בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צייד הדולפינים הישראלי הראשון (והאחרון)

בשנות החמישים הופקד לאון קובנר על חיסול הדולפינים בחופי ישראל. הם הפריעו לדייגים במלאכתם. המבצע הסתיים מוקדם מהצפוי עקב מחסור בכדורים

תגובות

ב-8 באוקטובר ייצאו דייגי יפאן למפרץ טאיג'י ויתחילו לחבוט בכלי הקשה מתחת למים כדי להבריח עדרים עצומים של דולפינים מבוהלים אל החוף. שם ייטבחו היונקים במכות ובדקירות עד שהים כולו יאדים. בעוד הם חובטים - אות הפתיחה של עונת ציד הדולפינים ביפאן - ייערכו פעולות מחאה מול נציגויות המדינה ברחבי העולם, ככל הנראה גם בתל אביב.

ביחסה ליונקים ימיים, ישראל מיישרת קו עם רוב המדינות המפותחות. דולפינים ולווייתנים מוגנים בישראל מכוח החוק המגדיר אותם חיות בר מוגנות. הציבור הישראלי למד לאהוב את היונקים הימיים ולעקוב אחר קורותיהם במקומותינו וגם הדייגים הישראלים מלאים בשבחים לדולפינים. אבל לא תמיד זה היה כך. בהיסטוריה הקצרה של המדינה נחבא אירוע מרתק ומצער: ציד דולפינים מסחרי, שהתקיים מול חופי ישראל בשנות ה-50 ושאף להשיג שתי מטרות, שהיום היו נתפשות כלא תקינות פוליטית: חיסולם כמזיקים לדגים ושיווק בשרם למסעדות בתל אביב ולחדרי האוכל בקיבוצים.

האמן מהגטו

לאחרונה הגישה דגנית סיוון, סטודנטית ללימודי תואר מוסמך באוניברסיטת חיפה, עבודת מאסטר, "השפעת גורמים זואוגיאוגרפיים ואנושיים על יחסם של דייגים בחברות ימיות שונות לדולפינים". בשפה פשוטה: סיוון בדקה את ההיסטוריה של ציד דולפינים ולווייתנים בחברות שונות. לעומת היקף הציד ביפאן, בים הצפוני ובמקומות אחרים, החלק המזרחי של הים התיכון היה ברוב התקופות ידידותי למדי לדולפינים. רק בכמה פסקאות קצרות בעבודה מוזכר ל"ק, צייד הדולפינים המסחרי היחיד אי פעם בישראל.

"חשבתי שהוא לא ירצה להיחשף בשמו", מסבירה סיוון את העובדה שכינתה אותו בראשי תיבות. אלא של"ק כלל לא מתנגד להיחשף, זאת בתנאי שלא ישתמע מסיפורו שהוא רשע ושונא בעלי חיים. "אני לא יכול להרוג אפילו זבוב", אומר ליאון קובנר בביתו בכרמל הצרפתי בחיפה ובעיניו הכחולות, בנות 78 השנים, עובר זיק ממזרי. "טוב, אולי זבוב כן, אבל לעכביש אני בטוח לא עושה שום דבר".

באלבום התמונות של ליאון ("או ליאון או מר קובנר", הוא מבהיר) יש תמונה מ-1958; גבר שרירי מאוד, בשיער שחור קצר, שמחזיק ביד רובה צלצל ומחייך חיוך מרוצה. זה הוא. היום השיער כבר נסוג והלבין לחלוטין, אבל החיוך מבזיק לעתים קרובות וישנם גם השרירים: ליאון עדיין שרירי.

אחרי שיחת נימוסים קצרה על היתרונות והחסרונות של כדורים להפחתת כולסטרול, ואחרי שהוא מספר על הצנתור שיעבור בסוף השבוע, הוא שואל בביישנות אם אני רוצה להתחרות בהורדת ידיים. ציידי דולפינים ולווייתנים כנראה לא מתבגרים אף פעם. אם כי לפי קובנר, הוא בכלל היה אמור לגדול ולהתפתח כאמן - משורר או צייר. לשם כיוון בנעוריו. אלא שאז פרצה מלחמת העולם השנייה והוא היה לפליט, יתום צעיר שנאלץ לשרוד.

הוא נולד בלודז' שבפולין למשפחה לא ציונית, עם נטייה סוציאליסטית, מעט מתבוללת. כל זה לא עזר כשהנאצים הקימו את הגטו והמשפחה מצאה עצמה דחוסה בבית קטן. "הייתי מרדן, ברחתי הרבה מהבית. אני חייב להגיד ביושר שהתקופה בגטו לא נתפשה אצלי כתקופה רעה. הייתי נער מאוד יצרי. בגטו הצטרפתי למעין סלון של צעירים וצעירות שהתכנס סביב מלניה פוגלבאום, משוררת יהודייה שכיום מגלים אותה מחדש כאחת המשוררות הפולניות החשובות. כתבתי שירה ולמדתי לצייר".

כשהיה בן 17 נשלח לאושוויץ, "כמו כולם". הוא הועבר למחנה בירקנאו, שם הועסק בעבודת מסגרות. קובנר איבד באושוויץ את אביו, אמו ואחותו ושוחרר בידי הרוסים. "חזרתי ללודז' בידיעה שאני חוזר ללמוד אמנות. בשנת 45' נרשמתי לאקדמיה לאמנות ולמדתי חצי שנה, אבל כפי שאמרתי הייתי מאוד יצרי. עוד בגטו התאהבתי בצ'כית יפה שהיתה קצת מבוגרת ממני. החלטתי לעזוב הכל ולנסוע אליה לפראג".

ב-1945, קובנר, עוד לא בן 18, נדד ברחבי אירופה. הוא נסע מצ'כיה לסלוניקי ברכבת פליטים, כמעט עלה לאוניית מעפילים שיעדה היה ישראל, אבל התחרט, חזר לאהבתו בצ'כיה, משם עבר לגרמניה, לגרעין הכשרה לקיבוצים בישראל, נדד לאיטליה עם גרעין אחר, ולבסוף מצא עצמו על אוניית מעפילים שנתפסה וכל נוסעיה נעצרו בקפריסין. "לישראל הגעתי בתקופת ההפוגה השנייה במלחמת השחרור. למזלי, לא שלחו אותי לקרבות בלטרון. אולי הייתי נהרג שם. הצטרפתי לחטיבת הראל ובהמשך עברתי קורס מ"כים, שעד היום אני לא מבין מה לימדו שם, כי לא הבנתי מלה בעברית. ואז השתחררתי".

קובנר השתלט על בית ערבי נטוש בבית דגן ומצא עבודות מזדמנות. יום אחד רכב על אופניו דרך יפו והחליט להיהפך לאיש ים. "ב-49' דייגים ערבים חויבו במלווה יהודי שיפליג אתם וישגיח עליהם. חתרתי בסירה הקטנה של אבו סקאנדר, ערבי זקן ודייג מאוד מנוסה, שדג ליד החוף. ישנתי אצלו במחסן, קיבלתי שרירים יפים מהחתירה והשווצתי בנמל בלי חולצה. לא היה לי הרבה, אבל הייתי מאושר. מאבו סקאנדר עברתי לעבוד בספינת מכמורת של יהודי שהחזיק צוות איטלקי. שם למדתי שלושה דברים: איך להתגבר על מחלת ים, איך לדבר איטלקית ואיך להיות ספן".

כשהיה כבר כבן 22 החליט קובנר לשדרג את מעמדו החברתי ואת הכרת הים שלו והתגייס לחיל הים. הוא התקבל לקורס חובלים, סיים אותו בהצלחה והיה למפקד ספינה צבאית קטנה בכנרת. ב-1954 השתחרר והצטרף לצי הסוחר. "הפלגתי מסביב לעולם וב-1957 עברתי משבר. נהייתי בן 30. כל החברים שלי שנשארו בפולין התקדמו כאמנים או אקדמאים, החברים בישראל היו כבר נשואים עם מקצוע רציני, ורק אני מלח. החלטתי לעזוב הכל ולברוח". קובנר קיבל מאיגוד הדייגים הישראלי מכתב יפה באנגלית ונסע לסקנדינוויה להגשים חלום ישן: להצטרף לציד לווייתנים.

"בנורווגיה ציד לווייתנים היה עניין של חמולות", מסביר קובנר. "לכל משימת ציד יצא צי קטן של ספינות ציד - אוניית אספקה, אוניית בית חרושת שהעלתה את הלוויתן אליה, וספינות נוספות. כשמאתרים לווייתן, רק הקפטן יורה בו. בצלצל יש גם חומר נפץ שהורג את הלווייתן מיד. אחר כך מנפחים את הגווייה באוויר, סוגרים את החור בפקק עץ גדול, תוקעים בגווייה אנטנה שמנחה את ספינת בית החרושת למקום המדויק של הלווייתן הצף, וממשיכים הלאה לחפש עוד אחד".

קובנר הסתדר מצוין עם החמולות הנורווגיות: "אוכלים טוב, בעיקר סטייק לווייתן בעובי כזה (הוא מחווה בידיו עובי של ספר עבה). הם היו אנשים קשוחים שזאת היתה הפרנסה שלהם". הוא נזכר שהלווייתנים לא עשו מאמצים גדולים להימלט מהמוות האכזרי. "לווייתנים הם בעלי חיים ללא אויבים טבעיים. בפסיכולוגיה שלהם, באגו, לא קיים פחד".

אחרי שמונה חודשים בים הצפוני חזר קובנר לישראל, לבית קטן שקנה מוקדם יותר במכמורת שהיתה אז, לדבריו, חור בסוף העולם. קובנר לא זוכר בדיוק את התאריך, זה קרה במחצית השנייה של 1958, כשאיגוד הדייגים פנה אליו בתור צייד לוויתנים בעל ניסיון וביקש עזרה בחיסול מזיק שגרם סיוט גדול לדייגים: הדולפינים.

לדייגים ולדולפינים יש תכונה משותפת: שניהם אוהבים דגים. מאז פיתחה האנושות את הדיג ברשת, למדו הדולפינים האינטליגנטיים שיש דרך קלה להשיג מזון בלי לרדוף אחריו - לרדוף אחרי רשת הדייגים.

בישראל של שנות ה-50, דייגי מכמורת היו יוצאים הרחק אל הים הפתוח ומשליכים רשת עמוקה ורחבה. דולפינים ידעו להיכנס לתוך הרשת, לאכול דגים ככל יכולתם, ואם הסתבכו בדרכם החוצה מהרשת - היו פשוט קורעים אותה.

זעקתם של דייגי המכמורת הניעה את אגף הדיג במשרד החקלאות לחפש פתרון דחוף למזיק הימי החצוף. קובנר קיבל פנייה רשמית. הוא קיבל סירה, שכונתה "צדפה", ושני עובדים ("שלא קיבלו שכר עד היום"). הוא ביקש וקיבל גם רובה צלצל מיוחד מתוצרת קונגסברג הנורווגית וכדורים מיוחדים ויקרים שתפקידם היה לירות את הצלצל למרחק.

"יצאנו לכמה אימונים מנמל יפו", משחזר קובנר, "וחיפשנו ספינות מכמורת באופק, כי ידענו שלידן יהיו גם דולפינים שבוזזים את הרשתות שלהן. אז היו הרבה יותר דולפינים מאשר היום. בכל יציאה לים אפשר היה לפגוש בהם". כשאותר דולפין, שיטת הציד היתה יעילה ופשוטה. קובנר היה מכוון את חרטום הסירה לעבר הדולפין ומתחיל לרדוף אחריו. כשהצייד והניצוד היו בטווח המתאים, הוא ירה את הצלצל וקשר את החבל שנורה עם הצלצל לחבית ששימשה מצוף. הדולפין הפצוע עוד היה מנסה לצלול פעם או פעמיים, אבל תמיד נאלץ לצוף בחזרה. קובנר היה מסיים את הציד בירי מרובה.

"מהיציאות לים כבר הכרתי את האוכלוסייה", הוא מספר, "ניתן לזהות את הדולפינים השונים לפי סנפיר הגב שלהם. צדתי בסך הכל 16 דולפינים. האירוע הקשה ביותר שגרם לי אז לכאב לב, ועד היום אני חושב עליו, היה כאשר צדתי דולפין צעיר ואמא שלו רדפה אחרי הספינה שלי יום שלם, צועקת ובוכה. זה דבר שאני מצטער עליו".

סטייקים נהדרים

ציד הדולפינים הוכח כיעיל בחודשיים שבהם פעל קובנר בסוף 1958. הבעיה היתה מה לעשות בבשר. קובנר הבין שאם כבר מחסלים את המזיקים ניתן גם לשווק את הבשר. "דולפין שוקל יותר מ-100 ק"ג. זה המון בשר, בשר איכותי, בעיקר הסטייקים מאזור הפילה. הדבר הטבעי היה לפנות לתנובה, אבל הם לא התייחסו לזה ברצינות וטענו שתהיה להם בעיה של כשרות. פניתי לרבנות בחיפה והתחלתי להתווכח אתם. אמרתי שלא יכול להיות שבשר לווייתן אמור להיות מעדן לצדיקים בגן עדן וזה לא יהיה כשר. משגיח הכשרות חשב וחשב ובסוף אמר לי שאם אצליח לעשות לדולפין שחיטה כשרה הוא יחשוב על העניין. ככה נפל השיווק דרך תנובה".

קובנר החליט לשווק לבד. במכתב ששלח לאגף הדיג לסיכום ציד 16 הדולפינים הראשונים, במטרה לקבל ספינה מהירה יותר ותחמושת נוספת לרובה הצלצל, הוא קובע: "בשרם של הדולפינים יכול לכבוש את השוק... יש בידי הזמנות רבות... בקיבוץ מעגן מיכאל השתמשו ב-40 ק"ג של בשר זה לארוחות והם מבקשים הזמנה נוספת". איגוד הדייגים התכנס לישיבה והוציא בנובמבר 1958 מכתב למנהלי אגף הדיג במשרד החקלאות, שבו סיכמו את תקופת הציד: "רובה הצלצל מתאים לעבודה, וגם השיטה של קובנר... סעודת הדגמה שנערכה ל-14 מוזמנים הוכיחה כי הבשר טעים. דומה לבשר בקר, בלי ריח דגים. אי לכך אנו ממליצים לקנות לקובנר סירת מנוע מהירה יותר עם מכשיר אלחוט. אנו מניחים שניתן, תוך שתי עונות של פעולת השמדה רצופה מעין זו, להיפטר מנגע זה אשר גורם הפסדים רבים ואשר מדי שנה בשנה מידת חריפותו מחמירה והולכת".

כשנשאל קובנר על אותה סעודת הדגמה, הוא מגרד בראשו במבוכה ומסביר שכמשווק חסר ניסיון של בשר דולפינים הוא ניסה כל מיני כיוונים. "היתה מסעדה בסוף רחוב הרצל בתל אביב שהבעלים שלה התלהב. הוא רצה לעשות ניסיונות עישון ועיבוד לבשר הדולפינים ודיבר על תפריט מיוחד שמבוסס על בשר דולפינים. הוא זה שהכין את סעודת ההדגמה ועשה סטייקים באמת נהדרים. כל 14 הסועדים היו כמובן בכירים באגף הדיג ובאיגוד הדייגים".

למרות הכוונות הטובות של קובנר, של איגוד הדייגים ושל אגף הדיג, לא נמשך ציד הדולפינים מול חופי ישראל. היוזמה הופסקה בגלל מחסור בכדורים המיוחדים מנורווגיה לצלצל. "במבט לאחור אני מבין שבכל מקרה ציד הדולפינים לא היה מחזיק מעמד הרבה זמן. הדולפינים אמנם למדו להכיר את הסירה שלי והתחילו להתרחק כשהייתי מגיע לקרבתם, אבל הציד היה יעיל, ואני מעריך שהייתי פשוט משמיד את כל אוכלוסיית הדולפינים מול חופי ישראל. לו המשכתי, לא היה נשאר אף אחד מהם".

קובנר חזר לצי הסוחר, פרש ב-1967 ונעשה מורה לימאות שהכשיר דורות של יורדי ים. דייגים בכל העולם החלו להשתמש ברשתות חזקות יותר, שלא איפשרו לדולפינים לקרוע אותן. העולם נהפך לידידותי ליונקים ימיים - בשנות ה-60 כבר הבינו שהם נכחדים.

הכתבה הראשונה

באלבום של קובנר יש גזיר מעיתון "במחנה". הכתבה, מנובמבר 1958, מתחילה במלים "כתבנו הצעיר מחיפה, גדעון רייכר". רייכר נזכר בערגה אמיתית בכתבה. "זאת היתה הכתבה הראשונה שלי בעיתונות. אני הייתי בכלל נח"לאי. נסעתי ברכבת וישבתי ליד בחור שסיפר לי שהוא צייד דולפינים לפרנסתו. אני סיפרתי לו שאני חייל ושהחלום שלי להיות עיתונאי. דיברנו והסתבר שאני משרת בגרעין עם צעירה יפה שקוראים לה כרמלה. קובנר פגש אותה בחיפה, נדלק עליה, ורצה לחזק את הקשר.

"עשינו דיל: הוא הבטיח לי לספר על ציד הדולפינים, כדי שאכתוב כתבה, ואני הבטחתי שאשכנע את כרמלה לצאת אתו. קובנר אמר שיש רק בעיה קטנה. מ'במחנה' כבר שלחו לו מכתב שיש שני כתבים צעירים, אורי דן ואיתן הבר, שרוצים לעשות עליו כתבה עם צלם צעיר בשם מיכה ברעם. קובנר ענה להם שרק אני אעשה את הכתבה וככה זה היה. כתבתי את הכתבה, הדפסתי אותה אצל מדפיס מכתבים בתחנה מרכזית, ושלחתי ל'במחנה'. הם פירסמו אותה ואני הפכתי לעיתונאי. שכנעתי את כרמלה לצאת עם קובנר והיום היא באמת אשתו. כולנו הרווחנו, אולי חוץ מהכתבים הצעירים אורי דן ואיתן הבר והצלם מיכה ברעם, שגם בלי הכתבה על הדולפינים הגיעו רחוק בתקשורת".



קובנר. למטה: בציד דולפינים בצעירותו. "בתנובה טענו שתהיה בעיה של כשרות. פניתי לרבנות בחיפה ואמרתי שלא יכול להיות שבשר לווייתן אמור להיות מעדן לצדיקים בגן עדן ובשר דולפינים לא יהיה כשר"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו