בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זו המאה שלי

"האחו הבוכה", סרטו החדש של תיאו אנגלופולוס, הוא הראשון בטרילוגיה החדשה והשאפתנית של הבמאי, המבקר בישראל כאורח פסטיבל חיפה. "סוף המאה התקרב, ורציתי לבדוק מה נותר בתוכי מהמאה ה-20. לא רק איזה זיכרון היא הותירה בי, אלא כיצד היא עיצבה את הביוגרפיה שלי, את מה שאני", הוא אומר בראיון

תגובות

במאי הקולנוע היווני הגדול תיאו אנגלופולוס, שמבקר בישראל כאורח פסטיבל הסרטים שנפתח שלשום בחיפה, מאמין כי לקולנוע היום יש אחריות גדולה מבעבר. רוב הסרטים המופקים היום, הוא אומר, מטרתם היא אך ורק לבדר. "אני סבור", הוא טוען, "שלקולנוע יש תפקיד נעלה מזה". בדרכו הישירה והבלתי מתפשרת הוא אומר שתפקידו של הקולנוע להאציל מרוחו על העולם: לחנך, ליידע, לזכור ולהזכיר.

אנגלופולוס שייך למסורת הקולנוע האמנותי, שנמצאת היום במיעוט. ולמרות זאת, הוא אומר, "חובה להמשיך בדרך הזאת, חובה להוכיח שיש מקום גם לאסתטיקה קולנועית אחרת מאשר זו ששולטת בקולנוע המסחרי. זה חשוב במיוחד במציאות שבה הטלוויזיה, על כל מאות ערוציה, היתה לשליטה כמעט יחידה בעולם הדימויים ששוטף אותנו, ועדיין איננו מסוגלים לקבוע בוודאות מה בדיוק מידת השפעתה על האופן שבו אנו קולטים את המציאות ומפרשים אותה".

אנגלופולוס, בן 70, בא לחיפה לרגל הקרנת סרטו החדש "האחו הבוכה", שעוסק בתולדותיה של יוון במחצית הראשונה של המאה הקודמת. בטקס הפתיחה של הפסטיבל הוענק לאנגלופולוס אות הוקרה על פועלו הקולנועי זה 35 שנה. פרט לסרטו החדש, יוקרנו בפסטיבל שלושה סרטים נוספים שלו: "מסע השחקנים" מ-1975, "נוף בערפל" מ-1988, וסרטו הקודם, "נצח ועוד יום", שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ב-1998. שלושתם יצירות מופת.

הסרט השלישי יתרחש בעתיד

"האחו הבוכה", סרטו החדש של אנגלופולוס, פותח את אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר בקריירה הארוכה שלו. את הפרק השני הוא מתעתד להתחיל לביים בקרוב. במקור, מספר אנגלופולוס, הוא לא התכוון ליצור טרילוגיה, אלא סרט אחד ארוך מאוד שיעסוק בתולדותיה של יוון במאה ה-20. אבל כשהתברר כי תקציבו של סרט כזה יהיה יקר מאוד, וכמעט בלתי אפשרי להפיק אותו כיום, הוחלט לחלק את הפרויקט לשלושה סרטים, שכל אחד מהם יעמוד בזכות עצמו אך יחד הם יתחברו ליצירה שלמה אחת.

עלילת "האחו הבוכה" נפתחת ב-1919 ומסתיימת בתום מלחמת העולם השנייה. הסרט השני יחל ביום מותו של סטאלין ויימשך עד היום. ואם כך, מתי תתרחש עלילת הפרק השלישי? "בעתיד", עונה אנגלופולוס, "זה יהיה סרט מדע בדיוני", הוא מוסיף ומחייך בהנאה למראה מבט ההפתעה שלי.

מה משך אותו לצאת לדרך הקולנועית השאפתנית הזאת? "הרעיון לעשות את הסרט עלה כשנה אחרי שביימתי את 'נצח ועוד יום'", הוא עונה. "סוף המאה התקרב, ורציתי לבדוק מה נותר בתוכי מהמאה ה-20. לא רק איזה זיכרון היא הותירה בי, אלא כיצד היא עיצבה את הביוגרפיה שלי, את מה שאני. המאה החולפת היתה המאה של מלחמות העולם, של עליית הקומוניזם והקריסה שלו, של מלחמות האזרחים שפרצו ביוון ובמקומות נוספים. החלטתי לעשות סרט שיסקור את ההיסטוריה של יוון במאה החולפת אך גם של העולם שסובב אותה, מכיוון שההיסטוריה שלה לא התעצבה בניתוק מהמציאות שסביבה.

"עלילת הטרילוגיה מתרחשת לא רק ביוון אלא גם בארצות הברית, רוסיה, איטליה, קנדה ובמקומות נוספים. היא בו בזמן מתעדת היסטוריה כללית מאוד, של המקומות שבהם היא מתרחשת ושל העמים שחיים בהם, וגם פרטית ואישית מאוד. המאה ה-20 היא המאה שלי ושל המשפחה שלי, וגם אם בטרילוגיה אינני מתכוון לספר את הסיפור האוטוביוגרפי שלי, הרי בהשלכה, מה שיתואר בה הוא מה שעיצב בסופו של דבר את הסיפור שלי".

פטאליזם מסוכן

אנגלופולוס נולד באתונה ב-1935. הוא למד משפטים, אבל קטע את לימודיו כדי לנסוע

לפאריס וללמוד ספרות בסורבון. בתום לימודיו חזר למולדתו, עבד שם כעיתונאי וכמבקר עד שעיתונו נסגר בזמן שלטון הקולונלים. ב-1970 ביים את סרטו העלילתי הארוך הראשון, "שחזור", שבו החל את עיסוקו בהיסטוריה של יוון.

אנגלופולוס עסק בהיסטוריה של יוון גם בכמה מסרטיו הבאים. טרילוגיה מוקדמת שלו, שכללה את הסרטים "הימים של 36'" (1972), "מסע השחקנים" ו"הציידים" (1977), עסקה בהיסטוריה של יוון בין השנים 1930-1970. ב-1980 הוא ביים את "אלכסנדר הגדול", שהיה אנטיתזה קולנועית מוחלטת לסרטי הראווה ההיסטוריים נוסח הוליווד.

"חסרה לנו פרספקטיווה היסטורית", אומר אנגלופולוס בתשובה לשאלה מדוע הוא עוסק בסרטיו לעתים קרובות כל כך בסוגיות היסטוריות ובשאלת הייצוג שלהן על בד הקולנוע. "חסרה לנו הבנה היסטורית, ולכן שולטת בעולמנו תחושה של פטאליזם - שדברים יהיו תמיד כפי שהם היו כבר, שימשיכו לפרוץ מלחמות בין מדינות ומלחמות אזרחים, שרעב וחולי ומצוקה ימשיכו לשלוט בעולמנו.

"הפטאליזם הזה הוא מסוכן ביותר. הוא נובע מהעובדה שאיננו מכירים את ההיסטוריה ואיננו מבינים אותה, ולכן האנושות נועדה לחזור על הטעויות שלה. חשוב, למשל, שהגרמנים יכירו את ההיסטוריה של גרמניה כדי שמה שקרה שם לא יקרה פעם נוספת. ההיסטוריה נוכחת בתוך ההווה שלנו. היא חלק ממנו. אין אדם שמסוגל לחיות מחוץ להיסטוריה, כפי שאין מדינה שיכולה להתקיים מחוץ להיסטוריה. ההתעלמות ממנה, חוסר ההכרה וההבנה שלה, יוצרות אצלי תחושה עזה של מלנכוליה, שהיא אולי הרגש העז ביותר שעובר בתוך סרטי".

הנשים טרגיות

עלילת "האחו הבוכה" מתחילה ב-1919 ומציגה את סיפורה של קבוצת פליטים יוונים שנמלטת מאודסה ומגיעה לסלוניקי. היא מתמקדת בתיאור אהבתם ותלאותיהם של אלני ואלכסיס, שסיפורם וגורלם מעוצב על ידי האירועים המתרחשים סביבם: מלחמת האזרחים שפורצת ביוון, מלחמת העולם השנייה ועוד.

אני שואל את אנגלופולוס מהי תפישת ההיסטוריה שלו, כפי שהיא מיוצגת בסרטיו? האם היא שחזור של העבר, הזיכרון שלו, ההצגה שלו בצורה מסוגננת ותיאטרלית במכוון? "היא כל הדברים האלה גם יחד", עונה אנגלופולוס, "היו שניסו לומר שדמותה של אלני ב'האחו הבוכה' מייצגת את יוון; שהיא האשה היווניה, האם היווניה. אבל אני מתנגד לפרשנות כזאת, אף על פי שאני מסכים שאלני היא הדמות המרכזית בסרט.

"בכלל, אני מאמין שנשים הן דמויות טרגיות יותר מגברים, והן נושאות על כתפיהן באופן מוחשי וממשי יותר את משא ההיסטוריה. אבל לא רציתי להפוך את אלני לדמות יציגה, רציתי שהיא תהיה דמות פרטית שגם מצליחה לייצג את ההיסטוריה של המקום והעם שלה.

"מובן שזה בלתי אפשרי שסרט שלי לא ייצג את התרבות והמורשת שבתוכן הוא נוצר. יש ב'האחו הבוכה' אלמנטים מובהקים של הטרגדיה היוונית, 'אדיפוס' ו'אנטיגונה' ו'אלקטרה'. אבל זהו קודם כל סיפור של שני אנשים פרטיים, שנשאבים אל תוך ההיסטוריה ומעוצבים על ידה. אגב, שני הסרטים הבאים לא ימשיכו את סיפורן של הדמויות האלה, אבל יהיו בהם דמויות שייקראו באותם השמות".

"האחו הבוכה" אינו סרט קל לצפייה. לא רק שנדרשת סבלנות רבה בזמן הצפייה, בדומה לסרטיו הקודמים של אנגלופולוס, אלא שהפעם נדרשים הצופים להכיר היטב את תולדותיה של יוון במחצית הראשונה של המאה הקודמת כדי להבין את כל ההתייחסויות ההיסטוריות שהסרט גדוש בהן.

אנגלופולוס מעולם לא עשה חיים קלים לקהלו, אבל מי שמוכנים למאמץ יזכו בחוויה עזה. סגנונו של אנגלופולוס ב"האחו הבוכה" הוא אקספרסיווי כתמיד, והסרט כולל סצינות ודימויים שירדפו את זיכרוני עוד זמן רב. עם זאת, יש הבדל אחד בין סרטו החדש לסרטיו הקודמים: אחד המאפיינים הסגנוניים הבולטים ביותר בסרטיו הוא שוט ארוך מאוד, שלעתים קרובות מאוד מצטבר לסצינה שלמה; ב"האחו הבוכה" המאפיין הזה כמעט אינו קיים.

אנגלופולוס אומר שהסיבה לכך היא שהפעם הוא חתר לפשטות רבה יותר מאשר בסרטיו הקודמים, ולפיכך הסגנון שבחר מסורתי יותר לכאורה. "ב'האחו הבוכה'", הוא מוסיף, "יותר מאשר בסרטי הקודמים, זו קודם כל העלילה שמובילה את הסרט, ובסופו של דבר זו עלילה פשוטה של אהבה גדולה ואובדן גדול, של תקווה וגם של סבל. היא עשויה מהאלמנטים הפשוטים ביותר לכאורה שמרכיבים את גורלו של האדם".

למרות החתירה לפשטות, "האחו הבוכה" הוא סרט מרשים ונועז מאוד מבחינה חזותית. מרביתו צולם בתוך תפאורה של שני כפרים, שאנגלופולוס בנה בתוך אגם. התוצאה מייצרת דימויים עזים של בתים ומים, שמעניקים לכמה מהסצינות בסרט נפח מעט סוריאליסטי.

ב"מסע השחקנים", אחד מסרטיו הגדולים ביותר, הציג אנגלופולוס את תולדותיה של יוון בין השנים 1939-1952 דרך סיפורה של להקת שחקנים נודדת; ב"האחו הבוכה" אלכסיס הוא נגן אקורדיון, והסרט מציג את סיפורה של להקת מוסיקאים נודדים. מה מקור משיכתו לדמויות מהסוג הזה? "אני אוהב דמויות כאלה בגלל הצביון הערטילאי מעט שיש לשחקנים ולמוסיקאים - בעיני הם מין סוג של חולמים, שלא לגמרי משתייכים למציאות שבה הם פועלים, ועם זאת הם מגיבים אליה ומייצגים אותה. אני גם אוהב את הדמויות האלה משום שהן נמצאות בתנועה מתמדת, וזהו בעיני אחד המרכיבים הבסיסיים ביותר של הקולנוע שאני עושה, לתאר את המציאות וההיסטוריה שלה בתנועה מתמדת".

"האחו הבוכה" מסתיים בזעקתה של אלני, אשה ואם יוונייה שעברה את התלאות שעיצבו את תולדותיה של המחצית הראשונה של המאה הקודמת. אני שואל את אנגלופולוס אם למרות אמונתו בחשיבות הכרתה של ההיסטוריה אין "האחו הבוכה" סרט פסימי מאוד ביחס לגורלה של האנושות. "חכה עד שתראה את שני החלקים הבאים של הטרילוגיה", עונה אנגלופולוס בחיוך. "אינני מתייחס ל'האחו הבוכה' כאל רקוויאם למאה החולפת. בעיני הסרט הוא יותר מסוג קינה על המאה ה-20, מורשתה וזיכרונה. חשוב לי יותר מכל שנלמד ממנה, וכל עוד אני מאמין שאנחנו מסוגלים לכך, אינני יכול להיות פסימי".



מתוך "האחו הבוכה". אהבה ותלאות על רקע המלחמות


תיאו אנגלופולוס: "האנושות נועדה לחזור על הטעויות שלה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו