בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גני תקוה, תחנה יחידה

שדה קוצים, חמסין, מהאוטובוס היחיד לגני תקוה יורדים אשה בהריון ואיש משופם. תיכף הם ייכנסו הביתה וישאלו "איפה אבא?" - הנושים. הסופרת רונית מטלון נזכרת ברגע שבו נהפכה מילדה לאדם כותב

תגובות

ארבע אחר הצהריים, שמש צהובה מסמאת. בשדה קוצים ליד תחנת אגד עזובה, ילדה בת חמש קוטמת פרחים מגבעוליהם. חמסין, ברחשים באוויר, והילדה, שלימים תהיה הסופרת רונית מטלון, חופרת בורות בחול כדי לקבור בתוכם את הפרחים. חול מתחת לציפורניים, שברי זכוכיות ועפר מעל הבורות. הילדה מחביאה את הבורות רק כדי לשוב ולגלות את הפרחים מחדש.

טקס קבורת הפרחים בשיאו, כשהדבר קורה: האוטובוס היחיד לגני תקוה עוצר בתחנה. והילדה יודעת: הזוג יירד עכשיו מהאוטובוס. האשה בהריון, פניה כעוסות, רגליה צבות; הגבר גמלוני, עטור שפם. "אבא בבית?" הוא נוהם, מבטו קשה. היא עונה "לא יודעת", ואולי רק מסתכלת עליו באימה.

"כל החיים טמונים שם, ברגע הזה", אומרת מטלון. "אני הצופה. שכבות של מציאות נגלות לעיני. זה רגע שבו אתה מפסיק להיות ילד באופן כמעט טוטאלי והופך לאדם בוגר. לאדם כותב. אתה מבין לראשונה איפה אתה חי; שמישהו שאתה מפחד ממנו, אתה גם מרחם עליו. שהפחד והאכזריות לא נמצאים רק במפלצות, אלא גם בדברים הכי אינטימיים. הרגע הזה, רב הניגודים, מקבל מעמד מיתי. זהו רגע של התגלות: לדעת שהגבול בין הטוב לרע הוא נורא דיפוזי".

"כל אדם יוצא לעולם עם תמונה, עם זיכרון. זו התמונה שלי. בגיל חמש ידעתי שאזכור את האירוע בשדה הקוצים הנטוש כל החיים. העמדה המוסרית שקשורה למעמד שלך נוצקת בזיכרון כזה. הזוג המסכן והמפחיד הזה שבא יום-יום לגבות כסף. הם חיפשו את אבא שלי. איפה היה? מי יודע. אני רק רציתי לשמור על הפרחים שלי, אבל ידעתי שהם יגיעו לבית שלי; שאמא שלי תיכנס להיסטריה מהבושה, מאין האונים ומהכעס. כך, יום-יום במשך שבועות, הנושים המסכנים לא ויתרו. כי לא יכלו לוותר, בדיוק כמו שאמא שלי לא יכלה לוותר. למה הפסיקו לבוא בסוף? אולי כי התייאשו, אולי כי האשה ילדה".

היא גדלה בגני תקוה, מקום עם "עזובה, שדות קוצים והרבה פנטזיות". סביון השכנה היתה ממוקמת בתודעה מעבר להרי החושך. "מי בכלל חלם על סביון? אם כבר פנטזיות, הן היו על פתח תקוה", אומרת מטלון. תושבי המקום היו אנשים קשי יום, ברובם עולים מארצות המזרח. המצוקה יצרה קושי אך לא פשע, לדבריה, ובעיקר הולידה דחף לשרוד - חוסר שקט, אבל גם חיוניות פורצת. "הנכסים שלי הם משם", היא אומרת. "אני לא מבטלת את כל הדברים שקרו אחר כך, אבל זהו ההון הבסיסי. התחושה הזו שהקיום הוא ארעי, נתון לפורענות, ליוותה אותי מאז שהייתי קטנה. זה קשור למקום שבו גדלתי, להורים המהגרים שלי. ייתכן שזו תחושה משותפת לבני מהגרים, לדור שלם. התוצאה היא תחושת חוסר ביטחון ודריכות: ציפייה למקומות שאפשר למעוד בהם. זה כמו לחיות עם תודעה מתמשכת של מוות".

אביה של מטלון, פליקס - דמות נערצת אך בעייתית, שכתבה עליו ברומן "זה עם הפנים אלינו" - היה אב נעדר. פעיל פוליטי בעל תודעה מזרחית מזה, מסתבך בחובות מזה. הוא מת בשנת 2000; אמה של מטלון, אמה שמה, פירנסה אותה ואת אחותה ואחיה הבוגרים ממנה, ולדברי מטלון ניחנה באומץ לב פמיניסטי. מטלון גדלה אצל סבתה. "זה הציל אותי", היא אומרת. האם עבדה בשתי משרות: בניקיון וכאם בית כל יכולה ב"בית התלמיד", המתנ"ס של גני תקוה. בקיץ הכינה סנדוויצ'ים לילדי הקייטנה. כל בוקר ישבה מטלון הילדה על שולחן העבודה הבוהק במטבח העירייה: "ישבתי לי בשקט והסתכלתי על אמא שלי מכינה 600 סנדוויצ'ים לבדה. היה לה קצב עבודה מבהיל. ידעתי שהחיים קשים וריחמתי עליה. כשילד רואה הורה עובד כל כך קשה, הוא מרגיש תחושת סכנה. מה יהיה אם זה לא יצליח לה. לנו". האם מתה ב-99'.

"זו השבירות של החיים", אומרת מטלון. "זה כמו להיות חסר בית. לדעת שמה שיש לך בבוקר יכול לא להיות. פעם ישבתי בבית קפה בניו יורק, וראיתי מול העיניים שלי בעבר השני של הכביש מישהי נזרקת לרחוב מדירתה, עם כל הצרורות. לא אשכח את ארשת הפנים שלה, של תדהמה. מה שראיתי היה אדם ברגעים האחרונים שלו כאדם. בתוך כמה ימים היא תלבש ארשת אטומה של חסרת בית".

מטלון, בת 46, לבושה להתריס. אחרי שנים בתספורת קצוצה, שיערה ארוך. הילת השיער מסתירה את פרצוף הילדה העזובה שניבט בעבר מתצלומיה בעיתונות. יש לה שני ילדים - דניאל, חייל בן 19, וטליה, בת 14. היא גרה בתל אביב. באמתחתה חמישה ספרים: ספר סיפורים קצרים - "זרים בבית" (הקיבוץ המאוחד, 1992); שני רומנים - "זה עם הפנים אלינו" (עם עובד, 1995) ו"שרה שרה" (עם עובד, 2000); ספר מסות - "קרוא וכתוב" (הקיבוץ המאוחד, 2001); ורומן לבני הנעורים - "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" (דביר, 1988). הביקורת פינקה אותה, והיא הרוויחה אותה ביושר; קולה לעולם לא מתייפייף או סנטימנטלי, אך אין לטעות - הריחוק שהיא מצטיינת בו לא בא על חשבון הרגש. הרגש נמצא שם. צריך רק לקרוא אותו.

האם מרחק השנים וההצלחה איחו משהו בתחושת הארעיות? "היום אני חווה את הקירות של הבית כמשהו מגן", היא אומרת. "אבל יודעת שזה לא יכול להיות. קירות דקים של צריף, קירות שפולשים אליהם פנסי משטרה שבאה לחפש את אבא שלי - לא יכולים להגן. דרך הקירות אפשר לשמוע הכל: את עצמנו, את השכנים. פרטיות היא פונקציה של מעמד חברתי. משהו של עשירים. בבניין שיכון באופקים או באשדוד יש פרטיות? רואים הכל, שומעים הכל. כמובן שזה גם מעניק תחושה של קהילה".

בילדותה, מטלון יצרה לעצמה מחבוא בארון. "שעות רבות ביליתי שם: בידוד גמור, חושך, ריח של סדינים מעומלנים. היה בו משהו קסום. הריח של אמא שלי, הבגדים המקופלים כמו חיילים. מקום של סדר מופתי בעולם של כאוס. נהניתי להתכווץ. להיות בלתי נראית, לא חשופה, מוגנת. נהניתי כשחיפשו אותי. הארון היה כמו חדר חושך: המצאתי שם סיפורים. זה טבע בי, שדברים חשובים מתפתחים בחשאי, רחוק מהעין הציבורית. מה שחשוב באמת זה העולם הפנימי". היא היתה ילדה חולמנית, עם דמיון מפותח, שקרנית. "הדרך הביתה מבית הספר היתה לוקחת שעות. כשהגעתי, הייתי צריכה לתרץ את האיחור. אז קרו לי דברים - חטפו אותי, הרביצו לי. לא סיפורים של אחת שלבושה יפה. גם הקריאה היתה מפלט: "היה העולם מחוץ לספרים, וזה שנצבע מתוך הספרים. הייתי חוטפת מכות על זה שאני קוראת. זה נתפש כמשהו מבטל זמן, פרזיטי. 'את מקלקלת את העיניים'".

אבל העיניים אף פעם לא חדלות מלהתבונן. "נפגשתי עם החברה בגיל צעיר מאוד", אומרת מטלון. "ההבנה שיש אנשים שחיים אחרת. תודעת המזרחיות. אתה רואה איך אנשים גרים בסביון. הרבה אמהות עבדו בבתים שם. השאלות של איפה אתה, מה אתה שווה, לאן אתה בכלל יכול להגיע - היו באוויר. יש תודעה פוליטית שהיא בון-טון - תודעה פמיניסטית, תודעה של חברה כובשת - אבל אני מוצאת כתם ענק של עיוורון לדבר הזה של המעמד, למאיפה בן אדם בא. לפעמים זה יותר ממין או מגזע, לפעמים זה זהה: אם אתה ערבי, אתה עני.

"כשעניים, היחס לכסף הוא יותר אינטימי מהיחס לסקס. כסף זה משהו שיוצר חרדה סביבו. זה 'אישיו'. אמא שלי קונה שעון ב-12 תשלומים מרוכל רמאי, כי כך העניים קונים. נותנים משהו על החשבון, והמון צ'קים בריבית קצוצה. שלוש שנים היא משלמת, כי היא ישרה כמו סרגל, אמא שלי. השעון מכוער, תעשייתי עם פיתוחים. זה מחמיץ את הלב לשלם על משהו פי שישה. אבל לאמא שלי יש המון אירוניה עצמית. בסוף היא העיפה אותו.

"עד למותה חיה אמי באותו צריף שבו גדלתי, שחזר ושופץ. היתה לה רגישות אסתטית, דברים שפצעו לה את העין והיא לא היתה יכולה לסבול אותם. מעין אי השלמה עם המציאות כמות שהיא. אולי בחוץ אתה לא בעל הבית, אבל במקום שלך - ב-60 מטר מרובע האלה - אתה בעל הבית. זה מה שאני מנסה להגיד, שבתוך המצוקה היתה המון ויטאליות. שהתיאור הרווח של המזרחיות הוא שלט פוליטי-חברתי בנאלי.

"אני אדם פוליטי", היא מצהירה. "יש לי שאלה על המעמד שלי. איפה הוא ממוקם במבנה החברתי. איזה מטען יש לי. אני רוצה לכתוב גם על אהבה - אבל הנושא הגדול שלי הוא תהליך החניכה של אשה צעירה; איך היא נפתחת לעולם. הלבנטיניות היא רק תפאורה לתודעה של אשה צעירה בעולם מאוד מסוכסך ומורכב. היא שואלת את עצמה מי היא, וכמו שז'קלין כהנוב (סופרת וכותבת מסות מזרחית, ת"ר) מנסחת זאת - איך ראוי שאהיה. ועוד שאלה, שנובעת מהמקום החשוף, חסר ההגנה, איך אתה שומר על עצמך בלי להיפצע, בלי להיאטם. איך לא להפוך את הבית למצודה בורגנית שלבה גס. הגיבורות בספרים שלי שואלות שאלות כאלה. הן נפצעות.

"ומאותו מקום, הצטערתי בצערם של האנשים שהוצאו מבתיהם באחרונה. אבל אני יכולה להצטער עד גבול מסוים - כי הם ישבו שם 30 שנה, כי הפלשתינאים יושבים תחת עוצר. כשראיתי את המראות האלו בטלוויזיה חשבתי על מגורשים אחרים. דווקא בגלל שסיפור הגירוש שלהם היה מתלהם, מניפולטיווי וצהוב. חשבתי על ילדה, חברה של בתי, שחיה בקושי עם אם חד-הורית וסבתא בדירה בדמי מפתח. בדיוק בזמן ההתנתקות, קבלן קנה את הבניין והעיף אותן משם. סיפור הגירוש הזה הרבה יותר מפעיל אותי מבחינת ערכים ראויים לחברה הישראלית. למצוקה שלהן אין הקשר אידיאולוגי. היא לא מתקיימת באופקים או בשדרות, אלא בתל אביב. כמו העובדים הזרים והעניים, אצלן הקירות דקים באמת. החוויה הזאת של השבירות ושל חוסר ההגנה מתקיימת יום-יום, ללא בחירה. אני לא יכולה שלא לחשוב על החברה חסרת הרחמים בעלת הרטוריקה של רחמים נבובים. מה יעשו הנשים האלה: הילדה שתיאלץ לעזוב את בית הספר ואת העתיד שמובטח לה שם; מה יעשו המגורשים השקופים?"



רונית מטלון. "כילדה הייתי חוטפת מכות על זה שאני קוראת"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו