בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אתה לא יהודי. ואתה לא בן אדם

מדוע התנפצה הסולידריות בחברה הישראלית? האם ניתן לבנות אחרת תחתיה?

תגובות

"יהודי לא מגרש יהודי", התריסו מתיישבי חבל קטיף כלפי אלה שבאו לפנותם. הם פנו אליהם בשמה של סולידריות יהודית. וכשהפנייה נהדפה הופיעה האמירה "תסתכל לי בעיניים", כאומרת: אני כבר אצרוב לך בתודעה אשמה לדורות על שפגעת באחווה היהודית.

ואילו כלפי אותם מפונים מתריסים בשמה של אחווה אנושית פשוטה: איך טחו עיניכם מראות שישיבתכם באותו חבל ארץ כרוכה בגזל של אדמה ומים ורצועת חוף גדולה, מאוכלוסייה צפופה ודלה? מדוע לא גיליתם שמץ של אחווה אנושית עם אותם עשרות אלפי מפונים, שבתיהם נהרסו לאחר אזהרה שלא עלתה לעתים על כמה שעות, רק כדי להבטיח מסלולי אש נוחים להגנה על יישוביכם?

וכעבור כמה שבועות, כשצפינו בניצולי ההוריקן בניו אורלינס משוועים לעזרה שבוששה להגיע, היתה הרגשה קשה שאנו חוזים בכשל חמור של חברה לא סולידרית. הרושם הכבד היה שלציבור הבוחרים שהעלה את בוש לשלטון לא אכפת מהניצולים: הם בעבורם בחזקת "לא משלנו". יש לשער שאסון מונסון בבנגלאדש הענייה היה מביא לתגובה שיש בה יותר אחווה וחמלה.

שאלות של סולידריות מקיפות אותנו מכל עבר. הן מציקות מאוד, באשר התביעות לסולידריות לאומית מסתכסכות לעתים קרובות עם התביעות לסולידריות אנושית. השמאל הרפורמיסטי בישראל חופשי ממצוות, אך הוא רואה כלגיטימיות את שתי התביעות לסולידריות, יהודית וכלל-אנושית. עם זאת הוא חשדני, ובצדק, כלפי הפירוש ההלכתי של אחווה. ציוויי אחווה כלל-אנושיים ברורים נהפכים לפי הפירוש ההלכתי לכאלה המוגבלים רק ליהודים. אין תמה שמה שמשתמע מהקריאה "יהודי לא מגרש יהודי" הוא, שיהודי מגרש ערבי זה בסדר.

ענייננו כאן הוא סולידריות, מזווית הראייה של השמאל הרפורמיסטי. זהו השמאל שהיה לו חלק מכריע בעיצובן החברתי של מדינות קטנות כמו שוודיה, הולנד ואוסטריה, כמו גם חלק חשוב בעיצובן של בריטניה, גרמניה וצרפת. זווית ראייה זו שונה מזו של השמאל המהפכני, שהיה לו חלק מכריע בעיצובן של ברית המועצות, סין של מאו, קובה, צפון קוריאה ווייטנאם. היישוב היהודי בארץ ישראל ומדינת ישראל בראשיתה עוצבו אף הם על ידי השמאל הרפורמיסטי. עם כל חולשותיו, השמאל הרפורמיסטי הוא סיפור הצלחה מרשים. הוא יצר את המתוקנות וההגונות שבחברות של ימינו.

מראשיתו בשלהי המאה ה-19 נקרע השמאל הרפורמיסטי בין שתי תביעות מתנגשות לסולידריות: התביעה הלאומית מזה והתביעה המעמדית הכלל-אנושית מזה. הוא אימץ לו כעמדת פשרה נאמנות כפולה, הן לאומית והן מעמדית כלל-אנושית. הפשרה הזאת הותקפה על ידי הלאומיות האינטגרלית ה"חד-נסית" (זו המתאפיינת בעיקרון מארגן אחד ויחיד של זהות החברה - העיקרון הלאומי), כמו גם על ידי השמאל המהפכני, כפשרה רקובה - רקובה לפי הלאומנים בגלל הבגידה בלאום ורקובה לפי המהפכנים בגלל הבגידה בעמלים. מעט, אם בכלל, נותר מהשמאל המהפכני - וטוב שכך; הרבה, הרבה מדי, יש מהלאומנות ה"חד-נסית" ההרסנית. לעומת זאת אין מספיק מהשמאל הרפורמיסטי, והוא נתון בקשיים. עיקר קשייו אינו בנושאי החופש והשוויון, אלא במה שיש לו לומר על אותו דבר חמקמק שנקרא אחווה.

המשולש המהפכני של "חופש, שוויון ואחווה" הוא הסיסמה הנודעת של המהפכה הצרפתית. אין כמובן הסכמה על מה היא אומרת, אך יש בה כדי לקבוע את סדר היום של ההגות הפוליטית של הליברליזם והשמאל מאז ועד היום. לא מעט מאמץ הגותי נרתם לניסיון להבהיר את המושגים חופש ושוויון ואת מה שביניהם. אך מושג האחווה נתפש כעמום יותר, אולי משום שהוא נתפש כבעל מרכיב רגשי שלא ניתן להכפיפו למשמעת מושגית.

במשולש הצרפתי המונח המתורגם כאחווה הוא fraternite, שכמו מקבילו בעברית הוא נגזר מהמלה אח. אחווה היא הרחבה מטפורית של היחס המשפחתי הנוהג בין אחים. היא נתפשת כיחס בין אנשים המהווים מעין-משפחה, או משפחה מורחבת. כנראה בסיסמה המהפכנית המקורית היתה האחווה אמורה לחול על כל המשתייכים ל"משפחת האדם".

בהבדל מהמונח אחווה, למונח סולידריות אין קונוטציה משפחתית. השורש לסולידריות בצרפתית, אומר המילון, מקורו במשפט הרומי והוא מציין חוב משותף של קיבוץ בני אדם, כשבעלי החוב ערבים זה לזה. בין התפישה המשפחתית של האחווה לתפישת הערבות ההדדית של הסולידריות יש הבדל. בסולידריות הדגש הוא על הדדיות, ואילו באחווה ההדדיות אולי רצויה אך אינה הכרחית. אני מחויב באחווה עם אחותי גם אם אין היא מגלה אחווה כלפי.

אחווה היא יחס אופקי בין שווים - אחים אמורים להיות שווים זה לזה. היחס בין אב לילדיו הוא אנכי - אין בו שוויון. פטרנליזם הוא היחס שבמסגרתו השליט, כמו האב (פאטר), מתערב בחיי הנשלטים ופוגע בריבונותם, בטענה שהוא יודע מה טוב להם, טוב יותר משהם יודעים בעצמם. המשטר הפיאודלי תפש את עצמו במונחים פטרנליסטיים; סיסמת המהפכה באה להמיר פטרנליזם באחווה. ואילו אצלנו השמאל הרפורמיסטי, בגלל מעמדו כקולט בחברת מהגרים, נהג בנקלטים יחס פטרנליסטי יותר משנהג בהם באחווה.

לשמאל החילוני אין ולא היתה בעלות על השימוש במונח סולידריות. כך, למשל, נעשה בו שימוש נרחב בהגות הקתולית השמרנית: חברה היא סולידרית אם התלות ההדדית של חבריה באה להם מתוקף הכרתם בתלותם המוחלטת של כולם באל. הארגון הפולני המפורסם כינה עצמו "סולידריות" במטרה כפולה ומושכלת: לפנות באמצעות המונח הזה הן לקהל הקתולי והן לקהל הקומוניסטי, שבשניהם הוא קנה לו שביתה של ממש.

מכל מקום, ההקשר של הדיון כאן במושג הסולידריות אינו קתולי ואף לא יהודי, אלא זה של השמאל החילוני - גם המהפכני אך בראש ובראשונה הרפורמיסטי.

לפי תפישתו של מרקס נועד הסוציאליזם המהפכני ליצור חברה ללא ניצול. העבודה, והעבודה בלבד, מייצרת כל דבר שהוא בעל ערך. לכן, כל תגמול המגיע לידי בעל ההון ולא לעובד הוא בגדר ניצול. יצירת חברה ללא ניצול תיתכן רק על ידי צעד מהפכני של העובדים המנוצלים, בדרך של העברת בעלותם הפרטית של בעלי ההון על אמצעי הייצור לבעלות חברתית. הסולידריות של מעמד העובדים דרושה איפוא לשם ארגון המעמד, לצורך פעולה מהפכנית, ולכן היא אינה מטרה אלא אמצעי. המטרה, כאמור, היא חברה ללא ניצול. ההון המנצל אינו יודע גבולות לאומיים ולכן גם הניצול אינו יודע גבולות לאומיים. מכאן שסולידריות של המנוצלים אינה אמורה להכיר בגבולות.

עובדת הניצול צריכה להביא לתודעת ניצול בקרב העובדים, ועמה תבוא גם תודעת הצורך בפעולה מהפכנית. פעולה זו אינה יכולה, בחשבון אחרון, להיכשל מאחר שהמנצלים יצרו שיטה חברתית-כלכלית שהיא במהותה אי-רציונלית. זוהי שיטה שתביא במוקדם או במאוחר לבלימת כוחות הייצור. גידול כוחות אלה (או אי הקטנתם) הוא כורח היסטורי; בלימתם מביאה איפוא למהפכה.

יש לשמאל הרפורמיסטי הרבה השגות על הסיפור הזה. מה שרע בקפיטליזם הוא האי-מוסריות שלו, לא האי-רציונליות שלו. אין בקפיטליזם שום מנגנון פנימי שמועד לבלום את כוחות הייצור. הקפיטליזם הוכיח חיוניות כלכלית עצומה, שלא היתה כמותה מאז המהפכה החקלאית בתקופה הניאוליתית, ויעידו דוגמאות בנות ימינו כסין והודו. האירוניה ההיסטורית היא שאם היתה חברה שבה בלמה השיטה החברתית והכלכלית את כוחות הייצור, הרי היתה זו החברה הקומוניסטית, ואולי זה מה שהביא לחורבנה. מכל מקום, סולידריות מעמדית הבנויה על הבטחה אשלייתית, שלפיה נפילת הקפיטליזם היא הכרח היסטורי, מסכנת את עצם האפשרות ליצירת סולידריות. כשההבטחה קורסת הסולידריות מתערערת.

אבל הרפורמיסט מוטרד יותר מהטרמפיסט מאשר מהאשליה בדבר הקריסה הבלתי נמנעת של הקפיטליזם. הטרמפיסט על המהפכה אומר לעצמו: אכן, אני ושכמותי מנוצלים, ואני מאמין שפעולה משותפת תצליח ליצור חברה ללא ניצול. ואולם, הפעולה המשותפת תדרוש נכונות להקרבה, באשר המנצלים יילחמו בחירוף נפש על זכויות היתר שלהם. תרומתי האישית לפעולה המשותפת היא בהכרח מזערית ואם כך, האינטרס האישי שלי אומר שכדאי שהאחרים יסכנו עצמם במאבק. אם המהפכה תיכשל, הרי שלא סיכנתי דבר, ואם היא תצליח הרי שאני איהנה מפירותיה.

מכאן שההכרה של כל עובד בעובדת ניצולו אינה כשלעצמה ערובה לסולידריות. הסולידריות דרושה כדי להתגבר על האפשרות שכל פועל יקפוץ כטרמפיסט על רכבת המהפכה בלי לשלם את דמי הנסיעה. הסולידריות דורשת הכרה של כל פועל שהוא מנוצל ואינו רוצה להיות מנוצל - אך גם הכרה בכך שהוא אינו רוצה לנצל אחרים. הכרה אחרונה זו היא מוסרית, ולא אינטרסנטית. אין סולידריות ללא הכרה מוסרית, אומר הרפורמיסט. אינטרס בלבד לא יוצר סולידריות.

מרקס עסק מעט מאוד בפסיכולוגיה של הפעולה המהפכנית, אך משהו חשוב לגביה בכל זאת עולה מדבריו. אי אפשר לבנות סולידריות רק על תחושה של היות קורבן. לסולידריות דרושה גאווה. מקור הגאווה לפי מרקס הוא בכך שהעובדים הם היוצרים של כל נכסי הציוויליזציה האנושית. הם צריכים לתפוש את עצמם בראש ובראשונה כסוכני היצירה האנושית, ולא כקורבנות. נראה שאובדן הגאווה בין העובדים, והתפישה העצמית של המקופחים בחברה כקורבנות, הם מהאסונות של התרבות הפוליטית של ימינו ומקור עיקרי להתרופפות הסולידריות. יש אמנם פה ושם הבלחות מרשימות של הכרה בצורך החיוני במקורות גאווה כמקור לסולידריות, כמו למשל ב"מצעד הגאווה" של הגאים והגאות. אך בעיקרו של דבר התפישה הרווחת כיום בין הנאבקים בקיפוח היא קורבנית.

השמאל הרפורמיסטי הכיר בכוחה של הפנייה הלאומית לסולידריות בהיותה פונה לגאווה של בני הלאום. תנועות לאומיות הדגישו אמנם לא אחת את האופי הקורבני של ההיסטוריה הלאומית שלהם (האירים והפולנים, למשל, רואים את ההיסטוריה שלהם כבנויה על "תחנות סבל", לפי דגם מסע הייסורים של ישו אל הצלב), אבל ההצלחה של הפנייה הלאומית לסולידריות בנויה על גאווה לאומית שציבור העובדים בדרך כלל רוצה מאוד להיות שותף לה.

הרפורמיסט לא מתרשם מהטענה שלאום הוא לא יותר מ"הבניה חברתית" (או המצאה). באותו מובן שבו הלאום הוא הבניה, כך גם מעמד הפועלים הוא הבניה. מעמד הפועלים אינו ישות יותר אובייקטיווית מהלאום. אפילו הנשים, כקבוצה אנושית המיוסדת על יסוד מטריאלי מוצק (כרומוזומים) ולא על יסוד פסוודו-מטריאלי כמו מעמד הפועלים, הן בבחינת הבניה חברתית באשר הן נתפשות כמגדר ולא כמין טבעי. מה שקובע בקיבוצים אנושיים את היותם קיבוץ הוא התודעה שלהם כקיבוץ ולא איזשהו בסיס חומרי: כלניות וכלבים הם מינים טבעיים; פולנים ופועלים הם הבניות חברתיות.

השאלה הפוליטית הרלוונטית אינה אובייקטיוויות הקבוצה אלא התרומה האפשרית שלה לשגשוגם של חבריה. המדובר בהכרעה מוסרית ולא מדעית. הביטוי "סוציאליזם מדעי" בעבור הרפורמיסט אינו פחות אוקסימורוני (סותר את עצמו) מהביטוי "פיסיקה גרמנית". הלאומיות יכולה להביא לשגשוגו של היחיד, והיא יכולה להביא גם להשחתתו. כך גם הסוציאליזם. הסוציאליזם המהפכני היה רצחני אף יותר מהתנועות הלאומיות.

ההוגה הפוליטי (בעל העבר הנאצי המביש) קארל שמיט אומר לנו, שכפי שהלוגיקה בנויה על ההבחנה בין אמיתי לשקרי, והאסתטיקה על ההבחנה בין היפה למכוער, והאתיקה על ההבחנה בין טוב לרע, כך הפוליטיקה - שהיא הקטיגוריה הבסיסית לקיום האנושי - בנויה על ההבחנה בין אויב לידיד. מיהו אויב ומיהו ידיד, זה משתנה תדיר בפוליטיקה. ואולם, אין ידיד, או סולידריות, ללא אויב: מה שמקיים סולידריות זה אויב משותף. זוהי טענה חשובה ומטרידה. כולנו מכירים יחסי סולידריות הבנויים על יסוד שלילי של אויב משותף. נראה שמעט הסולידריות היהודית בארצנו נושאת יותר ויותר אופי של סולידריות שלילית כזאת.

השמאל הרפורמיסטי דוחה את האפיון של שמיט, ומשגשג רק בהעדר אויב חיצוני או פנימי (בעלי ההון מבחינתו הם יריבים, לא אויבים). שמאל זה, המיוסד על נאמנות כפולה, שרוי במצוקה קשה כשהוא מצוי בסכסוך לאומי אלים ומתמשך. כך במקרה של צרפת בימי מלחמת אלג'יריה, בבריטניה בהקשר לעיראק כיום, וכמובן אצלנו. בגלל סולידריות החוצה גבולות הוא חשוד בקהילתו כבלתי פטריוטי, והוא מצוי בדילמה קשה: או להיות גוף רלוונטי מבחינה מוסרית אך לא רלוונטי מבחינה פוליטית - מעין תנועת מחאה סטודנטיאלית - או להיות גוף רלוונטי פוליטית אך במחיר של חוסר רלוונטיות מוסרית.

נטל ההוכחה לפטריוטיות שלו, המושת על השמאל הרפורמיסטי, הוא הרסני. הימין פטור ממנו. ראינו את התופעה הזאת בבחירות האחרונות בארה"ב. ג'ון קרי (שבהקשר האמריקאי הוא שמאל), גיבור מלחמת וייטנאם, היה צריך להוכיח שהוא פטריוט. בוש, שנמנע מלהשתתף באותה מלחמה, לא היה צריך להוכיח מאומה; הוא הרי פטריוט מתוך ההגדרה. לא במקרה רבים מהמהלכים החשובים בפוליטיקה של העשורים האחרונים נעשו בידי פטריוטים-מתוך-הגדרה שבגדו בבוחריהם: דה גול באלג'יריה, דה קלרק בדרום אפריקה, ניקסון בסין ובגין בסיני. להם היה מרחב פעולה שהשמאל הרפורמיסטי מנוע ממנו. השמאל הרפורמיסטי הוא מפלגת שלום לא במובן שהוא בהכרח תומך בשלום, אלא במובן שהוא זקוק לשלום לעצם קיומו.

השמאל הרפורמיסטי בעולם שרוי במצוקה. הנושאים שהוא היה אמור לייצג עברו הפרטה. נושאים כמו נשים, גאים וסביבה יצרו מוקדי סולידריות, שהתרחקו משדה הגרוויטציה של השמאל הרפורמיסטי המסורתי. ההצלחה הכלכלית והחברתית של מדינות השמאל הרפורמיסטי נטלה ממנו באופן פרדוקסלי את מעמד העובדים שעליו הוא נשען, עד כדי כך שהמלה "מעמד" נשמעת אנכרוניסטית כמו המלה "סולידריות". המדינות שבהן השמאל הצליח בעבר במיוחד אינן הומוגניות כפי שהיו, ויותר קשה לקיים סולידריות במדינת מהגרים רב תרבותית. מצוקת השמאל הרפורמיסטי היא מצוקתו של העולם כולו. אחרי הכל, אין שום זרם חברתי אחר שיש לו קבלות מוכחות על יצירת חברות מתוקנות.

מה לעשות? או כמאמרו של לנין, "שטו דיילט?" השמאל הרפורמיסטי, זה שאינו בז ליום קטנות, צריך להמשיך במה שהוא טוב בו. עליו לדשדש בניסוי וטעייה מייגעים ומעצבנים, ולנסות (בין היתר) לחבר את מוקדי הסולידריות שהופרטו לכלל מסגרת פוליטית אחת, בשותפות עם ארגוני העובדים. לשמאל הרפורמיסטי מחכה הרבה יזע, וצריך לדאוג שהוא ידיר עצמו מדם ומדמעות.

אבישי מרגלית הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים



לא במקרה רבים מהמהלכים החשובים בעשורים האחרונים נעשו בידי פטריוטים מתוך הגדרה שבגדו בבוחריהם: דה גול באלג'יריה, ניקסון בסין, דה קלרק בדרום אפריקה, בגין בסיני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו