בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זאת הטרגדיה שלי. אני מקבל כל מה שאני רוצה ועכשיו אין לזה ערך

סקוט פיצג'רלד העמיד את הסדר החברתי הבורגני על הפרק, כדי שיוכל לסרב להתקבל למועדון שאליו התאמץ בעצמו להתקבל

תגובות

"איך באמצע תקופה שורפת כזאת אתה עוסק בחומר כזה"? שאל הסופר ג'ון דוס פאסוס את ידידו סקוט פיצג'רלד (1896-1940). דוס פאסוס התכוון לשבעים סיפורי אהבהבים קצרים בחברה הגבוהה, שהתפרסמו ב"אסקווייר". באותו מכתב כתב דוס פאסוס לפיצג'רלד: "אנו חיים בתקופה היסטורית ארורה וטרגית. אם יש בדעתך להתרסק, זה בסדר. אולם עליך לכתוב על כך ברומאן ממדרגה ראשונה ולא לירוק אותו, חתיכות חתיכות". דוס פאסוס ראה בהיצמדות של פיצג'רלד לסיפורים הרומנטיים הפניית גב לייעודו כאינטלקטואל וגילוי של רחמים עצמיים. הוא דחק בפיצג'רלד למחות נגד המתרחש - ההתרסקות הכלכלית, החברתית, הפוליטית, הנמשכת זמן רב אחרי נפילת הבורסה.

אבל פיצג'רלד לא העתיק את התמקדותו מן היחיד אל הקהילה. הוא לא כתב על הסבל העובר על אזרחי אמריקה או על ילדים המתקיימים מעשבים וצמחים. הוא לא כתב על פועלים מוכים ופצועים בשביתות והפגנות. הוא לא תיאר חסרי בית, המחממים ידיהם בקור ליד מדורה שהאש בה אינה מספיקה לחימום. הוא לא כתב ולו מלה אחת נגד האליטות והחוגים השמרניים באמריקה, אלא המשיך לתאר את אנשי חוג הסילון הנופשים בריוויירה הצרפתית. בעיני פיצג'רלד, החיים הם עניין פרטי ולא חלק ממאבק קולקטיווי של החברה בשלטון. הוא לא יצא להפגין ולא נקט עמדה סולידרית עם השובתים. הוא השתעשע ברעיון להצטרף למפלגה הקומוניסטית, אך לאחר ההתרגשות שבבחינת הרעיון איבד בו עניין.

ב-1934, אחת השנים הקשות ביותר של השפל, פירסם פיצג'רלד את "ענוג הוא הלילה". גיבוריו הם בני הזוג ניקול וארן ודיק דייבר, הממירים במודע את האהבה בעיקרון ההישגי: ניקול תלויה בידע המקצועי של דיק ובטיפול הפסיכיאטרי שהוא מעניק לה, ודיק מתפתה לקסם שבחיים הנוחים אך מתייסר מן ההיבט האדנותי שהכסף מכתיב. בסופו של דבר דיק עוזב את ניקול ומידרדר לחיים עלובים.

העיסוק בייסורי הנפש של העשירים בבית מרפא בשווייץ יוצר פער בין המציאות החברתית הדואבת לבין הסיפור הפרטי המנותק ממנה. הספר לא התקבל על ידי הקוראים ממעמד הביניים; אנשים המאבדים את כל רכושם אינם מוצאים נחמה בתהייה על החיים כאבסורד, כפי שפיצג'רלד מציג אותם ב"ענוג הוא הלילה". הספר נכשל מבחינה מסחרית ונתפש ככישלון מבחינה ספרותית. פיצג'רלד שקע בדיכאון, שתה לשוכרה ולא הצליח לכתוב ספר חדש.

ארתור מיזנר, הביוגרף והמו"ל של פיצג'רלד, מצביע על עליונותו של פיצג'רלד כמודרניסט שמרן, כמי שמפשר בין הסגנון הפיוטי לתיעוד המציאות המשקף את פני החברה. מבקר הספרות מקסוול גייסמאר מצא כי הרומאן "העשוי היטב" של פיצג'רלד כתוב ברוח של המאה ה-19. בפרשנויות אלה יש מידה מסוימת של צדק אם מתייחסים אך ורק לתוכן של ספרי פיצג'רלד, שכן ספריו מוצגים על ידי מבקריו כאוטוביוגרפיה וכתיאור אפירמטיווי של הוויה המשויכת לאליטה חברתית מצומצמת.

אך במבט מעמיק יותר קשה להתעלם מעצם בחירתו בחברה הגבוהה. פיצג'רלד היה מודע להשלכות הפסיכולוגיות שיש לשיטה הכלכלית על הפרט ועל החברה, ובחר למלא את ייעודו באופן ייחודי לו. הוא ממציא מצבים ודרכי ביטוי פיוטיים, המביאים לאסוציאציות החורגות מן הפרטי אל הטיפוסי, הכללי. פיצג'רלד נזקק לבורגנות כדי שתצדיק את הבוז שלו כלפיה. במחאתו נגד הפרשנות הליברלית לתפישות יסוד כמו "עושר", "הצלחה", "חירות", "אנושיות" ו"אהבה", העלה בעצם את הסדר החברתי הליברלי על הפרק, כדי שיוכל למרוד בו, כדי להרגיש שאינו שייך.

ספריו מלאים בדמויות של רודפי כוח, תאבי ממון ותהילה, כמין כתב אשמה לעידן המודרני. הוא מחא בעיקר על מודרניות החומרנית, כפי שבאה לידי ביטוי מעשי בחברה האמריקאית. בספריו הדגיש בעיקר את המצוקה הנפשית שבה שרויות דמויותיו. מקור המצוקה לפיו הוא באי-יכולת של אורח החיים, ולו "המוצלחים" ביותר על פי הרעיון הליברלי, לתת מענה לחוסר הנחת שהם גורמים. "לרגע שקלה את הרעיון הנואש לומר לו כמה היא עשירה, באילו בתים מפוארים התגוררה, שאכן היא נכס יקר-ערך - הגם שלא נותר לה שום בית, ושום דבר פרט לריקנות וכאב" ("ענוג הוא הלילה", עמ' 38).

לפי פיצג'רלד, השגת העושר כרוכה בהפיכתו של הפרט לחפץ. מעמדו וערכו נקבעים על פי כמות נכסיו ולא על פי אישיותו המיוחדת. בעיני פיצג'רלד, ה"סחורתיות" או ה"חפצון", הם אופני ההסתכלות המדידה של האדם. הפרט משול אצלו לסוס יקר ערך שמאלפים ומדרבנים אותו לנצח בתחרות. בשיטה הליברלית, הפרט מרגיש שלכל אחד יש נגישות ל"משחק", שכן הליברליזם מאפשר ניידות חברתית המעניקה אשליה של חופש ושל אפשרויות בלתי מוגבלות. אולם במבט חברתי רחב יותר, זאת ניידות של "מירוץ סוסים" אשר כלליו נקבעים מראש. בעלי ההון מכתיבים את הישארותם של המתאימים באמצעות פעילות כלכלית המסתייעת בשוחד לפוליטיקאים ובשחיתות.

ב"גטסבי הגדול" חושף פיצג'רלד את פרצופו האמיתי של גיבורו טום ביוקנן, איש "הכסף הישן" והספורטאי המצטיין, ולועג לגזענותו. ב"ענוג הוא הלילה" הוא מספר על אב שסרח המנצל את תמימותה של בתו ניקול, סיפור שאפשר לפרשו כאלגוריה על נשיאים המושחתים של תקופתו אשר מעלו באמון של החברה האמריקאית. בדרכו העמיק והרחיב את הביקורת המרקסיסטית והוסיף לה היבט פסיכולוגי-רוחני. הוא ביקר גם את ההוויה וגם את התודעה, לא על בסיס מעמדי-קולקטיווי, כי אם על בסיס החוויה האישית.

פיצג'רלד הנער היה ער לכישלונות אביו בעסקיו ולהידרדרות המשפחה לעוני. הוא גדל בסן פול מיניסוטה לצד שכנים עשירים, והיה מודע להבדל הצורב בין מי שיש להם ומי שאין להם. מתוך תחושת קיפוח הדגיש את השתייכותו, מצד משפחת אביו, לאצולת ניו אינגלנד. בהיותו תלמיד כתב מאמר, ובו שם לצחוק את בתי היוקרה שנבנו בשכנותו, אותם "מוצגי ראווה שהקימו המצליחנים הכלכליים של המערב התיכון" (מחברותיו של פיצג'רלד).

הוא ביקש לשאת את זלדה, צעירה יפה, בת למשפחה אמידה, והיא דחתה אותו וניאותה להינשא לו רק אחרי שזכה לתהילה עם פרסום "בואכה גן עדן" (1923). כעבור שנתיים כתב את "היפים והמקוללים" (1922), ובו שירטט באירוניה דיוקן של זוג שאפתנים החיים חיי זוהר מזויפים. במינוח "היפים והמקוללים" נדרש פיצג'רלד לרעיונות קתוליים - הטפה לסגפנות ולדיכוי היצר, ראיית הדוניזם כחטא המסיט מהרוחניות ומשכיח את אלוהים. לפי תפישה זו, ביופי יש פיתוי מסחרר, חושני, המביא להתמכרות ליצרים גשמיים. בעלי היופי מחטיאים וחוטאים, ועונשם גיהנום.

פיצג'רלד מתבונן בבני אדם ובאורח חייהם מבעד לפריזמה המייסרת של החטא ועונשו. המשוואה בין ה"יפים" ל"מקוללים", או "החטא והגיהנום", מפירה את השאיפה האנושית להרמוניה ויוצרת מתח דרמטי ביצירותיו. הוא מציג את ההשפעה המעוותת של השפע על נפש האדם. "התעניינותם נגעה ללבי לא מעט והקטינה את המרחק שיצר בינינו עושרם. ובכל זאת, כשנסעתי משם הייתי נבוך והרגשתי קצת גועל" ("גטסבי הגדול", עמ' 21). פיצג'רלד מעמיד את הסדר החברתי הבורגני על הפרק, כדי שיוכל לסרב להתקבל למועדון שאליו הוא בעצמו התאמץ להתקבל.

בספר "בואכה גן העדן" פיצג'רלד אינו מטיף ואינו יוצא בקריאה למאבק נגד הצביעות הבורגנית, אלא מתעד באופן ריאליסטי וכן את מרד הנוער נגד כפייה של מוסכמות חברתיות המקיימות את מראית העין הויקטוריאנית. המרד הזה מלווה בביקורת הולכת וגוברת את חוק ה"יובש" וקריאה לשחרור האשה וליחס חופשי למין. פיצג'רלד מתאר את הווייתם של צעירות וצעירים ממשפחות של המתעשרים החדשים באוניברסיטה היוקרתית פרינסטון. הוא כותב על חבריו לקולג', גסי רוח, שאפתנים, הבזים למנהגים המקובעים והישנים. הוא מלגלג על חבריו לספסל הלימודים בפרינסטון, על שטחיותם ועל הצטיינותם בעיקר בתחומי הכדורגל והספורט ובכישורים החברתיים-בידוריים. הוא ממציא כינויים וגינונים חדשים ונועזים המתהווים בקרב הצעירים. הוא קורא לחבריו "חלקלק", "פרפרית", "האיש הטיפש" ומכנה את שנות העשרים, "עידן הג'ז".

ב"גטסבי הגדול", שהעניק לו פרסום עולמי, גיבורו גטסבי, מממש את האפשרויות הגלומות ביוזמה הפרטית ובתחרות והופך למיליונר. פיצג'רלד לא מגנה אותו על הרווחים שעשה בעסקים מפוקפקים במבשלות השיכר. גטסבי הוא בעל רגשות, יש בו תשוקה ואהבה לדייזי, ובעיני פיצג'רלד, האהבה היא ערך. פיצג'רלד בז לבני האצולה המפונקים, שאינם מסוגלים לחוש אהבה, חמלה ורחמים - כמו טום ודייזי, שהרסו אנשים מפאת אדישותם.

לקראת סוף הספר משתמש פיצג'רלד במלה "חוסר אכפתיות" כמעט בכל עמוד. הוא מזהיר כי מחיר התאמתו של האדם למערכת מתוכנתת וקצובה, כדי לזכות בהצלחה חומרית וחברתית, הוא איבוד העצמיות והשפיות. נפילת הבורסה ממחישה את קריסת המערכת המאורגנת והתכליתית ומביאה אזרחים נואשים לאבד עצמם לדעת.

ב"הטייקון האחרון" הציג פיצג'רלד את הוליווד כמיקרוקוסמוס של מאבקים והתנגשויות אישיים וציבוריים של ההוויה קפיטליסטית, הכרוכה בעקיפין או במישרין בעולם הסרטים. בקבלת פנים המתקיימת בהוליווד, הנוכחים מתעלמים מאחד האנשים כי אינו מפורסם. האדם שאיש לא מדבר אתו, מאבד את עצמיותו מאחר שבעיני האחרים הוא שווה כקליפת השום. "ולא הרגשתי שיש לי זהות אמיתית עד שהגעתי למלון שלי והפקיד הושיט לי מכתב שהופנה אלי בשמי" ("הטייקון האחרון", עמ' 20).

מצד שני, מי שמגיע לצמרת מאבד את הטעם לחיים כי אין לו נקודת התייחסות. כמו השחקן, סמל סקס, שעדת מעריצות רודפות אחריו. הוא חסר אונים כשבא לשכב עם אשתו, שאותה הוא אוהב. הוא מתלונן למפיק של מג"מ: "זה הגרוע מכל. זאת הטרגדיה שלי. אני מקבל כל מה שאני רוצה ועכשיו אין לזה ערך". פיצג'רלד נכנס לאולפן הקולנוע, לכל הניגודים והקונפליקטים הקיימים בחברה האמריקאית. אבל הביקורת שלו אינה ביקורת סוציאליסטית. הוא בכלל לא מתייחס לתחום של חלוקה צודקת יותר של ההון. הוא כותב על יחסי עבודה מבלי לחקור קודם מה הם יחסי הכוחות בין עובדי הבמה לבעלי המניות של האולפנים. המאבק של גיבורו סטהר מונרו להשבת תנאי העובדים אינו נושא אופי של התססה להתארגנות, שבסופו העובדים יהיו קבוצת לחץ על ההנהלה. סטהר מעוניין ביחסי נאמנות ושביעות רצון של הכפופים לו, וזו סיטואציה המקשה על המשך עבודתו בחברה.

תיאוריו הפרטיקולריים של פיצג'רלד משקפים את מה שוולטר בנימין מכנה: אלגוריה של הניכור הקפיטליסטי. פיצג'רלד מבטא את המיוחד הזה ביצירותיו האישיות ומחדד את המצב הכללי בעקיפין. מחאתו פורצת מבעד לגילוי של מצב נפשי עמוק, קיצוני ומופרע, שאפשר לפרש אותו כבבואה דרמטית למלחמה, לשפל ולשיטה הכלכלית.

במחאתו נגד המערכת הכלכלית ה"מהנדסת" אדם חד ממדי, אדיש, פיצג'רלד אינו מציע אלטרנטיווה אם כי הוא מצביע על אפשרות לשינוי. ניתן להרחיב ולפרש את מחאתו ולומר כי האפשרות לשינוי מצויה בידי כל אדם, באמצעות הסירוב "להישאב" אל השיטה העוינת אותו.

פיצג'רלד הוא מודרניסט, המבקש ל"יישן" את הערכים הנורמטיוויים של הקידמה וגם לזרום עם החידושים והשינויים של המודרניזם. מחאתו הפרטיקולרית היא ביקורת חברתית תקפה ואפקטיווית לא פחות מהמחאה האידיאולוגית המגויסת. הוא מחפש משמעות, מפלל לתשוקה ומייחל לשינוי בחיים האישיים של בני אדם.



סקוט פיצג'רלד ומשפחתו. יפים ומקוללים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו