בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הוא רץ לחדר, לקח את הבוזוקי ואמר: יאללה, בוא לנגן

רמזי אבו רדואן, "ילד אבנים" מהאינתיפאדה הראשונה, הקים קונסרווטוריון למוסיקה ברמאללה במיוחד בעבור ילדי מחנות הפליטים. אצלו, הוא מספר, הכל התחיל בוויולה

תגובות

שאלת תכנון הדלת, הגדר והגג נפתרה בחלום: פשוטו כמשמעו. הארכיטקט חלדון בשארה מ"ריוואק" (המרכז לשיקום ארכיטקטוני) עבד כחודש על התוכניות לשיפוץ מבנה אבן בעיר העתיקה של רמאללה שבו היה אמור לשכון בית הספר החדש למוסיקה - "אל-כמנג'אתי" (הכנר). נשארו לו כמה התלבטויות. סיסמת בית הספר היא "מוסיקה לכל בפלשתין". אם כך, האם ראוי לתחום את המבנה וחצרו בגדר, או גרוע מכך - בחומה, ולקבוע בה דלת מפרידה? והאין להשאיר את הגג, שבו יש כוונה לקיים קונצרטים ולהציג לילדים סרטים על מוסיקה ומוסיקאים, גלוי לעיני כל? ומצד שני, יש לכבד את הצורך של הנגנים והמורים בשקט ואת הפרטיות של השכנים.

החלום ועיבודו אחר כך שמו קץ להתלבטויות: חומה עשויה נחושת מקיפה את החצר, שני קירותיה נפגשים כאלכסונים עם קירות האבן. הדלת, גם כן מנחושת, שנקבעה בקיר הקדמי כאילו נוטה על צדה - קווי המתאר שלה מלוכסנים ואינם ניצבים או מקבילים לקרקע. גם על הגג מחיצות נחושת, שדרך הרווחים שביניהן עדיין אפשר לראות את השכנים ולנופף להם לשלום, ועוד יריעת נחושת גדולה שנפרשת כמו סככה מעל המקום שבו תוצב הבמה למנגנים. בחלום של בשארה, מחיצות הנחושת הופיעו כ"משהו שעף". במציאות, המרובע שנוצר פה מעלה על הדעת איזשהו כלי נגינה.

צלילים של קונטרבס מילאו את החצר בשבת בבוקר. ברהמס. אחד המורים התאמן. לרגע אחד התערב קרקור תרנגולת בצלילי הקונטרבס. הקרקור נשמע כמו עוד קול טבעי של הסביבה ולא הפריע. כשהתרנגולת הלא נראית קירקרה שוב, התעשת רמזי אבו רדואן, הוציא מכיסו את מקור הקרקור - הטלפון הנייד - וענה למתקשר. רמזי אבו רדואן הוא מנהל בית הספר. רגע הוא עונה לטלפון, רגע הוא מתייעץ מה לשתול בעציצים, רגע הוא מתעכב לשמוע מעמיתיו מה ינגנו בקונצרט בשבוע הבא. בין לבין הוא מספיק להזמין פנימה ילד סקרן מהשכונה ולענות לשאלותיו, להחליף כמה מלים עם אם שבאה לרשום את ילדיה לבית הספר, ולספר לנו איך הכל נולד. "הכל במקרה", כהגדרתו המקדימה.

כלי הנגינה היחידים שראה אבו רדואן בילדותו היו של נגני החתונות. במחנה הפליטים אל-אמערי שבו נולד, כמו בכל מחנות הפליטים, החתונות התקיימו באמצע הסמטה וכל אחד היה מוזמן להקשיב ולהתבונן ולרקוד. זה היה לפני האינתיפאדה הראשונה שפרצה בסוף 1987 ושבמהלכה לא התקיימו חתונות כאלה. אבו רדואן, יליד 1979, היה אז בן פחות מתשע. "הסתכלתי על הנגנים וקינאתי. דימיינתי את עצמי מנגן כמוהם, ואז אמרתי לעצמי: 'תתעורר, זה חלום'".

מגיל חמש עד גיל 16, בעת שגר בבית סבו, פליט מייבנה, הוא קם כל בוקר בארבע ויצא למכור עיתונים ברמאללה כדי לעזור למשפחה. זו היתה יוזמה שלו. בתחילה קיבל שלושה גרושים על כל גיליון שמכר, אחר כך ארבעה. לפעמים, הוא זוכר עד היום בסיפוק ממזרי, הרוויח יותר מהעודף שהשאירו אצלו קונים ממהרים. הוא הפסיק בגיל 16, הוא אומר, משום ש"התחלתי להתבייש למכור עיתונים".

כשמכר עיתונים, גילה שיש עולם השונה מסמטאות המחנה. הוא שאל את סבו איך זה ייתכן, והסבא הסביר. סיפר לו על פליטים ועל מחנות, על מלחמה ועל גירוש, על עשירים ועל עניים, על בתים עם גינות ועל ביוב שזורם בסמטאות.

אחרי השיעור הזה, לא מפתיע לשמוע אותו אומר ש"את האינתיפאדה באל-אמערי אני התחלתי". בחיוך הוא מעיד על עצמו שהיה "המפקד" והנהיג את ילדי המחנה ליידות אבנים על הג'יפים הצבאיים שרעמו ברחוב ירושלים שבקצה המחנה. שלוש פעמים הוא נפצע מאש חיה צה"לית. תצלום שלו - ילד שנראה קטן מגילו, המיידה אבנים ביום חורפי - התפרסם בכל רמאללה. הילד "רמזי" ממחנה הפליטים, הנאבק בכיבוש אחרי שמכר את עיתוני הבוקר, נעשה מוכר לבני העיר, שרבים מהם לא דרכו מעולם באל-אמערי. בינתיים האינתיפאדה הראשונה הסתיימה, התחיל תהליך אוסלו, הוקמה הרשות הפלשתינית. אבל הפערים בין הפליטים לתושבי העיר נותרו עמוקים וכואבים כשהיו.

כשהיה כבן 17, תושבת רמאללה שהכירה אותו עוד כזאטוט מוכר עיתונים, ואחר כך כ"חייל של אבנים", וידעה על משיכתו למוסיקה, הזמינה אותו לפגישה אצלה בבית עם הכנר הפלשתינאי מוחמד פאדל. פאדל הוא יליד הכפר בודרוס, אך חי בעמאן, ירדן. הוא בא לרמאללה במטרה להפגיש ילדים ומתבגרים עם מוסיקה ובמשך שלושה חודשים לימד מוסיקה בקונסרווטוריון של ביר-זית. אז ניתנה לרמזי ההזדמנות לאחוז, לראשונה בחייו, בכינור. הוא גם ביקש מפאדל לנגן בשבילו "משהו של אום כולתום", שלה נהג להאזין עם סבו. "למה שלא תלמד", עודד אותו פאדל, "תוך חודשיים תדע לנגן כמוני".

הילדים צחקו עלי

רמזי בחר בוויולה: הכינור, הוא הרגיש, היה קטן מדי בין ידיו. הוא חזר למחנה עם ויולה ששאל בקונסרווטוריון, והחל להתאמן. "את יודעת איך זה במחנה פליטים, הבית יוצא לרחוב, הרחוב נכנס לבית, אני התאמנתי והילדים התקבצו מתחת לחלון וצחקו עלי, על הצלילים המוזרים שהפקתי". מהר מאוד הבין שבתוך חודשיים הוא לא יידע לנגן כמו מורהו, אבל זה רק עודד אותו להתאמן יותר ולקחת שיעורי מוסיקה בקונסרווטוריון.

המורה הראשון שלו היה נגן הוויולה פיטר סלסקי, שבא לרמאללה בשנת 1997 ללמד ולבחון תלמידים שישתתפו בסדנת מוסיקה בקיץ בארה"ב. זו היתה עדיין השנה הראשונה ללימודי המוסיקה של רמזי. "אני אצא ראשון", הוא אמר לאחד ממורי הקונסרווטוריון. "בחלום", ענה לו המורה. אבל רמזי אכן "יצא ראשון" ונשלח ב-1997 לסדנה למוסיקה קאמרית בניו המפשייר. עוד לא עברה שנה מאז התחיל ללמוד מוסיקה והוא מצא עצמו בין אלפי נגנים אחרים והתוודע לעשרות כלי נגינה.

"לפני שנסעתי חשבתי שיש שלושים, ארבעים, נגנים בכל העולם, ואולי חמישה, שישה, סוגים של כלי נגינה, ופתאום גיליתי כמה טעיתי". הוא התבקש לנגן שם רביעייה לפסנתר של מוצרט. כשהוא נזכר, עננה של בהלה שבה ומרחפת על פניו, ומיד נמוגה לחיוך: איך אוכל, הוא אמר אז לסלסקי, זה כל כך קשה. תתאמן ותצליח, היתה התשובה. במשך שבועות הוא לא רק ניגן שעות על גבי שעות, אלא גם גייס נגנים אחרים בסדנת המוסיקה, שיעזרו לו, ינגנו אתו, ישמעו ויתקנו אותו. הוא ניגן, הכל עבר בשלום ובסתר מחו הוא ועמיתיו את זיעת החרדה.

ב-1998 מכר אבו רדואן טלוויזיה כדי לשלם על הוויולה שהביא לו סלסקי מבריטניה. באותה שנה בא מוסיקאי אחר לבחון תלמידים ולהציע מלגות לימוד, הפעם לשנה באנז'ר שבצרפת. התלמידים בקונסרווטוריון של ביר-זית חשבו שמדובר בקונצרט שהתבקשו לתת, ולא בבחינה. כמה נדהמו הוא ובן-פליטים אחר, רמדאן עטא, כשהתברר שהם השניים שהתבלטו וזכו במלגה.

ג' הוא דוקטורנט בהוראת מתמטיקה ויליד מחנה הפליטים א-שאטי שבעזה. עכשיו הוא מלווה את בנו לשיעורי מוסיקה בקונסרווטוריון "של רמזי". הכימיה בין בני מחנות הפליטים נוצרה מיד. והנאתו של ג' כשהוא שומע איך "'דווקא שני בני פליטים זכו במלגה", במה שנחשב בעיני כל פליט אחד ממעוזי "האריסטוקרטיה" של רמאללה, נרשמה על פניו. כיום מלמד אבו רדואן ויולה בקונסרווטוריון של ביר-זית.

רמזי לא האמין שזה קורה לו. זה היה הרבה יותר ממה שחלם. בספטמבר 1998 הוא יצא לאנז'ר בלי שידע צרפתית, עם שנה ומשהו ניסיון במוסיקה, ועם אנגלית בסיסית שנלמדה בשתי סדנאות קיץ. מהר מאוד הבין ש"שנה זה לא כלום", וכשהוצעה לו מלגה לשנה נוספת קיבל אותה, והשנה נמשכה שבע שנים. בשנים השלישית והרביעית עניין המלגה לא הסתדר והוא יצא לעבוד (בזיפות גגות ובנגינה בבוזוקי - כלי שהספיק ללמוד כבר ב-1997) במקביל ללימודים. בשלוש השנים האחרונות הוא קיבל מלגה ממקורות אחרים ולמד כל מה שבית הספר יכול היה להציע: תיאוריה, פסנתר, הרמוניה, סולפז', תזמור, מקהלה, אנגלית סבירה וצרפתית קולחת.

הילד שצייר כינור

בינתיים פרצה בארץ האינתיפאדה השנייה. כשבא לחופשה, וכשעבר במחנה שלו, אבו רדואן התעצב כשגילה שמה שהילדים מציירים זה טנקים והפצצות ושאהידים. הוא התחיל לארגן להם קונצרטים. כמה שמח כשיום אחד עבר בסמטה, ובין הטנקים והשאהידים המצוירים צץ לפניו ניסיון גולמני משהו של ילד לצייר כינור. הוא כבר לא היה צריך ליזום את הקונצרטים: "את יודעת איך זה במחנה", הוא מספר: "ילד דפק על הדלת, נכנס לפני שפתחנו, רץ ישר לחדר שלי, לקח את הבוזוקי ואמר: יאללה, בוא לנגן".

אבו רדואן שב לצרפת ב-2002 והכין נייר בן שלושה עמודים שמפרט את חלומו החדש: הוראת מוסיקה לבני מחנות הפליטים. כאן מתגלה עוד כישרון שלו: להדביק אחרים בהתלהבותו. יחד עם חברים מוסיקאים צרפתים ייסד בצרפת, באוקטובר 2002, את עמותת "אל-כמנג'אתי", שמטרתה להקים "בתי ספר למוסיקה לילדים פלשתינאים, במיוחד לפגיעים ביותר: אלה שגרים במחנות פליטים", כפי שנכתב בהצהרת הכוונות שלה. הרעיון הופץ והתרומות הראשונות הושגו באמצעות קונצרטים שרמזי וחבריו ערכו בצרפת. "בתי הספר למוסיקה יעניקו להם הזדמנות גם לגלות את המורשת התרבותית שלהם וגם להיפתח לעולם החיצון", הם כתבו.

מאז, במשך שנתיים הצליח רמזי להביא נגנים ומורים למוסיקה - זרים ופלשתינאים - שהעבירו סדנאות בכמה מחנות פליטים בגדה המערבית. בסדנאות האלה, ובשיטוטים ממקום למקום, הכיר את "ריוואק" וגילה שאצלם במגירה כבר היתה הצעה לשפץ בית ישן, חורבה של ממש, באמצע העיר העתיקה. בעלי הבית, בני משפחת חלף הנמנית עם אחד "השבטים המייסדים" של רמאללה, הציעו אותו לשיקום. אבל הם לא התקדמו בשיקום מכיוון שעדיין חיפשו את הפרטנר המתאים, שיהפוך את הבניין המשוקם למוקד שמשרת את הקהילה. השידוך עם "כמנג'אתי" נראה אידיאלי.

"השתגעתם?" שאלו השכנים כשראו את המשפצים. רק הוצאת הפסולת, שנערמה לגובה שני מטרים בחצר ובחדרים, ארכה כחודש. השיפוץ והשיקום ארכו שלושה חודשים. לפחות עשרים שנה עמד המקום שומם. הקירות נספגו ברטיבות, שלפי הערכות יחלפו שנתיים עד שתתנדף. השיקום כולו עלה 77 אלף דולר. את רוב הסכום תרמה קרן הפיתוח השוודית sida, למעט עשרת אלפים דולר ששילמה עמותת "כמנג'אתי".

גם העשירים רוצים

בספטמבר נפתחה ההרשמה. חמישים ילדים כבר לומדים בתוך הבניין הקטן והמרשים תיאוריה, סולפז', נגינה בחליל, קונטרבס, כלי הקשה, עוד וכינור. ארבעה ממורי בית הספר הם פלשתינאים, שישה זרים. אבל כל יום נרשמים ילדים חדשים ומתקיימות פגישות שמטרתן לכוון את הילדים לכלים המתאימים להם. צוות "כמנג'אתי" נוסע לבית לחם כמה פעמים בשבוע כדי ללמד כינור ילדים ממחנות הפליטים שם. בסוף אוקטובר תגיע גם מורה לפסנתר.

זה שנתיים מתקיימות בחופשות סדנאות לימוד מרוכזות במחנות הפליטים ג'לזון, אל-אמערי וקלנדיה באזור רמאללה, בבלאטה ועסכר בשכם, ובשועפאת בירושלים. בקרוב יתחיל מורה ללמד מטעם "כמנג'אתי" במחנה הפליטים של ג'נין, וקבוצה של מורים, רובם זרים, תבוא גם למחנות הפליטים של לבנון. המורים מחו"ל מלמדים בסדנאות המרוכזות תמורת כרטיס טיסה, מחיה ומגורים, וכמעט מדי יום הם נותנים קונצרט באחד מהמחנות או במרכז תרבות כלשהו. קרן בארנבוים-סעיד למוסיקה מממנת את שכרם של כמה מהמורים הקבועים.

דלת הנחושת של "כמנג'אתי" פתוחה לילדי העיר העתיקה של רמאללה, שהחלו גם הם להירשם. "ביקשנו מהם", אומר אבו רדואן, "שמכל משפחה יירשמו לא יותר משניים, כדי להבטיח שנגיע לכמה שיותר משפחות". דמי הלימוד להם ולבני מחנות הפליטים: 100 שקלים לשנה. כשבני משפחות מבוססות יותר ברמאללה ביקשו מרמזי לקבל את ילדיהם לבית הספר, הוא נבוך: התרומות שמממנות את פעילות המקום נועדו למי שאין לו. ההורים הציעו לשלם יותר. "תראה זאת כתרומה שלנו". הוחלט על שכר לימוד של 250 דולר לשנה, ויש שתורמים יותר.

חמישים שקל משלמים ההורים כביטוח לכלי הנגינה שילדיהם מקבלים בהשאלה. במסעות ההתרמה שלהם מצליחים אנשי "כמנג'אתי" לקבל באירופה גם תרומות של כלי נגינה. לרבים, מתברר, קשה לעמוד מול נימוקו של רמזי: "במקום שיהיה הכינור במרתף שלך, עדיף שילד פליט ילמד לנגן בו".



מלמעלה: שיעורים בקונסרווטוריון "אל-כמנג'אתי" ברמאללה. למטה: אבו רדואן. כל יום נרשמים ילדים חדשים ומתקיימות פגישות כדי להתאים להם כלי נגינה. צוות בית הספר נוסע לבית לחם כמה פעמים בשבוע כדי ללמד כינור ילדים ממחנות הפליטים שם


הכניסה ל"אל-כמנג'אתי". החורבה בעיר העתיקה של רמאללה שופצה להפליא, בשילוב של אבן ונחושת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו