בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור מאוחר אבל עדיין מטלטל בסמטאות הזוועה של "עיר ההריגה"

בעיר ההריגה: ביקור מאוחר במלאת מאה שנה לפואמה של ביאליק

תגובות

מיכאל גלוזמן, חנן חבר, דן מירון. פטיש, סדרת מקור לביקורת התרבות, הוצאת רסלינג, 203 עמ', 84 שקלים

"שתוק!, ודומם היה עדי,

כי-מצאתני בקלוני ותראני ביום אידי"

"קום לך לך אל עיר ההריגה". איך לקרוא ציווי זה של הדובר האלוהי אל ה"אתה" בפואמה המפורסמת של ביאליק? מאז נכתבה, כתגובה לפוגרום בקישינב (1903), עוררה הפואמה הד עצום והעלתה שאלות נוקבות לגבי יחסה של התרבות היהודית לאלימות, למוות ולחיים. כוחה השירי והאידיאולוגי זכה להכרה בקרב קוראיה הראשונים ובקרב קוראים מאוחרים יותר; עם זאת, היה הטון שלה, ואיתו גם המסר, שנויים במחלוקת.

מצד אחד, ראו בה בני-זמנו של המשורר (מז'בוטינסקי, דובנוב ועד י"ל פרץ ודוד פרישמן) עדות היסטורית נוקבת, קול של תוכחה לאומית וקריאה להגנה עצמית. לעומת זאת, הסתייגו אחרים מהתקפתו האכזרית של ביאליק בפואמה על יהודי קישינב. כך, למשל, חרף הערצתו את הפואמה, הסתייג ברנר ממידת השיפוט של הקורבנות שיש בה. אורי צבי גרינברג, שזיהה בה הלקאה עצמית יהודית, תיאר את ביאליק כ"מי שניבו כמו פתן נשך/ את חלב האם". הרחיק לכת מכולם אברמוביץ-מנדלי מו"ס, שהוקיע את דברי התוכחה של ביאליק כנעדרת בסיס מוסרי: "כולי מתגולל בדם, נענה ומושפל מכאב ומחרפה, והוא עומד על גבי והרצועה בידו - ומצליף".

רוב הפרשנויות המסורתיות, אלו שקראו בפואמה מסר אידיאולוגי-לאומי, ואלה שהתרכזו בסגולותיה המבניות-סגנוניות, נטו להחליק על הסיטואציה שהיא לבו של השיר: הלם המפגש של המשורר עם "עיר ההריגה". ביאליק הגיע לקישינב בשליחותה של "ועדה היסטורית", לפי הנחיותיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב, כדי לראיין את הניצולים, לאסוף קטעי עיתונים ולצלם את האתרים שנפגעו.

אלא שבמקום לכתוב דין וחשבון היסטורי, כמצופה ממנו, בחר ביאליק להתרכז במה שמנקודת ראותנו כיום נקרא "משבר עדות". גם אם פוגרום קישינב עצמו התגמד לעומת מעשי הקטל שבאו מיד לאחריו ברוסיה, ומאוחר יותר באירופה כולה, הרי תגובתו של ביאליק עליו, טוען חוקר הספרות דן מירון בהקדמתו לקובץ, עודה מחלחלת בנו.

קובץ המאמרים "בעיר ההריגה: ביקור מאוחר" מציע לבחון מחדש את הפואמה של ביאליק "מנקודת מוצא של רגישויות עכשוויות": לא רק כיצירת ספרות, אלא גם "כמעצבת תודעה ומגדירת זהות" (עמ' 9). שלושת הנספחים המצורפים לקובץ (צילום הנוסח המצונזר של הפואמה כפי שנדפסה לראשונה ב"הזמן", תחת הכותרת "משא נמירוב"; תרגומו העברי של דן מירון לעיבוד היידי שעיבד ביאליק את "בעיר ההריגה"; ומאמרו של שמואל פרלמן מ-1904 על "משא נמירוב"), אכן מזמינים את הקורא לבחון מחדש את הטקסט על רקע הקשרי הכתיבה וההתקבלות שלו. אבל השאלה המרכזית שעולה מתוך המסות של מירון, חנן חבר ומיכאל גלוזמן, היא משמעות עדותו של ביאליק עבור קורא בן-זמננו.

מיכאל גלוזמן, המתרכז בדרמה של כתיבת הפואמה, מאיר את התלבטויותיו הלאומיות של ביאליק, את הסדקים בזהותו המגדרית ואת היחשפותו, באמצעות המראות בקישינב, לסדיזם ולהשפלה ארוטית שחווה בילדותו. קריאתו מגלה כיצד "הופך האירוע החיצוני לאירוע פנימי, והמאוים הנמצא לכאורה 'בחוץ', מתגלה כחלק מהתשתית הפנימית ביותר של הנפש" (עמ' 31). מהפרספקטיבה ה"פוסט-ציונית" של חנן חבר, נקראת הפואמה כאחד משיאיו של "השיח הציוני". חבר, הנדרש לפוקו ולתיאוריות פוסט-קולוניאליות, רואה בשיר "טקסט המכשיר את נמענו לממש את שליטתו בקורבנות על ידי שליטה מלאה בסיפור קורותיהם". לשיטתו, נתפסת העדות כ"מנגנון שליטה אוניברסליסטי", שבא לשלול את תיאולוגיית הקורבן ולהחליף אותה בתיאולוגיה לאומית של נקם ומרי.

דן מירון מסביר את הרטוריקה של "בעיר ההריגה" על ידי הפעלה של מנגנונים נפשיים ("הינעלות", פיצול, הפטישיזציה שאליה מוליך "המבט" הלאקאני). עם זאת, מאמרו המקיף והתובעני, נקרא בעצמו כמין עדות למחקר ספרותי שהולך ופס מן העולם: המאמר מנהיר את עוצמתה השירית של הפואמה ביחס למכלול של הקשרים: תהליך התקבלותה, תפקידה ההיסטורי, הקשיים האתיים, הרטוריים והתמאטיים שהיא מעוררת, ייחודה הז'אנרי בהקשר של שירתו הציבורית-נבואית של ביאליק ושל כלל שירתו, ונוסחיה השונים (בעברית וביידיש).

בעיני, עיבודו היידי של ביאליק ("אין שחיטה שטאט", 1906), בתרגומו העברי של מירון, הוא ההפתעה של הקובץ. העניין המיוחד של הנוסח הזה מצוי, כפי שהראה מירון, הן בשינויים המבטאים את הסתייגויותיו של ביאליק מן המקור העברי שלו עצמו, והן בעידון הטונאלי שלו, ברוך המוסיקלי, בפנייה האינטימית, ובייחוד בישירות האנושית ("און איצט גענוג, אנטלויף, דו מענטש, אנטלויף אויף אייביק! ועכשיו מספיק, ברח, בן אדם, ברח לתמיד!).

אבל דומה שאין בכל זה כדי להסביר מדוע אנחנו נדרשים ל"ביקור מאוחר"; מה יכול לתבוע מאיתנו היום ייצוגם האכזרי של קורבנות קישינוב בפואמה "בעיר ההריגה"? הקריאה בפואמה מגלה, כי בהעמדתם של המשורר וקוראיו כעדים מול מציאות שאינה נגישה להם, ובהובילו אותם מוכי-אלם בעקבות סימני ההרס שעליהם לעכל ולפענח, מטרים השיר את המגעים המתווכים שלנו עצמנו עם ההרג והאלימות שחווינו לאורך המאה ה-20 ובמאה ה-21.

לעומת פרשנות הרואה את מוקד הפואמה בהתקפתו של ביאליק על הקורבנות, נראה לי כי "בעיר ההריגה" מכוונת בראש וראשונה לחניכתו של העד. הציווי המניע את הפואמה מעתיק את ההתרחשות מן הפוגרום להפעלתו של העד הצופה: "לך", "תטפס", "ראה", "ברח", "שלח", "תאבד". הלשון לא מספרת סיפור או מבטאת רגש, אלא מניעה את הפעולה כדי למחות, לחלל, להוקיע, למחוק, לאפק, לסרב. ה"אתה" שאליו פונה הדובר האלוהי מוזמן לבוא פנימה, לראות בעיניו ולממש בידיו את החפצתם והדממתם של אלה שהיו פעם חיים.

נקודת הראות, הממחישה את החורבן באינטימיות של מצלמה, מקרבת אותנו לזוועה ומכוונת אותנו להשתהות עליה: "ובעיניך תראה ובידך תממש על-הגדרות/ ועל העצים ועל האבנים ועל גבי טיח הכתלים/ את הדם הקרוש ואת המח הנקשה של החללים".

התחביר המעוכב, המקדים את המתארים, דוחה את השלמת המשפט ובהדרגה מוליך את תודעתו של הקורא למושא אנושי שרוצץ. כמו עיוור שלרגע ארוך ימשש כל מה שעומד בינו לבין מה שלא ניתן לנגיעה ולתפיסה, כך תחלחל אל הקורא חוויית ההלם.

בתנועה מאור השמש שבחוץ, דרך עליות חשוכות ומרתפים אפלוליים, בתי מחראות, דירי חזירים, אל אווירת ההרג ובית-עולם, מובל הקורא בסיור ייסורים על פני חיים שלמים, מלאי הרס והשפלה: ספרים וגווילים שהושחתו, יהודי וכלבו שנערפו, איברים שרוטשו, תינוק שנרצח על פטמת אמו המדוקרה, נשים שנאנסו, עיניהם המבוהלות של בעלים, חתנים ואחים המציצות מן החורים. הרצף הזה רובו ככולו קשה מנשוא, אך כפי שהבחינו רבים, הרגע האכזרי ביותר במסע הזה, שנועד לפצוע, להחריד ולקומם, הוא רגע ההצצה: השתהותו של השיר על צפייתם הטראומטית של הגברים היהודים באונס המזוויע של נשותיהן והפיכתם לשותפים פסיביים לפשע. ביאליק אינו מסתפק בתיאור המעשה המעורר תיעוב לעצמו, אלא מדגיש את הטקסיות המשוועת של מחיקת העדות על ידי אלה שהיו הם עצמם עדים לדבר עבירה: "והכוהנים שבהם יצאו וישאלו את רבם: 'רבי! אשתי מה היא? מותרת או אסורה?'/ והכל ישוב למנהגו, והכל יחזור לשורה".

אם כך, בניגוד לקביעה של חנן חבר כי הפואמה "מכשירה את הנמען הפנימי שלה להגיב ולסקור את שאירע תוך מחיקה ברוטלית של קול הקורבן" (עמ' 44), נראה לי כי הפואמה מבקשת לחשוף את הקושי של סיטואציית העדות עצמה. במסעו בקישינב, "עיר ההריגה", מגלה העד כי האלימות, כפי שסימון וייל קובעת במאמרה "האיליאדה, או שירת הכוח" (1940), מוחקת צלם אנוש והופכת כל אדם שהיא מופנית אליו לדבר. ביאליק אמנם ריאיין את הנפגעים וקלט את אנושיותם, אבל כנראה חש שלא היה בעדויות אלה כדי למצות את פניה הברוטליות של ה"הריגה". קריאתו של מירון מדגישה את חדשנותו של הממד העיתונאי-רפורטז'י של הייצוג. כדי לזעזע את הקורא ולהניע אותו למעורבות, נזקק ביאליק להקצנה אכזרית של המציאות, עד כדי עיוותה.

בחירתו של ביאליק להתרכז בשמות שעשתה ההריגה ב"תלי-תלים/ של שברי שברים ורסיסי רסיסים", ולא באנושיותם של הניצולים החיים, גם מפגישה את קוראיו עם אי-הפיכותו של החורבן. בהשתהותו על עריפת יהודי וכלבו, ש"אל אשפה אחת הוטלו/ ובערב דם שניהם יחטטו חזירים ויתגוללו", או בהציגו את הנשים היהודיות כמי שגוויותיהן הושחתו עד כדי כך שמבטו של הצופה אינו מבחין בינן לבין "בשר חמורים" שתחתיו פירפרו, ביאליק חושף את הקורא עצמו להרג שמרוצץ את הדבר המזהה אדם לא רק כפרט, אלא אף כבן אנוש. במובן זה אפשר לקרוא את המסע בעיר ההריגה כתנועה בין שאיפתו של העד לחלץ מן ההרס מבט של אדם, לבין הישאבותו שלו עצמו להדממה האלימה של האנושי.

מצד אחד, ככל שהעד (הקורא) מובל מן השרידים שמופקעים מאנושיותם למרחבים שהם ליבת החיים היהודיים, אחריותו כלפי העדות גוברת. אבל מן הצד האחר, הוא עצמו מזהה בקהותו, באטימותו ובאופן שהוא מפענח את סימני הטבח, את בהמת-ההריגה שבתוכו. בריחת המשורר למדבר בפואמה, או השתגעותו (כפי שמדגיש מירון בקריאתו את העיבוד היידי של השיר), הן בבחינת הכרה של העד באובדן נמעניו, ועל כן גם בבדידותה של העדות.

שתיקתו של העד מראה כי לעדות אין כוח גאולה. להיפך, הצפייה בקורבנות קירבה את העד למבטם המתעמר של הרוצחים. העדות, כפי שפגשנו אותה ב"בעיר ההריגה", מעוררת לשיפוט ואפילו לתיעוב הקורבנות. זאת ועוד, מכיוון שהעדות לחולשתם של הקורבנות אין בה כדי להסביר את סבלם, היא יכולה להוביל לניכור או לייאוש.

אז מדוע בכל זאת יש לשוב ל"ביקור מאוחר" בפואמה? תשובה חלקית אפשר למצוא בעצם המגבלה של הייצוג השירי. לעתים תוקפים את השירה על כך שהיא מנתקת את הרגע מהרצף ההיסטורי שלו וכך מפקיעה אותו ממשמעות. עם זאת, אולי חבוי כוחה דווקא במסוימות שהיא מעניקה לרגע. ככל שזה נשמע פרדוקסלי, הייצוג השירי תובע מאיתנו לפגוש את "ההריגה" באופן אינדיבידואלי: לא להבין את "הקורבנות" כמסה, אלא להתייחס לחוויה של אדם אחד שנלכד באימת ההריגה.

התמקדותו של ביאליק ב"אתה", אינה אומרת לנו שבשם נורמות לאומיות עלינו לגרוס את השתקת קורבנות קישינב, או לקבל את השתקת קורבנות קוסובו או לקחת חלק בהדממת קורבנות דיר יאסין, אלא שבמובן מסוים קורבנות אלה הופכים ללא ממשיים, אם אינם מתווכים לנו דרך חוויה של בן אנוש, פרט שהוא אני. לעולם לא נוכל לדעת מה באמת הרגישו קורבנות קישינוב, אבל בכך שהשירה מחזירה אותנו לריאליות של המפגש עם "עיר ההריגה", היא מחזירה אותנו לגופנו, לחולשתנו, לכאב שלנו.

עדו של ביאליק אילם, אבל באמצעות הדממתו אפשר להתחיל לדובב דברים שמחרידים אותנו. כעדים לסבל של אחרים אנחנו חווים את אי נחיצותנו. כעדים, לא נוכל להציל, הביקור "בעיר ההריגה" יהיה תמיד "ביקור מאוחר".

קובץ המסות שעורר שאלות אלה הוא בסיס חיוני לכל דיון עתידי בפואמה של ביאליק, בהצטלבות המושגים "עדות", "היסטוריה" ו"שירה", ובשאלות של כינון זהות ואתוס לאומי. ההוראה, המחקר והשירה זקוקים למסגרות דיון כאלה. על כן, ברכות חמות לסדרה החדשה "חיי מדף", בהוצאת רסלינג.

בעיר ההריגה

הפואמה הנודעת של ביאליק נכתבה בעקבות "פרעות קישינב" באפריל 1903, שבהן נטבחו 45 יהודים בעיר ונפצעו 600. לפני צאתו לעיר, בשליחות ההיסטוריון שמעון דובנוב, כתב המשורר את השיר "על השחיטה", ולאחר ביקורו בעיר חיבר גם את הפואמה

לילך לחמן היא משוררת וחוקרת ספרות



ביאליק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו