בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השגתי לי עט נובע. רציתי לתרגם שירה

תגובות

ל"דרכי בתרגום" היו התחלות אחדות. התחלות רבות נבטו וכמשו מיד בדל"ת אמות שלי, בתהליך אבולוציוני מואץ ומדשדש במקומו כאחת: הכסאמטרים דאקטיליים, יאמבים, טרוכאים וחרוזים היו כמעט משכרים אותי, בנערותי, ואני זוכר שפעמים רבות לעסתי עפרונות בהתעלות-נפש נסערת באמת ועקרה בתמים, ובשום פנים ואופן לא יכולתי להבין כיצד זה מרקדות המלים בחן בכל השירים שקראתי, ואילו אצלי, למרות שאני מתאמץ כל-כך, כל המלים נראות כמו פרות בדרך לבית-המטבחיים, נואקות בגעייה מכוערת ועצובה. מכל מקום, שנים אחדות לא יכולתי להוציא מתחת ידי אלא שברי שורות ונתצי בתי-שיר רעועים, מטים לנפול.

אבי החורג, שרבים חובותי לו, היה איש שמאל ותיק שהיה גאה מאוד הן בעברו המהפכני, שעלה לו בעשר שנות מאסר וגלות, הן בהתפכחויותיו ממשנת קרל מרקס-סבא. מכל מקום, הוא היה קורא סקרן של ירחון השמאל "עמדה", ואני, שחוטמי היה תקוע היטב בכרכי השירה שלי וסירבתי לקרוא ברשימות הפולמוסאים המזהירים שנדפסו שם, הייתי שומע רבים מן המאמרים מוקראים לי, כמעט בעל-כורחי.

יום אחד פרץ אבי-חורגי לחדרי נרגש כולו, והודיע לי שעלי להירתם תכף ומיד לעבודת תרגום חשובה שמצא בשבילי. ומעשה שהיה כך היה: ראש הממשלה דאז, מנחם בגין זי"ע, נתפס במזנון הכנסת מנבל את פיו לתיאבון במלת חרפה רוסית ידועה ומפורסמת ("חוי", דמתקריא בעברית-עממית "זין"). "אבל מדוע ברוסית, מדוע ברוסית דווקא?" תהה בסערת-נפש אחד מפולמוסאי "עמדה". אבי-חורגי הציע לי קטע משעשע מתוך "יומנו של סופר" לדוסטויבסקי, שבו פרש פיודור מיכאילוביץ' חד העט והעין תיאור מזהיר של שיחת שלושה פועלים שתויים, המתווכחים ביניהם בלהט גדול, וכל אוצר המלים שלהם, כל השפה הרוסית שפיהם - אותה מלה יחידה, ניבול-הפה השורשי הוותיק. על זה עטתי בחמדה, תירגמתי, כתבתי מבוא אנטי-בגיני קטן ונתתי ליוסי קריים, עורכו הנדיב והססגוני של כתב-העת "פרוזה". "זכיתי" בעמוד שלם, ו-הופ, "הייתי בתוך הספרות", או כך דימיתי לי, לשעה.

אבל מן ההתחלה הזאת בתרגום פרוזה לא יצא הרבה. המשכתי לדבוק בדוסטויבסקי, תירגמתי ביוגרפיה שלו (בשגגות רבות, לחרדתה הנזעמת והצודקת של נילי מירסקי, שזימנה לי את העבודה הזאת), ולא יספתי. רציתי לתרגם שירה. השגתי לי עט נובע יפה, והתנפלתי על שיר משל ניקולאי גומיליוב. איכשהו, ב"הורדת ידיים" מיוזעת למול השורות הרוסיות היפות, התקבל איזה דבר עברי גולמי. אינני זוכר איך ומדוע, אבל החלטתי להיעזר באברהם חלפי. הוא היה זהיר ואדיב בטלפון, והועיד לי פגישה ב"כסית". באתי, גאה וביישן, מך-רוח וגנדרן כאחת.

חלפי ישב מול ספל קפה צונן למראה, מחצית פניו מכוסה במשקפי-שמש אדירי-ממדים. הוא שאל אותי כמה שאלות, קרא בהבעה של כמירת-לב את השיר במקורו, ובהבעה נוגה יותר את תרגומי, ואז, אולי מפני שרצה להיוודע עד כמה אני שומע את השפה שממנה תירגמתי, אמר לי ברוסית: "גוגול? בשביל מה לקרוא אותו? זה נפלא, אבל הנה הם כאן כולם", אמר והעביר את ידו נכחו בחלל: "תסתכל, תסתכל! הנה, זה - נוזדריוב, זה - פליושקין, זה צ'יצ'יקוב בכבודו ובעצמו! לא?" אינני זוכר מה גימגמתי. אבל לבסוף עזר חלפי מאוד. "חרוזים חלשים זה עצוב מאוד", אמר. "תתאמץ, תתרכז, תהיה פואטי יותר. הנה, פה: זה על אפריקה? תכתוב - "זוהר הירח/ איזה שבט צורח". הייתי אסיר-תודה, אבל לא ידעתי איך מתאמצים להיות פואטי יותר. אם למדתי משהו מזה, בסופו של דבר, כי-אז רק אחרי שנים, "משנשתברו קולמוסים רבים".

בלא שיהיה לדבר כל קשר לפרסום בדפוס, ל"קריירה" כלשהי, אני מאמין שהתחלה אחת, אולי החשובה שבהן לדידי, נפלה בחלקי הרבה לפני-כן, במהלך חודשים אחדים בין שנת 1971 לשנת 1972. או-אז זכיתי להיות במחיצתו של גאון השירה המופלא דוב-בוריס גאפונוב, בעל תרגום המופת הנאדר "עוטה עור הנמר" לשותא רוסתוולי. כאן לא ארתע מלכתוב מלים מרוגשות: זכיתי, ראיתי במו עיני. לא יכולתי לדעת זאת אז הגם שנעים לחשוב שאיכשהו "אמר לי לבי": האיש הזה, בעל העיניים התכולות הטהורות, שהיה מוטל במיטתו או רבוץ בכיסא-גלגלים, משולל כוח תנועה ודיבור, שהיה מצרף לי מלים בתנועת אצבע רעודת-שיתוק, אות לאות, על לוח אל"ף-בי"ת שתיכנה למענו אמו, היה קדוש אמיתי, מקדושיה המופלאים ביותר של השפה העברית. ולמראהו, בוכה בדמעות גדולות ובהעוויה איומה של סבל ואושר שלא מן העולם הזה למשמע כל מלה עברית שהייתי קורא לו, ניטע בי איזה שורש ראשית הידיעה: יש בנמצא דבר אשר כזה - נצח העברית. ובכך, בלב נאמן וביד מנופפת בוויתור שבשמחה על כל כיבוד מכיבודי העולם הזה, אני מאמין עד היום.



המתרגם עמינדב דיקמן נזכר כיצד החלה קריירת התרגום שלו ממלה גסה אחת שאמר מנחם בגין ברוסית במזנון הכנסת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו