בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתנחלים בלב המצוקה

מאות משפחות מהציונות הדתית מתארגנות בגרעינים תורניים ומתיישבות בשכונות חלשות ובערי פיתוח. הגרעינים מקימים שם בתי ספר איכותיים ומפעלי רווחה, אבל לא כולם מאושרים ויש המאשימים אותם בסגירות ובהתנשאות

תגובות

שלומית אקשטיין, רכזת הגרעין התורני בשדרות, מציגה בגאווה את פעילות הגרעין: בית ספר ממלכתי-דתי ובו כ-270 תלמידים; שישה גני ילדים ופעוטון; "מרכז חסד" שמספק מדי יום ארוחות חמות לכמאתיים איש ו-150 סלי מזון למשפחות בסוף השבוע; חנות לביגוד מיד שנייה המוכרת בגדים טובים בעלות של עד עשרה שקלים; מדרשה שמארגנת שיעורי יהדות לבתי הספר החילוניים בעיר, רשימה חלקית. את כל זה עושה קבוצה של כמאה משפחות דתיות שהגיעו לעיר ב-12 השנה האחרונות.

הרב רחמים נסימי הקים לפני 12 שנים גרעין תורני בבית שמש. שם היו רק עשרים משפחות בגרעין, ובהתאם גם אופי הפעילות. כיום שותפות גם בגרעין הזה כמאה משפחות. הגרעין בבית שמש התמקד בשנות פעילותו בעיר בשני מיזמים: הראשון, הקמת בית ספר תורני שיש בו הפרדה בין בנים לבנות, ושעות תגבור בלימודי יהדות. המשפחות התעקשו על הקמת בית הספר באחת השכונות החלשות בעיר, והצליחו: מ-41 תלמידים בשנה הראשונה הוא צמח ל-900 תלמידים שלומדים בו כיום. המיזם השני הוא "בית תקווה", לסיוע לילדים במצוקה - שבע קבוצות, 16 ילדים בכל קבוצה. לכל קבוצה מטבח וחדר אוכל, חדר ללימודים וחדר משחקים. לכאן באים הילדים אחרי הלימודים וחוזרים הביתה בערב, לאחר שהכינו את שיעורי הבית, אכלו ארוחה חמה, ולפעמים גם נהנו משירותי חדר המחשבים שבמתחם.

השנה, "שנת ההתנתקות", שבה ועלתה הטענה שהציונות הדתית מקדישה את כל האנרגיות שלה להתיישבות בשטחים ולא לסוגיות חברתיות. הגרעינים בבית שמש ובשדרות הם רק שתי דוגמאות המפריכות את הטענה, מבין עשרות גרעינים של בני הציונות הדתית הפועלים בערי הפיתוח ובשכונות המצוקה.

בעדיפות שנייה

ראשית התופעה, ממש במקביל לתחילת ההתיישבות ביש"ע, היתה ב-1968 כשהרב צפניה דרורי, מתלמידי ישיבת "מרכז הרב", בא לקרית שמונה כדי להקים בה גרעין של משפחות דתיות. דרורי הקים במקום ישיבת הסדר שחלק מבוגריה נשארו בעיר. באמצע שנות ה-70 הוקם במבשרת ציון כולל אברכים ששלח את בוגריו להשתקע במעלות ובקרית שמונה. לירוחם החלו להגיע גרעינים של תנועת בני עקיבא כבר לפני עשרים שנה.

אבל אלה היו התחלות קטנות, בוודאי לעומת שיטפון היישובים שהוקמו ביש"ע. לפני כעשר שנים פתחו כמה גרעינים ביוזמה להפוך את ההתארגנויות המקומיות הנקודתיות האלה לרשת חזקה, שתיזום הקמת גרעינים כדי למלא בהם את הפריפריה הישראלית, ממש כשם שההתיישבות ביש"ע תוכננה כיוזמה אסטרטגית. בתוך זמן קצר צמחו שתי רשתות: נסימי מבית שמש הקים את רשת "שעלי תורה", וב-1997 הקימו כמה מעמיתיו, בראשות הרב מרדכי אליהו ובנו הרב שמואל אליהו, את "קרן מורשת" לאותה מטרה בדיוק.

כיום מחזיקה קרן מורשת 22 גרעינים מסודרים במקומות כמו עכו, כרמיאל ושכונת התקוה בתל אביב, ועוד כעשר קבוצות של משפחות בודדות, כ-700 משפחות בסך הכל. רשת "שעלי תורה" מחזיקה כעשרה גרעינים (בשדרות, בבית שמש, בקדימה, בגדרה ועוד), ובהם כמה מאות משפחות. ישנן גם הקבוצות הוותיקות, כמו אלה בירוחם ובמעלות, שלא משתייכות לשום רשת. בסך הכל כ-1,300 משפחות ברחבי הארץ, ובחלק מהיישובים יש לנוכחותן משמעות בולטת. כפי שאומר נתן נתנזון, מראשי "קרן מורשת": "הגרעין שלנו בעכו מעורב עמוק בכל דבר שקורה בעיר". הוא מתכוון בעיקר למעורבות בתחום השיכון בעיר. לגרעינים בלוד ובעכו יש מטרה נוספת: להגדיל את הנוכחות היהודית בערים המעורבות.

בניגוד לשעלי תורה, שהתמקדה בערי פיתוח, קרן מורשת מעוניינת לתקוע יתד בכל מקום. הערים הגדולות הן יעד לא פחות רצוי מערי הפיתוח (אם כי גם שם מדובר בעיקר בשכונות המצוקה), וכך הקימה הקרן שלושה גרעינים שונים בתל אביב וכן גרעינים בחיפה, בהרצליה ובבנימינה. בניגוד לשעלי תורה, שפתחה את גרעיניה לכל משפחה דתית, גרעיני קרן מורשת נבנו בעיקר סביב כוללים כדי להקנות לגרעין אופי תורני מוצהר.

לשיטה זו יש גם חיסרון: ברוב המקרים שבהם התפרק הכולל - מכיוון שהמלגות פסקו או לא הספיקו לרווחת המשפחה - התפרק גם הגרעין. נתנזון מצטער על כך ש"אמנם הצלחנו להביא לתודעה שגם התיישבות בעיר פיתוח היא הגשמה חשובה, אבל לצערנו עוד לא הגענו למצב שזה ייחשב כהגשמה הכי חשובה". ובעברית פשוטה: עדיין רוב הסיכויים הם שזוג צעיר דתי אידיאליסטי יעדיף להגשים את ערכיו ביהודה ושומרון, ולא בערי הפיתוח.

משימה כפוית טובה

אקשטיין אומרת שהגורם העיקרי למשיכת משפחות הוא יכולתו של הגרעין להקים מוסדות חינוך דתיים ברמה גבוהה. כאן יתרונם העיקרי של היישובים ביהודה ושומרון על ערי הפיתוח: הם מתפקדים כחממה דתית תורנית שמבטיחה אווירה נקייה יחסית מפיתויי העיר ומוסדות חינוך טובים. זה חשוב לכל המשפחות הדתיות, אבל במיוחד לבוגרי הישיבות, שהם קהל היעד העיקרי של מקימי הגרעינים. לכן, משימתה הראשונה של כל קבוצה שמייסדת גרעין תורני היא להקים מוסדות חינוך איכותיים. זאת, גם כחלק מהגשמת היעד של העלאת רמת החינוך בקהילה וגם כדי להבטיח את חינוך ילדיה שלה ואת יכולתה למשוך משפחות נוספות. מקדם משיכה נוסף הוא מיקומן של רבות מישיבות ההסדר, במיוחד כאלה שהוקמו בעשור האחרון בערי פיתוח. הישיבות האלה מהוות גרעין דתי חזק, שכבר דאג להקים בעבור רבניו ותלמידיו הנשואים מוסדות חינוך חזקים.

הצורך להשקיע את המאמץ הבסיסי בהקמת מערכת חינוכית חזקה מכתיב גם את העובדה שפניו של כל גרעין תורני יהיו מופנות (לפחות בתחום החינוכי, להבדיל מתחום הרווחה) קודם כל אל הקהילה הדתית בעיר שבה השתקע, ורק בשלב מאוחר יותר אל הציבור החילוני. ההשפעה הכללית על העיר מסתכמת, לעתים, בעצם מתן התחושה המעודדת שגם אנשים חזקים מבחוץ מעוניינים לבוא ולהשתקע בה, ובכך מצטמצמת מגמת העזיבה.

לא פעם קורה שקהילות דתיות בפריפריה, שחשות חלשות מבחינה חינוכית, יוזמות או מעודדות הבאתו של גרעין תורני לעיר. מן העבר השני, רבים מהפעילים בנושא אומרים שפעילות הגרעינים היא לעולם משימה כפוית טובה, משום שתמיד יהיו מי שיחשדו באנשי הגרעינים בזרות ובהתנשאות, חשד שהוא כשלעצמו גורם שלילי בניסיון לגייס משפחות חדשות לגרעינים (למה להתאמץ בידיעה שבסוף יהיו מי שיבקרו ויבוזו?)

נוסף לטענה הכוללנית על התנשאות, נתקלים בני הגרעינים לא פעם בחשדות ספציפיים: האם באו באמת כדי להשתקע בעיר? האם יתחרו על משאביה המצומצמים ממילא? האם ינסו להוות כוח פוליטי? האם ינסו לשנות את צביונה הדתי? כדי להפיג את החששות משתדלים בני הגרעינים, במיוחד בשנותיהם הראשונות בעיר, להוות גורם שנותן ובשום אופן לא מקבל: לא לבקש תקציבים עירוניים, אלא להסתמך רק על תקציבים ממשלתיים או על תרומות שהצליחו לגייס. רבים מהם מנסים, גם אחרי שנים ארוכות, שלא להיות מעורבים בקלחת הפוליטית המקומית. יש לכך מחיר, כפי שאומרת אקשטיין: "ברגע שאתה מוותר על גיבוש כוח פוליטי, יש נטייה לפוליטיקאים לא להתחשב בך".

משום כך, כמה מהגרעינים הוותיקים מתערבים יותר. אנשי הגרעין הוותיק בירוחם החליטו לאחרונה לנקוט עמדה נגד מעשי שחיתות שיוחסו לראש המועצה, ברוך אלמקייס. בתגובה ניסה אלמקייס להציג את חברי הגרעין כמי שהנהיגו את האופוזיציה נגדו ממניעים זרים - ניסיון השתלטות של "הלבנים", האשכנזים שבאו מבחוץ.

מבחן ההשתקעות, כלומר קניית דירות בעיר, הוא מבחן רציני לעמידותו של גרעין. אקשטיין גאה לספר ש-40% ממשפחות הגרעין שלה כבר קנו דירות בשדרות. לא ברור אם אחרי 12 שנים זו סיבה לגאווה, וברור שבגרעינים צעירים יותר שיעור קוני הדירות נמוך בהרבה. רוב הגרעינים משתדלים להקפיד על כך שבני הגרעין ישכרו דירות ברחבי העיר ולא יתרכזו במתחם אחד או בכמה בניינים צמודים, כדי למנוע את התחושה שהם מסתגרים בתוך עצמם. ברוח דומה הם גם משתדלים להצטרף לבתי הכנסת הקיימים, אף אם נוסחי התפילה שונים מאוד מאלה שהביאו מהבית, ולא להקים מניינים נפרדים.

תחום החינוך הוא קרקע נוחה להתפתחות חיכוך, משום שבתחום זה הגרעינים לא מוכנים לוותר. לפני בני הגרעינים עומדות שלוש ברירות בתחום החינוך, שבכל מקרה יגררו ביקורת: אם ישתלטו על בית ספר קיים, יבוקרו כשתלטנים; אם יקימו בית ספר משלהם, ואליו ינהרו השכבות החזקות מבתי הספר הקיימים, יואשמו בהרס אותם בתי הספר; אם ישלחו את ילדיהם לחינוך מחוץ לעיר, יואשמו בהתבדלות.

בשדרות, למשל, הקימו בני הגרעין בית ספר משלהם, מה שאכן גרם לפגיעה קשה בבית הספר הדתי שפעל באותו אזור. אקשטיין אומרת שהגרעין ניסה לפצות: "פעלנו לגייס משפחות גם לבית הספר השני, משפחות שלא התאימו בעולמן לבית הספר שלנו אבל היו מתאימות לממלכתי-דתי 'הרגיל'".

על אופיו של סניף בני עקיבא המקומי - שלא נהוגה בו הפרדה בין בנים לבנות ונורמות הלבוש וההקפדה הדתית שונות מאלה של חברי הגרעין - הם העדיפו שלא להתעמת. ילדיהם לא משתתפים בפעילות הסניף והם גם לא הקימו סניף חלופי. לעומת אקשטיין, מנהל בית הספר שהוקם על ידי הגרעין, יעקב שטרית, לא מרגיש צורך להתנצל או לפצות: "היו כאלה שהתלוננו שבבית הספר שלנו הפרדנו בין בנים לבנות. אבל בסופו של דבר גם רוב המתלוננים העדיפו לשלוח את הילדים לבית הספר שלנו, בגלל הרמה שלו".

ההפרדה בין המינים היא אחד מסלעי המחלוקת הקבועים בין הגרעינים למתנגדיהם המקומיים. עימותים נוספים מתפרצים כשחברי הגרעינים מכתיבים נורמות לבוש שונות מאלה שאוכלוסיית בית הספר היתה רגילה להן (מכנסיים לבנות, שרוולים קצרים, לבוש חושפני), או כאשר הם מעזים, בחלק מהמקומות, להציב תנאי קבלה (כמו הדרישה לאורח חיים דתי) המונעים מתלמידים שבעבר למדו בבית הספר להמשיך ללמוד בו.

כל המחלוקות האלה גורמות ליהודה מימרן, ראש תנועת "ממזרח שמש", תנועה דתית מזרחית שמבקשת לשמר זהות מזרחית בעלת אופי מסורתי, לטעון שהגרעינים גרמו יותר נזק מתועלת. "הם כפו במקומות רבים נורמות זרות לנורמה הדתית, או המסורתית המקומית, וגם סילקו מבתי הספר לא מעט תלמידים שלא התאימו לנורמות שלהם", הוא אומר. דוד ביטון, גם הוא איש "ממזרח שמש" ובן ירוחם, מדבר ברוח דומה על כך ש"הגרעינים לא צריכים בכלל לבוא כדי להשפיע, אלא כדי להיפגש עם הנורמות הקיימות ביישובים שאליהם הם מגיעים".

נגד ההתנתקות

שאלה מעניינת היא מהו המניע של הרשתות היוזמות את הגרעינים ושל הצעירים הדתיים שמגיעים אליהם. האם זו מוטיוויציה חברתית נטו, רצון להחזיר בתשובה את בני ערי הפיתוח, או גם מוטיווציה פוליטית של "התנחלות בלבבות", מתוך תחושה שהשבר הפוליטי בא על הימין בגלל התנתקות מהעם ולכן צריך לקרב את העם בחזרה לעמדות האמוניות? עצם העובדה שפעילות הגרעינים כוללת לא רק את תחום הרווחה, אלא בעיקר את תחום החינוך הדתי, מעידה שאכן יש כאן גם מגמה של החזרה בתשובה. השאלה הפוליטית מורכבת יותר: רוב אנשי הגרעינים נוטים, כך ניתן להתרשם, לימין; רבים מהם הם בני דור שני להתיישבות ביש"ע. אבל עובדה זו כשלעצמה לא מעידה דווקא על מניע פוליטי: הנטייה לימין פשוט מאפיינת את הציונות הדתית.

גלי סמבירה משמשת ראש תחום שח"ף (שותפות חברתית פעילה) בקרן חדשה, "אורן", המממנת מיזמים למען ילדים בסיכון. במסגרת זו הקרן מסייעת לקבוצות שונות, דתיות כחילוניות, הפועלות בתחומים אלה בערי הפיתוח. בתפקידה זה סמבירה מכירה את הגרעינים והיא מעריכה שהמוטיווציה שלהם איננה פוליטית אלא חברתית.

נתנזון מדגיש שלמרות האופי הימני הברור של הנהלת קרן מורשת שלו (בראשות האב והבן למשפחת אליהו), "אנחנו מקפידים מאוד שהגרעינים לא יעסקו בפעילות פוליטית. מי שרוצה, יכול לעשות זאת על דעת עצמו, אבל לא כגרעין". עם זאת, בני הגרעין בשדרות, למשל, היו מעורבים מאוד בארגון הפגנות נגד מטחי הקסאמים שירדו על העיר ונגד תוכנית ההתנתקות.

ברור שהמשבר הפוליטי של ההתנתקות הביא גם ליתר התעניינות של פרנסי הציונות הדתית בתחום החברתי, מתוך תחושת אשמה על הזנחת החברה. נסימי אומר ש"מאז תחילת תהליך ההתנתקות אני מרגיש הרבה יותר התעניינות בגרעינים שלנו". נתנזון אומר שהמפתח טמון בראשי הישיבות: "הם צריכים להתחיל לחנך את התלמידים שלהם לראות בהתיישבות בערי הפיתוח את המשימה המרכזית. בחודשים האחרונים אני שומע מהם יותר דיבורים על כך שהם מבינים את הצורך הזה. אני מקווה שבקרוב יחול גם שינוי מעשי".



"מרכז חסד" בשדרות. ארוחות חמות מדי יום לכ-200 איש, ו-150 סלי מזון למשפחות בסוף השבוע


בית הספר התורני בשדרות. הפרדה בין בנים לבנות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו