בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלובר של אשדוד

מוזיאון מונארט

תגובות

לא במקרה גגו של מוזיאון מונארט באשדוד - פירמידת זכוכית מרשימה שנראית למרחוק - דומה לגג הכניסה של מוזיאון הלובר בפאריס. דמיון זה בא להצביע על כמיהה של העיר הימית הקטנה למשהו משותף עם המרכז הגדול. הוא גם בא להוקיר את מקומם של הנדבנים, יהודים עשירים מצרפת, שאיפשרו את הקמת קומפלקס מבני התרבות המרשים ליד העירייה, שמונארט הוא אחד מהם.

אך הזרות הזאת של הגג הפאריסאי באשדוד, שקופצת לעין מיד כשמגיעים למקום, חושפת את הבעיה שבאותה נדבנות, שבאה לידי ביטוי גם בתוך המוזיאון. הקומה הראשונה של המוזיאון הובטחה לתורמת העיקרית, לליה מורדוך, בעלת גלריה מפאריס, שהתכוונה להציג בה תערוכות של אמניה. אלה אכן הוצגו בפתיחה הרשמית של המוזיאון החדש, בתחילת השנה, אבל מינויו של יונה פישר לאוצר הראשי של המוזיאון שם סוף להתחייבות התמוהה הזאת. "ביררתי אם קיים חוזה עם אותה גברת", מספר פישר. "כשהבנתי שלא, הודעתי לה ולעירייה שכל הצעה שלה לתערוכה, כמו כל הצעה אחרת, תצטרך לעבור אישור של ועדת התערוכות".

מינויו של פישר הוא חלק מתופעה שמתרחשת לאחרונה - שכירת אוצרים מוכרים מהמרכז על ידי מוזיאונים בפריפריה. אפשר לראות זאת באוצרים האורחים במוזיאון פתח תקוה לאמנות עכשווית, במינויה של תמי כץ פרימן לאוצרת הראשית במוזיאון חיפה לאמנות, וגם בבחירתה של רותי דירקטור לאוצרת של הגלריה האוניברסיטאית בחיפה. זוהי החלטה נבונה שמכירה בהיררכיה של השדה, ובאטרקטיוויות של האוצר. ספק אם היו מגיעים אנשים כה רבים לפתיחות באשדוד אילולא פישר היה חתום על ההזמנה. ספק אם אמנים צעירים מלאי אגו וגאווה היו נענים להצעה להציג בפריפריה המרוחקת, אילולא היה זה פישר שפנה אליהם. אמנם הוא כבר שחקן ותיק מאוד בשדה הזה, שהתמלא באוצרים צעירים, אך הוא עדיין בעל קשרים ומעמד.

אבל ההכרה של עיריית אשדוד בחיוניות של מוזיאון עירוני, וגם באוצר ראשי בעל שם, עדיין לא מצאה את ביטויה בתקציב. פישר נאלץ כיום לתכנן שלוש תערוכות בשנה בתקציב של 80 אלף שקל כל אחת. תקציב מינימלי, שלא מאפשר לממן עבודות חדשות של אמנים, ומחייב להתרכז יותר באמנים המקומיים. באופן מפתיע למדי, פישר מספר שכבר ביקר בבית האמנים באשדוד, מקום פעיל שבו חברים כ-80 אמנים, ואף ראה את הסטודיות של חלק מהאמנים הפועלים בעיר. לא מזמן גם הציג תערוכה ובה עבודות קטנטנות על נייר של סימה קונסון, אמנית מקומית.

פישר לא בא ללמד את המקומיים מהי אמנות עכשווית, אלא להכיר להם אמנות בכלל. הוא מתכוון לשלב אמנות מודרנית ואמנות עכשווית מבלי להתריס או לזעזע. הוא מכיר בפריפריה כפריפריה. "אני לא מתכוון לגרום לאף אחד לצאת מהמוזיאון ולא לחזור", הוא אומר. כרגע, במסגרת האפשרויות דלות התקציב, מוצגת במקום מעין "תערוכת טעימות" מאוסף הפניקס, שפישר הוא גם יועץ לוועדת הרכישות שלו.

את התערוכה, "מראי-אדם", אצר פישר עם מירי בן משה, אוצרת אוסף הפניקס. התחושה שפישר מנצל את כפל תפקידיו ומשתמש במוזיאון כבמה נוספת לאוסף הפניקס (שהוצג לפני שבע שנים במלוא הדרו בתערוכה רבת היקף במוזיאון תל אביב), מתחלפת בהכרה שקשריו אלו דווקא מאפשרים לתושבי אשדוד ליהנות מתערוכה באיכות גבוהה. "אלמלא יונה פישר, סביר להניח שהפניקס לא היה מוציא עבודות למוזיאון באשדוד", אומרת בן משה. "בזמנו של יוסי חכמי לא היו מוציאים בכלל עבודות למוזיאונים פריפריאליים. הוא חשש לאוסף ושמר עליו מכל משמר". בן משה מכנה זאת תרומה לקהילה. "זה מאפשר לקהילה להיחשף לאחד האוספים המלאים והחשובים בארץ. ויותר מכך, הפניקס אף החליטה לממן את פעולות ההדרכה של ילדים ובני נוער מאשדוד והסביבה במוזיאון".

התערוכה, שכוללת 80 עבודות, מסודרת בחללי המוזיאון הקטנים על פי נושאים כלליים למדי, כגון "אינטימיות", "יום קודש, יום חול", "התכנסות" ו"אנונימיות". נדמה שבקלות היה אפשר למצוא כותרות אחרות לאותן עבודות. בניגוד לתערוכה במוזיאון תל אביב, שחשפה רק את היצירות החשובות והיוקרתיות באוסף הפניקס, כאן מוצגות לא מעט עבודות של אמנים עכשוויים שנקנו בשנים האחרונות, אחרי שהתחלפו הבעלים. אחת הסגולות של פישר - תלייה חכמה, שמצליחה ליצור הקשרים ומתייחסת לנקודות מבט - באה לידי ביטוי גם פה. אחד מחדרי התצוגה מוקדש לעבודות של יהודית סספורטס, שהפניקס רכש את יצירותיה מתחילת דרכה לפני כעשר שנים. הסיבה לכך שסספורטס קיבלה חדר משלה נעוצה בהחלטה של פישר לתת מקום בכל תערוכה לאמן יליד אשדוד.

התערוכה שבקומה התחתונה של המוזיאון, "תפנים מס' 6" של מרגלית מנור, מוקדשת אף היא לעיר. מנור מציגה כעשרה תצלומים שצולמו במוזיאון אשדוד לפני כשנה, ועוד כמה תצלומים שצולמו בחללים מוזיאליים אחרים בארץ ובחו"ל (במשכן לאמנות בעין חרוד, בקיבוץ לוחמי הגטאות, במוזיאון היהודי בניו יורק). אלה תצלומים מונוכרומטיים שעשויים בסגנון תצלומי ארכיטקטורה.

מנור מצלמת את כל מה שכביכול אינו ראוי לצילום: מדרגה, מעקה, חלון, קיר עם הרבה משחקי אור. היא מתמקדת בפרטים הארכיטקטוניים השוליים ומנכיחה אותם. אילולא הטקסט המלווה את התערוכה והחלל שבו היא מוצגת, המזכיר באווירה את החלל שבתצלומים, היה קשה לדעת שמדובר באולמות של מוזיאון. אגב, מעניין לחשוב על תערוכה זו בהקשר של סדרת התצלומים שהציגה טלי אמיתי טביב לפני כשנה בגלריה דביר בתל אביב. טביב הציגה תצלומים שצולמו במוזיאונים אירופיים נחשבים, ובהם הדגישה את הפאר, ההילה והעושר. התערוכה של מנור היא תערוכה מוזרה במקצת, שקשה לדעת כיצד היתה משתלבת בחלל תצוגה אחר. אך כאן נוצר דיאלוג מעניין בין התצלומים לבין החלל הספציפי שבו הם מוצגים, בין שברי הפרטים הקטנים, המינוריים, לבין השלם שמכיל אותם.



מוזיאון מונארט באשדוד. אמנות מודרנית מבלי להתריס


תצלומים מתוך התערוכה "תפנים מס' 6" של מרגלית מנור. דיאלוג מעניין עם החלל שבו הם מוצגים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו