גבר". יחד עם זאת, להפוך את גינצבורג לסופרת פמיניסטית תהא החמצה של הפרוזה שלה, שבה בדידותן של הנשים מתקיימת תמיד לצד חולשתם, אומללתם ושבריריותם של הגברים, היוצאים ובאים ונידונים לרדוף אחר משהו שתמיד חומק מהם. זו אינה השאלה של מדכאים ומדוכאים, כי אם שאלה מכרעת הרבה יותר, שרק הספרות, ברגעים נדירים - ו"ככה זה קרה" הוא אחד מאותם רגעים - יכולה להגיד עליה משהו. כמה בדידות וקרבה, פגיעות ואהבה, יש למשל בקטע הבא, המתאר את השקט, שעוד מעט יחלוף, ושהשתרר לאחר מות הילדה: "בילינו כל הזמן בבית שלנו, ועכשיו הבנתי איך גבר ואשה חיים יחד. הוא לא יצא מהבית, ראיתי אותו בכל דקה של חייו. ראיתי אותו קם בבוקר ושותה את הקפה (...) ישנו יחד בחדר העבודה, ועשינו אהבה, ונשארנו ערים זמן רב בחשכה, ונשימתו השלווה היתה קרובה אלי בחשכה. לפני שנרדם אמר לי תמיד שאוכל להעיר אותו אם לא אצליח להירדם וארגיש עצובה. לא העזתי להעיר אותו, אבל המחשבה שאני יכולה להעירו מתקה לי מאוד. הוא היה כל כך טוב אלי, ועכשיו הבנתי כמה מתוקה יכולה להיות אהבתו של גבר. וחשבתי שאשמתי היא, אם גם עכשיו אינני מאושרת אתו. וכל אותה עת היה בי פחד גדול מפני מראה פני וגופי".

בהקדמה לספר השיחות מספרת נכדתה של נטליה, ליזה גינצבורג, על מאמר של סבתה, הדן במלאכת התרגום, שבמרכזו קצב דהרת הסוס וקצב התקדמות הנמלה, ועל חשיבות השימוש בשניהם - מיזוג תמידי של זריזות ושל אטיות, של חיפזון חרדת הקיום הנבלע בקצב המדוד של אמצעי הביטוי. היא גם מתארת את ביקוריה הנדירים בחלקת הקבר של סבתה: כיצד היא משוטטת בלי תכלית בבית הקברות, בתחושת חרדה המלווה בשלווה עמוקה, מבלי למצוא את המקום המדויק, ועל התערבבותם המשונה של שני הלכי הנפש הללו.

משהו מן הצעידה הזו, נוקשה וקפדנית, עיקשת וישירה, ובה בעת פזורת דעת וחולמנית, מלווה את כתיבתה של גינצבורג כולה - העדינות הכמעט אדישה של הלשון, עם התשוקה לשלוט בחיים, להכפיפם למשמעת של הכתיבה וליופי הפואטי, העשוי "מאכזריות, יהירות, אירוניה, רוך גופני, דמיון והיזכרות, בהירות ואי בהירות" - ומשתקף בבהירות בתיאורה את "המקצוע" שלה, המקצוע של כתיבת ספרות: "נשקפות לנו סכנות רבות בשעה שאנו מגוללים לפני הקוראים את הדף שלנו. נשקפת הסכנה שנתחיל פתאום להתחנחן ולשיר (...) ונשקפת הסכנה שנרמה במלים שאינן באמת בליבנו, במלים שדלינו במקרה מחוץ לנו ושצירפנו יחד במיומנות משום שנעשינו ערמומיים (...) כפי שאתם רואים, זה מקצוע קשה למדי, אבל זהו המקצוע היפה בעולם. הימים והאירועים בחיינו, הימים והאירועים בחייהם של אנשים אחרים שאנו קשורים אליהם, הדברים שאנו קוראים, וכן הדמויות והמחשבות והשיחות, מזינים אותו והוא גדל בתוכנו".

נטליה גינצבורג

הסופרת האיטלקייה נטליה גינצבורג נולדה בפלרמו ב-1916 כנטלי לוי, בת לאב יהודי ולאם קתולית. בין ספריה ראו אור בעברית: "כל אתמולינו", "העיר והבית" (שניהם בספריה החדשה) ו"לקסיקון משפחתי" (עם עובד)

ספרם של גיש עמית, גדי אבידן וחן למפרט, "הקול השותק: מבט אחר על ילדים בבית הספר", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו