בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החטא הקדמון של תקופת הברזל

קיר הברזל, ישראל והעולם הערבי, מאת אבי שליים, תירגם מאנגלית יעקב שרת, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005, 639 עמודים

תגובות

כמו רוב ספרי ה"היסטוריונים החדשים" יוצא ספרו של אבי שליים באיחור בעברית, חמש שנים אחרי שראה אור באנגלית, ואחרי שכבר תורגם לשפות נוספות ובהן ערבית. את שם ספרו שאל שליים ממאמרו המרכזי של זאב ז'בוטינסקי, שבו טען כי על היהודים להקים קיר ברזל, שעיקרו כוח צבאי רציני, מול הערבים יושבי הארץ, ולבסס באופן חד-צדדי את הציונות ויעדיה הטריטוריאליים, הדמוגרפיים והפוליטיים בלי לחתור להסדר עם הערבים.

בן-גוריון, על פי שליים, נהפך למיישם העיקרי של תורת קיר הברזל מאז שנות השלושים, והוא ששקד על פיתוח המיליטריזם היהודי כראשון במעלה בין המטרות הציוניות. תוספתו המקורית של בן-גוריון לאידיאולוגיה של ז'בוטינסקי היתה הגירוש של כ-700 אלף פלשתינאים מן הארץ במלחמת 48', גירוש שז'בוטינסקי תפש ב-1923 כ"בלתי אפשרי בהחלט". בן-גוריון מצטייר בספר כאבי "תורת השלבים", שלא קיבל באמת את רעיון חלוקת הארץ, וחיפש דרכים צבאיות להתפשטות טריטוריאלית. בן-גוריון סבר כי השלום הוא רק אמצעי להגשמת הציונות, ועל כן קבע כי "בדרך כלל אין להצטער הרבה על שהערבים מסרבים לעשות שלום אתנו".

שליים מנסה להראות בספרו כי גם ממשלות ישראל אחרי בן-גוריון, בלי הבדל בין שמאל לימין, אימצו את אידיאולוגיית קיר ברזל, ובניגוד לכתוב במגילת העצמאות לא פעלו להשגת הסכמי שלום עם מדינות ערב ועם הפלשתינאים כיעדים מרכזיים שלהן. יוצאי הדופן בהקשר זה היו משה שרת, שכיהן כראש ממשלה בשנות החמישים, ממשלתו הראשונה של מנחם בגין בהקשר המצרי, וממשלת יצחק רבין השנייה בשנות התשעים.

מדברי שליים ברור כי מבחינה היסטורית-פרגמטית (ואין הוא נכנס לבחינה מוסרית של הסוגיה) ניצחה תורת קיר הברזל את הגישות המיליטנטיות פחות בציונות, הצליחה להביא להקמת מדינה יהודית ברוב ארץ ישראל, ושיכנעה את רוב הערבים בצורך להגיע לפשרה עם ישראל על בסיס הכרה בזכותה להתקיים. אבל הציונות על כל אגפיה שכחה את המשך מאמרו של ז'בוטינסקי, שבו קבע כי קיר הברזל אינו נצחי, אלא נועד רק לאלץ את הערבים להכיר באי-יכולתם להביס את ישראל ולהביאם לשאת ולתת עמה על "ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר יישות עצמית לאומית", ערבויות שיהיה עליה לתת להם.

בניגוד לדברי ז'בוטינסקי העדיפו רוב ממשלות ישראל לא לסגת ממדיניות קיר הברזל אפילו לאחר הניצחון, שאפו גם אחרי 48', 56' ו-67' לאימפריה זוטא, ובכך סיכנו את עצם הישגיהם. הפיכת קיר הברזל לחזות הכל היא לפיכך כישלונה המרכזי של הציונות במבחנו של ההיסטוריון, אבל גם כישלונה המרכזי של הציונות במבחנה שלה, ועל כן אין זה משנה אם שליים הוא פוסט-ציוני, טרום-ציוני או ציוני.

שליים מצביע על שאיפתה של הציונות מראשיתה להיות בעלת-ברית של אחת המעצמות הקולוניאליות - טורקיה העותמאנית, גרמניה הקיסרית, בריטניה הגדולה או ארצות הברית, ולהסתייע בכוחה מול יושבי הארץ הערבים. בכך הגדירה את עצמה הציונות מלכתחילה ככוח זר וחיצוני למזרח התיכון, ו"שיווקה" עצמה למעצמות המערב כמוצב קדמי של הציוויליזציה המערבית מול הברבריות המזרחית. ממשלות ישראל וכן החברה הישראלית הפנימו את ההתנשאות האנושית, התרבותית והפוליטית הטמונה במהות תורת קיר הברזל, אשר מנסחה קבע כי "אנחנו היהודים אין לנו דבר משותף עם מה שמוגדר כ'מזרח', ואנו מודים לאל על כך", ונותרו כלואים בתוכה. זה הוא חטא היוהרה הקדמון.

באיזו שנה השיג קיר הברזל למעשה את יעדיו הפרגמטיים לנוכח הערבים? שליים אינו נוקב בשנה המדויקת, ואפשר להבין כי הדבר התרחש בהדרגה, ואפשר היה להגיע להסדרים של פשרה עם מנהיגים ערביים שונים בשלבים שונים של ההיסטוריה. אבל כמו ברוב ספריהם של ההיסטוריונים החדשים (ובכך הם דומים להיסטוריונים הישנים בישראל), בולטים במיעוטם המקורות הערביים במחקר זה. מקורות כאלה והבהרתם יכלו לסייע לקורא להבין, למשל, באיזו מידה היתה הצעתו של חוסני זעים, שליט סוריה, משנת 1949, להיפגש עם בן-גוריון ולדון בשלום, הצעה שנענתה בלאו מוחלט, בת סיכוי מבחינה ערבית, ומה היה הרקע לגישושיו של נאצר. אבל בניגוד להתעמקות בפוליטיקה ובצבא הישראליים, הפוליטיקות הערביות מוצגות באופן פשטני. הקורא אשר אינו מכיר את ההיסטוריה של העולם הערבי מתקשה להבחין בין מידות הרצינות השונות של הגישושים הדיפלומטיים הערביים כלפי ישראל.

שליים מספר את הסיפור הישראלי בצירוף הפרספקטיווה של בריטניה וארצות הברית. מבחינת המתודות ההיסטוריות שלו, ומבחינת נושאי המחקר שלו, אין הוא היסטוריון חדש. הוא כותב היסטוריה במובן הקלאסי, היסטוריה של מלכים ומצביאים, ולא היסטוריה חברתית הדנה ב"אנשים הקטנים". מעניין אותו מה עשה משה דיין ומה כתב דיפלומט אמריקאי לנשיאו. ומשמעות הדבר שיחסי ישראל והערבים נמצאים בעיקר בשדה הקרב והדיפלומטיה ולא מחוצה להם, בקשרים חברתיים, כלכליים ותרבותיים.

על כן אין בספר מקום גם לאופוזיציות הישראליות, שלא פעלו במוקדי השלטון, לא לציונות שדגלה בהקמת מדינה דו-לאומית, לא לברית שלום, לא לשותפות היהודית-הפלשתינית במפלגה הקומוניסטית, לא לקישור שעשו הפנתרים השחורים בין מצבם החברתי של המזרחיים לעמדתה המדינית העיקשת של ישראל ביחס לערבים. על כן, כמו ברוב ספרי ההיסטוריה על ישראל, בולטים בהעדרם גם המזרחיים (הפעם גם ההיסטוריון עצמו הוא מזרחי) וגם הפלשתינאים אזרחי ישראל.

בכך מחמיץ שליים אפשרות להציג את היחסים בין ישראל למדינות ערב דווקא דרך ה"ילדים החורגים" של שני הצדדים: הן דרך סיפור דחיקתם של היהודים מארצות ערב בהסכמה שבשתיקה בין מנהיגים ערביים ובין ישראל; והן דרך קיומם של פלשתינאים כאזרחים ישראלים, דחויים על ידי העולם הערבי. שתי קהילות אלו לא הקימו מדינות ולא ניהלו צבאות, ולכן מקומן נותר עלום בסיפור, אף שהיה בו כדי לשפוך אור אחר על תולדות היחסים היהודיים-הערביים.

חשיבות הספר בדיונו הביקורתי על מיתוס השלום הישראלי, שהפך נפוץ מאוד בדימוי העצמי של רבים מן היהודים בישראל, בפוליטיקה, בכתיבת ההיסטוריה, במערכת החינוך, בזמר הפופולרי ואפילו בצבא. פעמים רבות גייס דווקא הימין מיתוס זה כדי לטעון נגד הפלשתינאים "איפה ה'שלום עכשיו' בצד שלכם?". אבל בעיקרו פוגע הדיון בשמאל הציוני, הרואה עצמו כממשיך דרכה של מפא"י, והדבק בנרטיב כי עד 1967 היתה ישראל מדינה קטנה ושוחרת שלום, וכי ב-1977 השתלטו המתנחלים והימין הקיצוני על המדינה והסיטו את מדיניותה השפויה והמתונה. שליים מקדים את הדיון ההיסטורי מ-1967 ל-1948, וטוען כי עיקשות ישראל לאחר ניצחונה במלחמה היא שהנציחה את הקיפאון המדיני, וכי לשמאל הציוני הישראלי בשנות החמישים והשישים היו פעמים רבות שאיפות למלחמה והתפשטות טריטוריאלית, ולא לשלום.

כוחו של הספר, וגם חולשתו, טמון בסיכומיות שלו, בצבירת רצף ארוך של עדויות הבונות סיפור אחר על יחסי ישראל והעולם הערבי. הצטברות זו עתידה לעורר בקורא התופס עצמו כשמאל ה"שפוי" של החברה הישראלית תחושת אי-נוחות עזה כאשר הוא יגלה כי חלק ניכר מ"חציו" של הספר מכוונים כלפיו. כפי שטענו פעמים רבות דוברי הימין, הניסיון להפרדה גמורה בין גוש קטיף לרמת אביב יש בו מן השקר העצמי, וכך גם הניסיון לראות את הלאומנות המשיחית והגזענית כשייכת באופן גורף רק לתנועת התנחלות בת 37 השנים, כאשר מולה מצויר השמאל כליברלי, פתוח ושואף הידברות. בשנים האחרונות ניצחו הגדר וההפרדה את ההידברות גם במחנה הליברלי, וזאת כל תורת קיר הברזל. אבל גם קודם לכן, כפי שמתאר שליים, הלך עיקר מחנה השמאל הציוני אחר תורה זאת.

השבר הגדול בהיסטוריה הציונית-הפלשתינאית התרחש במלחמת 48', אותה נכבה פלשתינית. הגירסה המיליטריסטית של הציונות, הגורסת כי לא חשוב מה הגויים חושבים, חשוב מה היהודים עושים, ומוטב יעשו מעשיהם בכוח רב למען ייראו מהם הגויים המקיפים אותם, אינה המצאה של גוש אמונים אלא גרסא דינקותא של השמאל הסוציאליסטי התיישבותי. נצרים ותפוח אינן עשבים שוטים בשולי שדה הציונות הפורח, אלא בנות חוקיות לציונות הוותיקה. אך בעוד המיליטריזם של תנועת העבודה הופנם כמעט כולו אל תוך הלגיטימיות והיעילות של כלי המשטר, דוגמת הצבא, השב"כ, הממשל הצבאי והממשל האזרחי, שאותם בנתה למעשה מפא"י ההיסטורית, המיליטריזם של הימין הדתי, בן שני הדורות האחרונים, אשר שירת לאורך עשרות השנים האחרונות את המדינה בהרחבת קיר הברזל שלה, מאיים בשנים האחרונות להיפרד מן המדינה ולנהוג בה כבממשלת אויב, ולחזור להיות עצמאי וספוראדי נוסח מחתרות וארגוני טרור.



אבי שליים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו