בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קנאה של נער החומד את אשר לידידו

תגובות

מכתפיים מכווצות, פקעת בגרון וכאבי בטן נצחיים לריצה פראית במסדרון וצעקה משוחררת הבוקעת גאה מעמקי הלב: כזה היה המעבר מבית הספר היסודי "ביאליק" לבית הספר התיכון "כצנלסון", מבית הורי שבשכונת דורה בנתניה לפנימיית "שטיינברג" בכפר סבא, מן הילדות אל גיל ההתבגרות.

בן ארבע-עשרה הייתי. איני יודע מי ממורי המליץ שאעבור ל"שטיינברג". פנימיית "שטיינברג" נחשבה למעון לנערים "מחוננים", ובבית הספר היסודי הייתי תלמיד גרוע. הרביתי להיעדר מן הכיתה, כמעט אף פעם לא הכנתי שיעורי בית, ואפילו זכור לי יום שבו המורה לחשבון זלדה העמידה אותי אל מול כל תלמידי הכיתה ואמרה בזעף: "הביטו, ילדים. כך נראה ילד עצלן". היה זה לאחר ששברתי את השיא השלילי של הכיתה, ובבחינה על חילוק שברים קיבלתי ציון 21 יפה.

על כל פנים, שמחתי לצאת מבית הורי שקדרות תמידית שרתה בו, מלווה במצוקה כלכלית חריפה. בפנימייה חלקתי חדר עם עוד שלושה נערים בני גילי. היו לי, לראשונה בחיי, ארון בגדים משלי, שולחן כתיבה שכולו שלי, מנורת קריאה מעל למיטה ואפילו שידה להניח עליה ספר לפני השינה. במיוחד קסמו לי הווילונות הצבעוניים שנתלו מעל לחלון הרחב. כשהיו הווילונות משוכים לצדדים נשקף בעד החלון נוף של עצי אורן שמאחוריהם נחבא בית היולדות של כפר סבא. לכשהסטתי את הווילונות וכיסיתי את החלון - חדר דרכם אור עדין, כתמתם, וצבע את החדר בגוון ביתי שליו.

לראשונה בחיי הצלחתי להגדיר את עצמי כאדם נבדל, שקיומו אינו מותנה באחרים. לראשונה בחיי לא נשאתי על גבי מטען של בית שיש להתבייש בו, ושל אב שעל מעשיו מתלחשים בני המשפחה המורחבת בשעה שהם סבורים שהילדים אינם מאזינים.

גופי התפתח. גבהתי, והיה זה כמו משל לשינוי הפנימי שחל בי. בכיתה ח' הייתי התלמיד הנמוך בכיתה, ובכיתה ט' - בין הגבוהים. צמחתי בלמעלה מחמישה-עשר סנטימטרים בתוך מספר חודשים. התנסויות מיניות ראשונות, שהתרחשו בסתרי סתרים ונשאו בחובן מתיקות מהולה בתחושה של חטא נורא, עזרו גם הן בגיבוש ההולך ומתהווה של אישיות עצמאית ובעלת זהות, לטוב ולרע.

בית הספר התיכון "כצנלסון" היה שונה לחלוטין ממה שהורגלתי אליו עד כה. לא עוד שינון טכני של ידע שבחינה משמימה ממתינה בסופו, כי אם סיעור מוחות אמיתי, הנושא את המחשבה והנפש למחוזות רחוקים ומלהיבים. המורה לתנ"ך, אורטל, המורה לפילוסופיה, צמודי, המורה למתמטיקה, מרקוביצ'ה, המורה לכימיה, אייסמן, המורה לתלמוד שאת שמו שכחתי לצערי, כמו גם את שמו של המורה לביולוגיה - כל אלה עשו את מלאכתם באהבה רבה ומתוך תחושת שליחות, ובשל כך הפכו הלימודים מעינוי למסע מרתק אל מחוזות הידע והתרבות. סקרנותי הטבעית התפתחה, ותבעה עוד ועוד דעת.

שמה של המורה לספרות היה מירה בן דוד. היא היתה אשה נמוכה ומלאת גוף, בשנות השלושים לחייה. יבלות שצמחו על מיתרי הקול שלה הפכו את קולה לחורקני בצורה לא נעימה, אבל אהבת הספרות שבה היתה אמיתית, כמו גם זו של המורה הנפלאה לספרות שהחליפה אותה, מינה שטייניץ. שתיהן היו פתוחות-רוח, לא דוגמטיות, ועודדו חשיבה מעמיקה שאינה כפופה לתפיסות אסתטיות נוקשות.

שתי אלה שיכנעוני, בהדרגה, לנסות לצרוך ספרות מסוג אחר. אם עד כה הסתפקתי ב"פטריק קים", אליסטייר מקלין, מדע בדיוני וקרונין, התחלתי עתה, קמעה-קמעה, להתוודע להרמן הסה, קנוט המסון, פנחס שדה, יצחק אורפז, רבינדרנאת טאגור ועוד. בכתביהם של כל אלה מצאתי ערגה רומנטית סתומה, כמיהה לדבר-מה שבשמו אין לנקוב, וערגה זו הלמה את שפעת הרגשות המסוכסכים שהציפה אותי בלי הרף, עד שלעתים היה נדמה לי שלא אוכל לעמוד בה.

אך עדיין לא כתבתי. הרביתי לצייר, ובשיעורי האמנות למדתי שהאינסטינקט היצירתי חשוב מן הטכניקה, ושדווקא פעולה שאינה מודעת יכולה להניב חשיפה של רבדי העומק של מושא הציור, בין אם יהיה זה תפוח, שרפרף, או תלמידה מהכיתה ששימשה כמודל לעת צורך.

בשיעורי הספרות לא "ניתחנו" יצירות. שוחחנו עליהן. שאלנו שאלות. ביקרנו. הזדהינו או שנאנו. לאחר הבחינה הראשונה בחיבור עברי הגיעה המורה מירה לכיתה כשבחיקה צרור הבחינות, והודיעה מיד, ללא כחל ושרק, שהתוצאות מבישות ושכל תלמידי הכיתה נכשלו (כמה שונה היתה מן המורים של היום, שרצונם להעניק "חיזוקים חיוביים" אינסופיים מנטרל כל אפשרות של ביקורת עצמית בריאה אצל התלמיד!).

הרמתי את אצבעי בהיסוס. בבית הספר היסודי ציוני הטובים היחידים היו בחיבור עברי. "גם אני נכשלתי?" שאלתי בכאב-מה. דעתה היתה חשובה לי. מירה שלחה לעברי חיוך שמח. "אתה תהיה סופר", אמרה לי. "קיבלת 'טוב מאוד'".

היתה זו הפעם הראשונה בחיי שאי-מי, כולל אני עצמי, העלה על דעתו שיבוא יום ואקדיש את עיקר כוחי לכתיבה.

גם בשנה שלאחר מכן, כשלמדנו עם מינה שטייניץ הנמרצת, הנועזת ומשוחררת-הרוח יותר מכל אדם שהכרתי עד אז, חזרה מינה על הטענה שעלי להתייחס ביתר רצינות לאפשרות של היות סופר, אבל הפעם היה זה לאחר שחטאתי בכתיבה.

וכך אירע הדבר: חברי לפנימייה ולכיתה, איציק בן-שושן, היה נער ירושלמי נמוך קומה ובריא גוף. הוא דיבר בח' וע' עסיסיות, הצטיין בספורט, ומכיוון שהיה מבוגר יותר מכל תלמידי השכבה, היתה בו מידה של מיושבות-דעת שהקדימה את גילו. חיבבתי אותו מאוד בשל פשטותו, נועם הליכותיו, והצניעות הטבעית שניחן בה, צניעות שמקורה בביטחון עצמי בריא. לא חלקנו חדר משותף, אך הרבינו לשחק יחד כדורסל, החלפנו ספרי קריאה ושוחחנו על נושאים ברומו של עולם. בלימודים היה איציק, כמותי, תלמיד בינוני.

ציונו הלא-מספק בבחינה הראשונה בחיבור הציק לו. לפיכך, כשהגיע מועד של בחינה נוספת בחיבור, החליט לנקוט אסטרטגיה חדשה וכתב שיר. כתיבת השיר לא ארכה זמן רב, ולפיכך היה סיפק בידו להעתיקו על מנת להראותו לי לאחר הבחינה.

שירו של איציק עורר בי התפעלות עמוקה, והוא חקוק בזיכרוני עד עצם היום הזה, כמעט במלואו: לא נביא אנוכי/ יצחק בן שושן לא נביא אנוכי, ואש עצור בעצמותי אין. לא איזמל פסלים ידעתי ולא מכחול ציירים. בין אוחזי כינור נפקד מקומי, ו- - - - - (שורה שלצערי נשמטה מזיכרוני) אך על רמ"ח אברי ונשמה שבי - לך אודה יומם וליל.

שירו היפה של איציק עורר בי קנאה. פשטותו, תחושת השלמות העצמית ויכולתו להביע את רגשותיו בישירות נינוחה כל כך הפעימו אותי. החיבור שכתבתי אני בבחינה, שתוכנו אינו זכור לי, נראה לי תפל ומלאכותי. מיומנות שאין מאחוריה אמת. מיד לאחר ארוחת הצהריים התיישבתי ליד שולחן הכתיבה וכתבתי את שירי הראשון: ישבו אחוזים בכבלים של טבעת ושתקו, שתיקתם נואשה וקורעת. והחדר דמם, ואפל, ורוקן, ונותרו בו שניהם, בודדים עם עצמם.

עוד בטרם סיימתי אותו ידעתי שהשיר גרוע. גרוע מאוד אפילו. לא היה בו שמץ מן הטוהר שנגה משירו של איציק. היה בשיר משהו מעושה, לא טבעי, מעין הד של שירים אחרים, מוכרים עד זרא. איני יודע מדוע דווקא אלה השורות שבקעו ממני. אולי, בלי דעת, כתבתי על הורי, שזמן לא רב אחר כך נפרדו בצורה מכוערת. בין אם כך או כך, ברור היה לי שאם ברצוני לכתוב אי פעם שיר בעל ערך - עוד עבודה רבה לפני. עוד באותו יום ניסיתי את כוחי בכתיבת שיר נוסף, שהיה אף גרוע מן הראשון.

נתקפתי דכדוך. נטלתי מליד מיטתי ספרון של לאה גולדברג ועילעלתי בו. היה זה אחד מאותם ספרוני שירה קטנים, כרוכים בכריכה קשה, שהיו אז פופולריים מאוד בקרב בני הנוער. חיפשתי שיר שינחה אותי. שקריאתו תביא לי הארה. שילמד אותי היכן אני טועה. שיריה של גולדברג היו יפים בעיני, אך לא היו אלה השירים הנכונים עבורי. אחר כך עברתי לראבינדרנאת טאגור. "ציפורי נוד", זה, אם אינני טועה, היה שמו של הספר. לשונו הפשוטה מצאה חן בעיני יותר, אולם נרתעתי מן הטון החכם-לכאורה, המתנשא משהו, שדימיתי למצוא בשירים.

הנחתי את הספרים על השידה וירדתי לשחק כדורסל, כהרגלי מדי ערב. במהירה נסחפתי בלהט המשחק ועולם השירה נמחה מלבי כליל.

כעבור שבועיים החזירה המורה לספרות את הבחינות בחיבור, וחטאה לאיציק חטא נורא. אני, על חיבורי הבינוני, קיבלתי את הציון הגבוה בכיתה, ואילו איציק בן שושן קיבל "אפס" עגול. מירה בן דוד לא היתה מסוגלת להאמין שנער בן חמש-עשרה מסוגל לכתוב שיר כזה. שלא בצדק ובלא סימוכין כלשהם הניחה שמן הסתם קרא איציק את השיר במקום אחר, למד אותו בעל פה ובזמן הבחינה העתיק אותו אל הנייר. מחאותיו המאופקות של איציק, כמו גם ההתקוממות הכללית בכיתה לנוכח העוול שנעשה לו, לא הועילו. מירה בן דוד נותרה איתנה בדעתה. לגבי דידי, היה זה אולי שיעור ראשון ביחס החברה למשורריה.

לאחר אותו אירוע כתב איציק עוד שיר או שניים (לפי מיטב ידיעתי), ואחר כך חדל לכתוב. השפעתה של המורה לכימיה גברה עליו, וכיום הוא דוקטור לכימיה. אני, משום מה, המשכתי לנסות את כוחי בכתיבה. לא הראיתי את שירי לאיש, גם לא למורה לספרות. כל שיר שכתבתי המחיש לי יותר ויותר את הפער הבלתי ניתן לגישור בין מה שברצוני למה שביכולתי לומר. כאשר הצטברו די שירים כרכתי אותם באהבה (מהולה בחוסר שביעות רצון עיקש) בספרון קטן שגם את כריכתו ציירתי. אם אטרח ואחפש, אולי עוד אמצא אותו מצהיב בספרייה שבבית אמי.

קנאה הובילה אותי לכתוב את שירי הראשון. קנאה פשוטה וטהורה, של נער החומד את אשר לידידו.



חברי לפנימייה ולכיתה, איציק בן-שושן, היה נער ירושלמי נמוך קומה ובריא גוף. לא חלקנו חדר משותף, אך הרבינו לשחק יחד כדורסל והחלפנו ספרי קריאה. השיר שכתב עורר בי התפעלות עמוקה. מיד לאחר ארוחת הצהריים התיישב תמיר גרינברג ליד שולחן הכתיבה וכתב את שירו הראשון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו