בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנדודים בעולם עושים אותך יהודי

יאן מרטל חושש להיזכר בזכות ספר יחיד, "חיי פיי", שזיכה אותו בפרס הבוקר הבריטי. "שלוש שנים עברו ועוד לא כתבתי", אומר הסופר, שמבקר בימים אלה בישראל לצורך תחקיר לספרו הבא, שיהיה "מעין מטאפורה לשואה". ראיון על דת, יצירה וגמישות תרבותית

תגובות

כשיאן מרטל שואל שאלה, נראה כאילו התשובה היא הדבר הכי חשוב לו בעולם באותו רגע. הוא קשוב מאוד, שואל שאלות, מנסה ללמוד הכל ומהר: מיהו בן שיחו, מאין בא, לאן הוא הולך. לפעמים, תוך כדי שיחה, הוא מזכיר שמות של ספרים או אישים חשובים בתרבות של האדם שמולו, מנסה ליצור קרבה. הוא צנוע, למדן, ויש בו משהו אניגמטי, שמאפשר לו בו-בזמן לשמור גם על ריחוק.

מגיל צעיר נסע מרטל בעולם וחי בארצות שונות. הוריו היו דיפלומטים קנדים, והוא ואחיו נדדו אתם בעולם. והנה עכשיו הוא בישראל, וכל דבר מעורר בו עניין: ירושלים, תל אביב, הקיבוץ, היהדות. כמו גיבורו פיי, מן הספר "חיי פיי" (הוצאת כנרת), גם מרטל מתעניין בדתות. הוא שואל הרבה שאלות על היהדות - כמה אורתודוקסים חיים כאן, כמה קונסרווטיווים, כמה רפורמים.

"מעולם לא הייתי בתפילה בבית כנסת", הוא אומר ומיד מוזמן לתפילה בערב שבת בבית כנסת קונסרווטיווי בתל אביב. הוא בא לשם קצת לפני השעה היעודה, בלוויית חברתו הבריטית, שוקע בסידור התפילה המתורגם לאנגלית, מעיין בשיר השירים, בפרקי תהלים. כשקמים בסוף המזמור "לכה דודי", מסתובבים לאחור וקדים קידה כדי לקבל את השבת, הוא קם עם כולם וקד.

"הנסיעות בעולם עושות אותך גמיש יותר", אומר מרטל, "זה פותח לך את הראש, זה עושה אותך יהודי: אינטליגנטי יותר, מסתגל יותר, רב-לשוני, רב-תרבותי, אבל גם קצת נשמה אבודה. זה החלק הפחות טוב, השורשים שלי מצויים במזוודה. אני מרגיש קנדי, אבל גם כשאני בקנדה אני מרגיש לא שייך לשום מקום ספציפי שם".

החמור עיקש, הקוף חכם

לפני שלוש שנים פרץ מרטל לתודעת הציבור עם זכייתו בפרס בוקר הבריטי על "חיי פיי". הספר סיפר על נער הודי, המתמסר בו-בזמן להינדואיזם, לנצרות ולאיסלאם, ואחרי אסון משפחתי שמתרחש בלב ים הוא מוצא את עצמו על סירת הצלה עם אורנג-אוטן, צבוע, זברה שבורת רגל ונמר בנגלי ענקי.

כעת יוצא בעברית ספרו הראשון של מרטל מ-1993, "העובדות שמאחורי בני רוקאמאטיו מהלסינקי" (הוצאת כנרת, בתרגום עופר שור). זהו קובץ של ארבעה סיפורים יפהפיים - גם אם בוסריים מעט - ומלנכוליים מאוד, שכתב מרטל בשנות ה-20 לחייו.

לישראל בא הסופר לצורך תחקיר לספרו הבא - רומן שקשור בשואה. "מעין מטאפורה לשואה", הוא מנסה להסביר. זה נשמע מוזר: קוף וחמור במסע משותף בטריטוריה שמתגלית מאוחר יותר כחולצתו של יהודי במחנה ריכוז. מרטל מבקר כעת הרבה במוזיאון יד ושם בירושלים.

"אני מתעניין בייצוגים של השואה יותר מאשר בשואה עצמה, ומתעניין בה כאמן, לא כהיסטוריון", הוא אומר. "בחרתי בקוף וחמור משום שהתכונות המזוהות אתם - החמור עיקש ועובד קשה והקוף חכם - מאפיינות את התדמית של היהודים. הם עיקשים, שומרים על התרבות שלהם במשך 3,000 שנה, עובדים קשה, תרבותיים מאוד, לומדים שפות, שורדים בנסיבות קשות. אז החמור והקוף הם מטאפורה לעם היהודי, והחולצה היא מין מטאפורה למדינה. כל כך הרבה חומר תיעודי נכתב על השואה, עשרות אלפי ספרים, יומנים, ארכיונים. קשה מאוד לספר סיפור על השואה, כי היהודים תמיד חפים מפשע והנאצים תמיד רעים, קשה להפוך את זה לאמנות".

מהסיפור הראשון שלך בקובץ עולה שלסיפור יש לפעמים כוח להחזיק אנשים בחיים.

"כולנו עשויים מסיפורים - בין שאלה סיפורים אישיים על סבתא יקרה או על הורים, בין שאלה סיפורים לאומיים כמו סיפור ישראל והציונות, ובין שאלה סיפורים בדיוניים. זה מה שעושה את החיים, הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. הדתות עושות אותו הדבר - מציעות סיפור גדול, ואם אנחנו מאמינים בו הוא משנה את המציאות שלנו. זו הטרגדיה של החילוניות, שאין לה סיפורים גדולים. החילונים ממציאים סיפורים קטנים, ולכן הם נוטים להתמודד עם המוות בצורה עלובה, הם נמנעים ממנו, מתכחשים לו, בעוד אנשים דתיים יותר מודעים לו, כי דת היא תמיד על המוות ועל ההתגברות עליו, ואילו החילוניות מתעסקת בכאן ובעכשיו".

אתה מגדיר את עצמך אדם דתי?

"במובן הרחב כן. אני מתייחס ברצינות ל'חיי פיי', אחרת לא הייתי כותב אותו. אבל אני לא צר מוחין בעניין הדת. פיי אימץ את ההינדואיזם, האיסלאם והנצרות, והייתי מוסיף לו גם את היהדות, אלא שאתה לא יכול להיות גם נוצרי וגם יהודי. היהודים לא חושבים שישו הוא המשיח, בשבילם הנצרות היא טעות, ולהיפך. בתחילת הספר, כשפיי חי בטורונטו, הוא הולך ללמוד תיאולוגיה באוניברסיטה, והוא לומד על הקבלה הלוריאנית - זאת היתה הדרך שלי להכניס את היהדות לספר.

"אני אמנם לא תירגלתי שלוש דתות, אולי משום שאני מתעניין ברעיון האמוני שמאחורי כל דת, שהוא בסופו של דבר אמונה בסוג של אלוהות. אני מאמין שיש תוכנית אלוהית, שאיכשהו לכל הדברים יש משמעות, גם אם יש רוע בעולם. אבל כל תרבות מבינה דת בדרך שלה, בדיוק כמו שכל תרבות אוכלת אוכל שונה, כך שגם הרעיון לערבב את כל הדתות כאילו הן אותו דבר הוא שטות".

עד שהחיים יתחילו

מרטל, בן 42, נולד בספרד להורים קנדים וכבר בצעירותו הספיק לחיות בפורטוגל, אלסקה, קולומביה הבריטית שבקנדה, קוסטה ריקה, מקסיקו ופאריס. כשגדל החל לנדוד בעולם בעצמו - בהודו, טורקיה, איראן. שפת אמו צרפתית, אבל הוא כותב את ספריו באנגלית, שפת לימודיו באוניברסיטה (הוא למד לתואר ראשון בפילוסופיה).

הוא החל לכתוב סיפורים קצרים בתקופה שחי בפאריס, אז התגורר בדירת השרד של הוריו ועבד כשומר לילה בשגרירות. 16 סיפורים שלח ל-16 כתבי עת, וכולם נדחו. אחר כך שניים התקבלו ופורסמו, ועל חלקם זכה בפרסים. ספרו הראשון פורסם, כאמור, ב-1993, וספרו השני, "Self", שעסק באדם שמחליף את מיניותו, ראה אור ב-1997. שני הספרים לא זכו לתהודה רבה במיוחד. אלא שאז כתב את "חיי פיי". תחילה נדחה כתב היד על ידי הוצאות הספרים, עד שהוצאה קטנה מאדינבורו, קאנונגייט, החליטה להוציאו לאור.

יש משהו אנושי בכתיבה של מרטל, משהו מעורר אמון - התחושה שהוא לא יכזיב את קוראיו. הוא לא תיכנן להיות סופר. "כשהייתי ילד", הוא מספר, "כתבתי כמו שילדים כותבים בבית ספר. כנער רציתי להיות פוליטיקאי, אבל עכשיו אני מבין שמה שמשך אותי בפוליטיקה היה הפן התיאטרלי שלה.

"לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים. שום דבר לא משך אותי. חיבבתי את הפילוסופיה בהתחלה, אבל די מהר התחלתי להשתעמם, זה היה חומר רציני מדי וזה לא הכיל את כל החיים. בפעם הראשונה שכתבתי משהו לעצמי זה היה מחזה איום ונורא על בחור שמתאהב בדלת. התחלתי לכתוב ברצינות כשהייתי בן 19. זה הפעים אותי, לחבר משפטים, לנסות להגיד משהו, פעם ראשונה שבאמת אהבתי את מה שאני עושה. התחלתי לכתוב בעודי מחכה שהחיים יתחילו, אבל למעשה שום דבר לא קרה, ובינתיים היה לי מזל בכתיבה, כי הצלחתי כבר בשלב מוקדם וזכיתי בפרס על אחד מסיפורי.

היה לי סוכן ואז זכיתי בבוקר ואני נוסע בעולם".

החיים אחרי ההצלחה והזכייה מיטיבים אתו. זה נחמד שיש לך כסף, הוא אומר, זה עושה את החיים קצת יותר מורכבים. אלא שבדבריו אפשר לשמוע את החשש להיזכר בזכות ספר יחיד, "חיי פיי". "מה שקורה לך אחרי שאתה נהפך לסופר מצליח", הוא אומר באירוניה, "זה שאתה מפסיק לכתוב. שלוש שנים עברו ועוד לא כתבתי. אבל כמו ויליאם גולדינג עם 'בעל זבוב', אם אכתוב עוד חמישה ספרים ואף אחד לא יקרא אותם ורק 'חיי פיי' ייזכר, גם זה בסדר - עדיף הצלחה אחת על שום הצלחה".

בתקופה שכתב את "חיי פיי" נהג ללכת לכנסייה בימי ראשון. "מאז שיצא הספר, עם כל הנסיעות בעולם, אני לא הולך לכנסייה, אבל אני באמת מאמין שיש מעבר למה שאנחנו רואים. מה זה? אני לא יודע. דת היא דבר אנושי מאוד. בכל דת יש דברים טובים, וכל דת מנסה להגיע למשהו שמעבר להבנה האנושית, ומתוך הניסיון הזה היא לפעמים צודקת ולפעמים טועה".

בנצרות מרטל אוהב את השילוב בין האלוהי לאנושי שמתגלם בישו; באיסלאם הוא אוהב את האחווה שבין המוסלמים ואת התפישה האחדותית של המציאות; בהינדואיזם, את המיתולוגיה הייחודית ואת ההומור; ביהדות הוא אוהב את האינטלקט.

"היהדות היא הדת היחידה שלא מנסה לצרף אליה אנשים חדשים, היא הרמטית", הוא אומר. "קשה ללמוד על היהדות, אלא אם כן יש לך ידיד יהודי דתי ששמח לדבר על זה. יש לי ידידה יהודייה במונטריאול, נכנסתי אליה הביתה וראיתי משהו קטן תלוי על המשקוף. שאלתי אותה מה זה, היא אמרה 'עזוב, זו מזוזה, אל תחשוב על זה'. לא מספרים לך מיד, אתה צריך לשאול בשביל ללמוד".

בעיניו, הדת עושה אותנו אנושיים יותר. "לא לפנות אל הדת בכלל זה כמו לא לקרוא ספר - אפשר לעשות את זה, אבל זה חבל", הוא אומר. "אדם צריך לשאול את עצמו על המשמעות האולטימטיווית של החיים, והדת רחוקה מלהעליב את התבונה בנושא הזה. אם אתה פונה אל הדת - ולא מחפש בה את הסקסיזם, ההומופוביה או האנטישמיות - הדת היא מדהימה. אני עשיתי תפנית של 180 מעלות בחיים, כי כשהתחלתי ללמוד פילוסופיה הייתי בין אתאיסט לאגנוסטי. חשבתי שדת זה לילדים. הרי הסיפורים שמספרות הדתות הם באמת מגוחכים. עד שהבנתי שזו מטאפורה. מובן שבמציאות הדתות לעתים קרובות יכולות להזיק, בשם האלוהים אנשים מפתחים שנאה".

התפייסות עם סבתא

את הסיפור הראשון בקובץ, "העובדות שמאחורי בני רוקאמאטיו מהלסינקי", מספר בגוף ראשון סטודנט צעיר המלווה את ידידו הגוסס מאיידס, בקנדה של סוף שנות ה-80. כדי להעביר את הזמן הם מחליטים לחבר סיפורים על משפחה בדיונית, משפחת רוקאמאטיו האיטלקית, שחיה בהלסינקי. הסיפורים הללו אמורים להיות היסוד הבונה בחייהם, החיובי, שפועל נגד הריק ויוצר יש מאין, שמשליט סדר באי סדר.

שמו של הסיפור השני בקובץ הוא "הפעם שבה שמעתי את הקונצ'רטו לכלי מיתר עם כינור צורם אחד, 'טוראי דונלד ג' רא קין', מאת המלחין האמריקני ג'ון מורטון". הסיפור מספר על חייל לשעבר במלחמת וייטנאם, שכתב קונצ'רטו מופלא לזכר חברו המת. בלילה, אחרי ביצוע הקונצ'רטו, הוא מתפנה לעבודתו כמנקה משרדים של בנק.

הסיפור השלישי, "דרכי מוות", מביא גרסאות שונות למכתב ששולח מנהל בית כלא לאמו של בחור שהוצא להורג. הסיפור הרביעי, "חברת המראות ויטה איטרנה", מספר על מכונה עתיקה ליצירת מראות, הניזונה מזיכרונות.

מנין באים הסיפורים שלך?

"מנסיעות בעולם ובעיקר מהדמיון. כל מה שאני כותב הוא מעין אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית. 'חיי פיי' עסק בדת, באמונה ובסיפור סיפורים. בסיפור על בני רוקאמאטיו התעניינתי בכתיבה הספרותית ובדרך לספר סיפורים. קראתי את ה'דקאמרון' של בוקאצ'יו וזה הימם אותי; באיטליה של המאה ה-13 אנשים מתים ממגיפה, העולם גוסס, ואילו עשרה אנשים יושבים בכפר ומספרים סיפורים. בנוסף לכך, היה לנו ידיד משפחה שמת מאיידס. הוא היה בשנות ה-40 לחייו, הומו. רציתי להבין אותו, ורציתי לבדוק מה היחס בין סבל לסיפור סיפורים".

את הסיפור האחרון כתב כמעין פיוס עם סבתו. "סבתי אף פעם לא זרקה שום דבר, ואני בדיוק ההיפך ממנה, אני שונא להיות בעלים של משהו. בכל פעם שביקרתי אצלה זה היה כמו לבקר במוזיאון, אבל בסוף נוכחתי לדעת שכל דבר ששמרה - היתה לכך סיבה, כל דבר היה כמו אלוהים קטן".

מרטל לא מעשן ("זה מגעיל"), לא אוכל בשר ("מסיבות בריאותיות, וחוץ מזה אנחנו צריכים להיות אחראים למה שאנחנו עושים, אי אפשר ללכת לסופרמרקט ולקנות קילוגרם בשר בלי לדעת בכלל מה מקורו"). במשך שנים עשה יוגה מכל מיני אסכולות ("שיבננדה, איינגר, אשטנגה, אני אוהב את זה כי זה מאחד את המנטלי ואת הפיסי").

באחד הסיפורים בקובץ אומר המספר: "הייתי לוקח את האלכוהול, הבדידות והזמן המבוזבז בעולם תמורת היכולת ליצור משהו יפה כל כך". האם היה מקבל עליו את עול האומללות בתנאי שיכתוב יצירה גדולה? "אתה לא חייב להיות אומלל כדי להיות אמן טוב", הוא אומר. "יש כמה אמנים טובים ושמחים, פיקאסו למשל. כשאתה רואה אמנות גדולה, אתה נדהם כשאתה חושב איזה מחיר משלמים על זה. אני רואה אנשים שקראו את 'חיי פיי' ומסיקים אותן מסקנות עלי. אבל רגע, אני בן 42 ואני מקווה שיש לי עוד 40 שנה לחיות, אני לא יכול לחיות אותן ולהיתפש רק בתור מי שחיבר את 'חיי פיי'. לכן הספר הבא הוא אתגר מבחינתי".

אם מישהו היה מציע לך להיות שמח יותר בתנאי שתעזוב את הכתיבה?

"הו לא. בזמן שאתה יוצר אתה שמח. אתה זוכה לסיפוק עמוק. גם אם אתה כותב משפט ומפסק אותו נכון, או שפתאום באה בדיוק המלה הנכונה, זה סיפוק. במובן מסוים הכתיבה היא סוג של אושר. אני לא חושב שאמן יכול באמת להיות ניהיליסט, אחרת הוא לא היה טורח ליצור. עצם היצירה היא סימן לתקווה. הכתיבה היא סוג של הצהרה שהחיים שווים".



יאן מרטל: "לוותר על הדת בכלל זה כמו לא לקרוא ספר - אפשר לעשות את זה, אבל זה חבל"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו